אני והאדמוני

"אוי, לא," אני אומרת והבטן שלי מתהפכת.
אני ממהרת אל החרק האדמוני.
אחד מהחלקים בסמל הכפה על הטבעת שלי מהבהב ונעלם וכך גם אחת הנקודות על העגיל של החרק האדמוני.
אני מעבירה בעדינות את החרק האדמוני לישיבה.
"אתה תהיה בסדר, חבר," אני אומרת לו, "אתה רק צריך לזרוק את קמע המזל ולומר: החרק האדמוני המופלא!"
הוא גונח בכאב.
אני לוקחת את רובה המים ומניחה אותו בזרועותיו.
"קדימה, רק זרוק את זה ותגיד: החרק האדמוני המופלא," אני משדלת אותו.
הוא גונח שוב.
"אז רק האדמוני המופלא," אני מוותרת לו, "רק החרק המופלא? רק המופלא?"
הוא ממלמל משהו חלוש ולא ברור.
חלק נוסף בסמל הכפה שלי ונקודה נוספת על העגיל שלו מהבהבים ונעלמים.
"אז אל תגיד כלום, רק זרוק את זה," אני מתחננת, "רק זרוק את זה!"
הוא עוצם את העיניים.
"לא!" אני צורחת ודמעות זולגות מעיני, "פקח את העיניים! פקח את העיניים וזרוק את זה! זרוק את זה!"
הראיה שלי מטושטשת מדמעות.
אני לוקחת את הרובה, משליכה אותו באויר וקוראת: "החרק האדמוני המופלא!"
רובה המים נוחת על הקרקע בחבטה.
"לא," אני אומרת ביאוש, "לא, לא, לא, לא, לא!"
חלק נוסף מסמל הכפה שלי מהבהב ונעלם.
נקודה נוספת מעגיל החיפושית מהבהבת ונעלמת.
אני מניחה שוב את הרובה בזרועותיו של החרק האדמוני, מרימה אותו בעדינות וקופצת באמצעות המטה שלי אל אחד הגגות שמעלינו.
רובה המים נשמט מזרועותיו של החרק האדמוני ונופל אל הסדק הכביש.
אני משעינה את החרק האדמוני על קיר הגג.
"אתה תהיה בסדר," אני מבטיחה לו, "אתה תהיה בסדר."
אני מלטפת את לחיו וסורקת את שיערו האדום בידי.
לפתע הוא פוקח את עיני הטורקיז שלו.
אני מחייכת מבעד לדמעות.
סמל הכפה על הטבעת שלי שוב מהבהב - נשאר עוד חלק אחרון.
"אני כבר חוזרת!" אני אומרת לחרק האדמוני, שולחת את המטה שלי ומזנקת אל גג אחר.
אני מתיישבת, חלשה ואבודה, טומנת את פני בכפות ידי.
הטבעת שלי מהבהבת פעם אחרונה ואני משתנה בחזרה.
פלאג נפלט מן הטבעת ואני תופסת אותו בכפות ידי.
"לא היית צריכה להשאיר אותו לבד," אומר לי פלאג בדאגה לא אופיינית.
"מה יכולתי לעשות? ההשתנות שלי עמדה להיגמר," אני מתגוננת.
"אז השארת אותו פצוע על גג כשההשתנות שלו עומדת להיגמר?" עונה לי פלאג בטון מאשים.
"אני אחזור אליו עכשיו," אני אומרת בנחישות, "אתה יכול לשנות אותי?"
פלאג מניד בראשו בעצב.
"טוב, נראה שאצטרך להציל אותו בתור דנה רון."
פלאג מסתתר בתוך הבגד העליון שלי ואני רצה אל הדלת שבגג.
למזלי היא פתוחה ואני עוברת דרכה אל הבניין עצמו, רצה מטה במדרגות עד שאני מגיעה אל קומת הקרקע.
משם אני מנסה להגיע אל הסדק שיצרתי בכביש, אבל זה לא פשוט בכלל.
אני צריכה להידחק בין קהל רב של שוטרים, כתבי חדשות וסתם סקרנים.
הסדק בכביש מגודר במוטות ברזל שמחבר ביניהם סרט צהוב משטרתי.
אני מנסה לעבור את הגדר הזמנית, אך מישהו תופס בכתפי ושואל: "מה את חושבת שאת עושה?"
אני מפנה את ראשי לעבר הדובר וכמעט גונחת בתסכול- זה אבא של סברינה, שוטר נאמן לעבודתו ועקשן ביותר.
"נפל לי משהו לחור בכביש," אני אומרת, "אני חייבת להוציא את זה, זה מאוד חשוב."
"לא, החור בכביש הוא מחוץ לתחום, עלמתי, מוטב לך שתתרחקי ממנו," עונה השוטר בכובד ראש.
"לא, אתה לא מבין, זה עניין של חיים ומוות!" אני מתחננת.
"באיזה חפץ מדובר?" שואל השוטר.
"ברובה מים, אדוני," אני עונה לו, "רובה מים אדום."
השוטר מזעיף את פניו.
"האם את מזלזלת בכבודה של המשטרה?" הוא שואל בתקיפות.
"לא!" אני עונה, "זה לא סתם רובה מים! זה ממש חשוב! אפשר לתקן איתו הכל!"
"בבקשה, אל תטרידי עוד את המשטרה," עונה השוטר בקשיחות.
אני מנסה שוב לעבור מעל הגדר, אך שוטרת תופסת אותי ומרחיקה אותי משם בכוח.
"בבקשה, גבירתי, תני לי לקחת את זה! זה לא סתם רובה מים! זה לא סתם רובה מים!" אני צורחת, דמעות שוב זולגות מעיני.
אני חייבת להגיע לקמע המזל, אך אני מורחקת ממנו.
את הסדק מקיפים שוטרים וכתבים, אנשים בכירים וגם סתם סקרנים שהצליחו יותר ממני.
"זה לא סתם רובה מים," אני חוזרת חלושות, "זה לא סתם רובה מים..."
השוטרת שהרחיקה אותי מושיטה לי טישו, דבר שאני לא יכולה לסרב לו.
אני לוקחת את הטישו ומקנחת את אפי.
"בבקשה אל תפריעי עוד למקצועיים לעשות את שלהם," מבקשת ממני השוטרת בעדינות, "המצב החדש בפריז לא פשוט לאף אחד מאיתנו."
"את לא מבינה," אני בוכה, "את חייבת לתת לי לחזור לקחת את קמע המזל.

הוא ימות בלי קמע המזל! השארתי אותו לבד על הגג והוא ימות בלי קמע המזל שלו!"
"הי, אז למה שלא תחזרי אל הגג כדי לוודא שהוא יהיה בסדר?" מציעה השוטרת בחביבות.
אני לא טיפשה- אני יודעת שהשוטרת חושבת שאני משוגעת, ושהיא אומרת את זה רק כדי להיפטר ממני, אחרת היא היתה הולכת אל הגג כדי לחלץ אותו.
היא חושבת שנלחצתי כשראיתי את נבל העל והתחלתי לדמיין דברים.
אבל אני לא יכולה להגיע אל קמע המזל כרגע, ההצעה שלה היא הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עכשיו.
אני מהנהנת ומניחה לה ללוות אותי אל הבניין שעל גגו השארתי את החרק האדמוני.
את הדרך לגג אני עושה לבדי, מתפללת שלא אמצא את הנורא מכל.
כשאני מגיעה אל הגג, הוא ריק מאדם.
זהו ללא ספק הגג עליו השארתי את החרק האדמוני, רק שגיבור העל כבר לא שם.
פלאג יוצא בריחוף מתוך הבגד שלי
"תחשבי על החלק החיובי: החרק הג'ינג'י חייב להיות פחות או יותר בסדר כדי לא להיות כאן," הוא אומר.
"או שאחד מתושבי הבניין הזה מצא גופה על הגג שלו והחליט להעיף אותה מכאן," אני משערת בקדרות.
"טוב, אין טעם לשבת פה ולהתאבל," עונה פלאג, "בואי נלך למאסטר פו, נאכל קצת גבינה ואז נחשוב מה לעשות."
אני נאנחת.
"אני מקווה שאתה זוכר איך מגיעים אליו, כי אני לא בטוחה שאצליח לשחזר את הדרך," אני אומרת.
"לכבוד יהיה לי להיות שירות המפות שלך," משיב פלאג בחיוך.

***

אני מגיעה אל המקום של מאסטר פו.
ווייז מקבל את פני.
"מאסטר מטפל בחרק האדמוני עכשיו, אבל גיבור העל הוא בלי החליפה שלו עכשיו," אומר ווייז,

"את צריכה להיכנס פנימה בעצימת עיניים ולא לפקוח אותן עד שאומר לך."
"מאסטר פו מטפל בחרק האדמוני? הוא יהיה בסדר?" אני שואלת.
"כן, הוא יהיה בסדר גמור," עונה לי ווייז, "מאסטר טיפל במצבים חמורים בהרבה."
אני מחייכת בהקלה.
פלאג מחייך אלי.
"עכשיו היכנסי ולכי לנוח. את צריכה לאגור כוח לקראת מחר," אומר ווייז.
"מחר?" אני שואלת בבלבול.
קולה של נדיה שאמק משידור החדשות מגיע לאוזניי כתשובה.
"אכן, מצב חמור," אומר קולה של נדיה, "קשה להאמין שמעט אחרי שהובס לב אבן, אנשי אבן נוספים מופיעים בכל רחבי פריז!

לא נותר לנו אלא לשים את מבטחנו בגיבורים החדשים שלנו, החתולה השחורה והחרק האדמוני."

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא