אני והאדמוני

אני כבר שוקלת להשתנות בחזרה כשאני שומעת חלון נשבר, ויצור גדול עשוי אבנים קופץ אל הרחוב מטה וצועק בזעם: "קים!"
באחת מידיו הסלעיות הוא אוחז משהו שנראה כמו נייר מקומט.
ואז הוא סוגר את אגרופו על פיסת הנייר כך שלא ניתן לראות אותה.
"לכל השניצלים שרוקדים הורה!" אני מקללת, "השקעתי את הנשמה בנאום מעורר ההשראה שלי וקים בכל זאת נתן לאייון את הפתק הטיפשי הזה?"
"קים!" צועק שוב היצור.
אני בולעת רוק.
אני באמת צריכה להילחם בדבר הזה?
טוב, אין לי ברירה אם אני רוצה שקים יישאר חי.
אני נעמדת, נושמת עמוק, ממלמלת פסוק תהילים, אוזרת אומץ וקוראת: "הי, ענק הברזל! לא שמעת שנגמרה תקופת האבן?"
הוא מביט בי ונוהם בכעס.
"מה קרה, גוש הסלע מרגיש לא בנוח לפגוע בילדה קטנה כמוני?" אני ממשיכה.
הוא מתחיל לטפס על קיר לכיווני.
אני מאריכה את המטה שלי, מחכה עד שהוא כמעט יגיע ואז מזנקת אל הרצפה.
הוא שואג בתסכול.
"אולי אני פשוט מביאה לך מזל רע?" אני מתגרה בו.
מסגרת ורודה בצורת פרפר מופיע מול עיניו ואני ממצמצת בתדהמה.
הדבר הזה אמיתי?
אני לא יכולה לשמוע מה נאמר לו, אבל אני יכולה לשער שזה משהו בסגנון: "קח את המופלא שלה! הטבעת!"
"הי, הידיים שלך נראות גדולות ומגושמות מכדי לקחת את הטבעת שלי בכל מקרה, אז למה שלא תיתן לי את החפץ בו שוכן האקומה שלך ושנינו נלך הביתה?"
הוא קופץ מהבניין אל הרצפה ומתחיל לרדוף אחרי.
"אני מניחה שהתשובה היא לא!" אני קוראת ובורחת.
הוא רודף אחרי.
האח הידד לגיבורה החדשה של פריז, שנסה על נפשה כמו שפנפנה.
אבל הי, יש לי תירוץ- לפי פרק ההתחלה של החיפושית אם מתקיפים את לב אבן הוא רק גדל עוד יותר.
לפתע אני שומעת קול סמכותי קורא: "עצרו ואל תזוזו!"
הדובר הוא שוטר, אבא של סברינה.
יש איתו עוד שוטרים שמחזיקים רובים.
אני ולב אבן עוצרים.
"אל תירו בו!" אני קוראת.
"את לא תיפגעי אם תתרחקי, גברת צעירה!" עונה לי השוטר.
"לא!" אני משיבה, "אם תירו בו הוא יתחזק!"
"שלוש, ארבע, אש!" קורא השוטר.
כדורי רובים חולפים מעל ראשי, חוויה מפחידה למדי.
הם פוגעים בלב אבן.
הוא זורח וגדל.
השוטרים צועקים ובורחים בבהלה.
"אמרתי לכם!" אני צועקת אחריהם וניגשת אל לב אבן.
אני דוחפת את המטה שלי אל בין האצבעות של ידו הימנית והסגורה ומנסה לפתוח את כף ידו כדי שישמוט את הנייר עם האקומה.
למרבה הצער, לא רק שהפעולה הזאת נכשלת, היא נחשבת למתקפה ולב אבן גדל אפילו יותר.
הוא מנסה לתפוס אותי בידו השמאלית ונכשל, מנסה ונכשל.
אני חומקת שוב, קופצת על המטה שלי ונוחתת מאחורי גבו.
אז אני מזנקת עליו ומטפסת על גבו, ומשם אל ידו הימנית.
הוא מטלטל את ידו הימנית כדי להיפטר ממני.
אני נצמדת אליו בציפורניי, הטלטלות גורמות לי להרגיש כמו על מתקן אלים בלונה פארק.
הוא מצליח לנער אותי מעליו ואני נוחתת נחיתה כואבת על הכביש ומייללת בכאב.
אני מתעלמת מהכאב כמיטב יכולתי ומנסה לחשוב על תכנית:
תקיפה במטה רק תחזק אותו.
להפעיל עליו קטאקליזם זו אפשרות שלא באה בחשבון, הוא בסך הכל ילד.
אני נזכרת פתאום איך בפרק 24 בעונה 2 פלאג הרס את הכביש ובכך גרם לגורילה הענק להיתקע בתוכו.
זה עשוי לעבוד, אבל אם אשתמש בכוח ההרס יישארו לי רק חמש דקות עד שאשתנה בחזרה.
אני צריכה להיות בטוחה שלב אבן ינוצח בחמש הדקות האלה.
אני צריכה עזרה.
"איפה אתה, שותף?" אני שואלת את האויר.
פתאום אני רואה את אליה סזאר, מתעדת אותי בפלאפון שלך.
"אם את מעריצה גיבורי על, עשי את זה ממרחק בטוח," אני מורה ויוצאת שוב בעקבות לב אבן.
כשאני מוצאת אותו, הוא מטיח מכוניות על בניינים.
"הי, מאובן!" אני צועקת.
הוא מסתובב ומנסה לתפוס אותי.
אני מזנקת על ידו, משם אל צווארו.
אני יושבת על כתפיו, מחבקת את ראשו ומכסה את עיניו בעזרת המטה שלי.
"עכשיו אתה מאובן עיוור!" אני לועגת.
הוא מנסה להכות בי, אך אני זזה בזמן והוא מכה את ראשו.
"את תשלמי על זה!" הוא צועק.
הוא תופס אותי ומטיח אותי על קיר.
אני מצליחה להשתמש במטה שלי כדי לרכך את הנחיתה, אך לא מצליחה לגמרי להימנע מכאבים.
"אאו," אומרת אליה בהזדהות ממרחק לא מספיק בטוח, ממשיכה לתעד את הנעשה.
"עצור!" אני שומעת קול קורא, "אסור לך לפגוע בחתולה השחורה!"
אני מרימה את ראשי ורואה בחור ניצב על הכביש מול לב אבן, לבוש בחליפת על אדומה ושחורה.
זה לא אדריאן.
זאת גם לא מרינט.
לבחור הזה יש שיער אדמוני ופרוע ועיניים בצבע טורקיז.
חליפת העל שלו היא בגד גוף, החלק שמכסה את הרגליים הוא שחור שמתחלף בהדרגה לאדום כלפי מטה.
החצי העליון של בגד הגוף הוא אדום לחלוטין, עם סמל חיפושית על החזה: עיגול אדום, חצוי לשניים ועליו חמש נקודות שחורות.
מכתפיו של הנער לגבי כפות ידיו יש שורה של נקודות שחורות בכל צד.
על פניו מסכה בצבע אדום כהה שקווצות משיערו האדמוני נופלות עליה ויוצרות התנגשות צבעים.
"מי אוסר עלי לפגוע בחתלתולה?" שואל לב אבן.
"אני, החרק האדמוני!" מכריז גיבור העל החדש, "ואתה עומד להתחרט על היום בו הגעת לפריז!"
הוא שולח את היו-יו ומכה את לב אבן, שזורח וגדל.
"אסור לך להחטיף לו, חרק," אני אומרת, "זה רק מחזק אותו."
החרק האדמוני נראה מבולבל.
"אז איך אנחנו אמורים לנצח אותו?" שואל החרק האדמוני.
"סמוך עלי," אני עונה.
אני רצה אל לב אבן, נעצרת מעט לפניו ופחות או יותר צורחת: "קטאקליזם!"
מעיין יפהפה של בועות שחורות בוקע מכף ידי.
אני נוגעת בכביש ונוצר בו סדק מרשים למדי.
לב אבן שוקע בכביש עד מותניו.
אבל אין לי הזדמנות להתפעל ממעשה ידי כי הוא תופס אותי בידו הפנויה.
"השתמש בקמע המזל שלך!" אני קוראת, "וכדאי שזה יהיה מסור חשמלי!"
"קמע המזל!" קורא החרק האדמוני.
אל זרועותיו נוחת רובה מים גדול במיוחד, אדום עם נקודות שחורות.
הוא מביט בו במבוכה וגם אליה מביטה בחפץ בבלבול, אבל אני כבר יודעת איך קמע המזל עובד -

בטח הג'ינג'י יצטרך להטיס את המחסנית בזיגזג על גבי טיסן מקלקר תוך כדי שהוא מלהטט אשכוליות.
אבל להפתעתי, החרק האדמוני עושה משהו מאוד ישיר:

הוא כורך את היו-יו שלו סביב ראשו של לב אבן, שולח את עצמו קדימה ומרוקן על פניו של לב אבן את המחסנית של רובה המים בנתז אדיר.
כמה אמיץ מצידו! וכמה מטופש מצידו!
אבל זה עובד- לב אבן שומט את הנייר ובו האקומה כדי לתפוס בכף ידו את החרק האדמוני.
לב אבן מהדק את אחיזתו בחרק האדמוני, מועך אותו.
"אליה!" אני צועקת בבהילות, "תהרסי את הפתק!"
אליה מצייתת לי, רצה אל הפתק המקומט וקורעת אותו ברגליה תוך כדי שהיא מתעדת את זה בפלאפון.
פרפר שחור-סגול יוצא ברפרוף מבין הקרעים.
ערפל שחור-סגול מכסה את גופו של לב אבן והוא הופך בחזרה להיות אייון.
הוא, אני והחרק האדמוני נופלים אל תוך הסדק שיצרתי בכביש.
אני תופסת את אייון, מאריכה את המטה שלי ומחלצת אותי ואותו.
גם החרק האדמוני יוצא מהחור בכביש.
"זמן לעקור את הרשע, חבר," אני אומרת לו.
אבל הוא לא יכול לעקור שום דבר.
הוא מתמוטט על הכביש, כמעט נופל אל הסדק שממנו הוא כרגע יצא.

הפרק הקודם		הפרק הבא