בגלל מראה שבורה

יצאתי מהחדר שלי. "אמא?" שאלתי "את בבית?"

"כן, חמודה. אני בסלון." ענתה אמא שלי. "לא שמעתי שנכנסת."

"נכנסתי בשקט." עניתי.

"ראיתי ששכחת את המחברת מדעים שלך בחדר." אמרה לי אמא.

"השארתי בכוונה." שיקרתי. "גם לענבר יש מחברת מדעים." ואז נזכרתי- ענבר תהרוג אותי! קבענו ללמוד ביחד למבחן, והברזתי לה!

"אני צריכה להתקשר לענבר." אמרתי.

"את וענבר כל הזמן ביחד." אמרה אמא. "תסיימי לדבר איתה מהר. אני מכינה חביתות לארוחת ערב, וחביתות לא טעימות כשהן קרות."

"אל תדאגי. אני כבר חוזרת." אמרתי ורצתי לחדר שלי.

את המספר של ענבר חייגתי בעל פה, כי אחרי הכול, אנחנו החברות הכי טובות מאז כיתה א', ועכשיו אנחנו בכיתה ח'. הטלפון צלצל שלוש פעמים ליפני שענבר ענתה.

אמרתי לה שלא הרגשתי טוב, ואני ממש מצטערת שהברזתי לה.

ענבר סלחה לי, והסכימה לעזור לי ללמוד בהפסקה שליפני המבחן.

נכנסתי למיטה וניסיתי להירדם. היה לי קשה כי הייתי שקועה במחשבות.

תכננתי לחזור למחרת בארבע לעולם של אמילי, כי רציתי לדעת עוד. הייתי כל כך המומה מהרעיון שיש עולם שלם מעבר למראה בחדר שלי ששכחתי לשאול את אמילי על דברים רבים שסיקרנו אותי. מי היה אותו מלך אכזר שהזכירה בשיחתנו. למה שומרים חמושים הולכים ברחובות. למה כשהגעתי לביתה הרחוב היה מלא אנשים, וכשיצאתי כדי לחזור הביתה הוא היה ריק מאדם.

רציתי גם לשאול את אמא אם יש משהו מוזר במראה שלי, כדי לוודא שאני לא היחידה שיכולה לעבור לעולם של אמילי.

בסופו של דבר שקעתי בשינה מלאת חלומות על מראות מוזרות עם פתחים לעולמות אחרים, עתיקים, על אנשים עם בגדים משונים שחושבים שאני חריגה ועל זוג עיניים כחולות כהות שמביטות בי רגע לפני שאני עוברת במראה בחזרה לביתי.

אמא העירה אותי בשבע בבוקר, כמו תמיד. הדבר הראשון שעשיתי ברגע שאמא יצאה מהחדר היה לזנק מהמיטה ולרוץ למראה. זה לא היה חלום. המעבר באמת היה שם, ונדרש לי כל כוח הרצון שהצלחתי לגייס כדי שאוכל להתאפק, ולא לרוץ מיד לבקר את אמילי.

קמתי מלאת מרץ והתלהבות לקראת מה שמחכה לי באותו יום בשעה ארבע. ההרגשה הנפלאה התנדפה מהר מאוד כשהגעתי לבית הספר וענבר הוציאה מהתיק את ספר מדעים.

המבחן שלא למדתי אליו. שיערתי שהמורה לא תקבל תירוץ על ביקור בעולם אחר, ולכן, בלית ברירה ישבתי מול הספר הפתוח וניסיתי להתרכז בהסברים של ענבר, אבל לא הצלחתי, וכשהמבחן התחיל ידעתי שלא למדתי מספיק. בהיתי בטופס המבחן ולא ידעתי מה לכתוב. היה לי בלק אאוט מטורף ולא הצלחתי להיזכר בשום דבר שלמדנו. המצאתי את רוב התשובות שכתבתי ויכולתי רק להתפלל שהן נכונות.

חוץ מהמבחן לא היו לי עוד בעיות בבית הספר, אבל בכל זאת שמחתי כשהלימודים נגמרו. הזמן כאילו זחל, וכשהגעתי הביתה זכרתי שאני עדיין צריכה לחכות עד ארבע ליפני שאבקר את חברתי החדשה והמיוחדת.

קצת ליפני השעה ארבע נזכרתי בדבר חשוב שתכננתי לעשות, ושכחתי.

קראתי לאמא לחדרי.

"תסתכלי במראה." ביקשתי. "היא ניראת לך בסדר?" שאלתי אותה.

"כן..." אמרה אמא והתבוננה במראה בריכוז. "מה אמור להיות לא טוב במראה?"

"אמ... היא... מלוכלכת?" לא חשבתי שהיא תשאל זאת, למרות שהשאלה הייתה הגיונית.

"היום בבוקר ניקיתי אותה, ואת כול החדר שלך." ענתה אמא. "אולי את צריכה משקפיים."

"אני חושבת שאני פשוט עייפה." אמרתי. "אני אשכב לנוח. אל תפריעו לי לישון. בסדר?"

"טוב חמודה. אני אעיר אותך בשבע?" שאלה אמא.

"לא צריך." עניתי. "אני אתעורר לבד." אני אסתבך בצרות רציניות אם אמא תיכנס לחדרי ותגלה שאני בכלל לא ישנה. שאני בכלל לא שם. היא עלולה לדאוג לי.

הפרק הקודם		הפרק הבא