בגלל מראה שבורה

"את יודעת לדבר?" היא שאלה אותי, בקול רם ואיטי, כאילו שאני לא אמורה לדעת.

"כן." עניתי. "למה שאני לא אדע?"

"לא חשוב." אמרה, ולאחר מחשבה הוסיפה, "מה את לובשת?"

"בגדים?" אמרתי.

הנערה לא ענתה. היא רק הלכה במעגלים ודיברה לעצמה בשקט. "מה אני אמורה לעשות איתה?"

"את לא צריכה לעשות איתי כלום. אני גם ככה הולכת הביתה עכשיו." עיצבן אותי שהיא דיברה עליי כאילו לא הייתי שם.

"אם תלכי השומרים יתפסו אותך." היא אמרה.

שתקתי. הנחתי שהיא צודקת, וזה הרגיז אותי.

"נחכה עד שנונו יחזור הביתה, והוא יחליט מה לעשות איתך." היא אמרה את זה כאילו הייתי יצור מפלצתי שיש להיפטר ממנו בהקדם האפשרי.

"מי זה נונו?" שאלתי.

הנערה לא ענתה.  היא חשבה רגע ונראתה כמי שנזכרה בדבר מה חשוב. "יש לך שם?" שאלה.

"ברור שיש לי." השאלה הצחיקה אותי. "קוראים לי מיה. ואיך קוראים לך?"

"אמילי." אמרה הנערה. "יש לך שם טיפשי." העירה.

"תודה." עניתי.

"יש לך גם בגד טיפשי." אמרה אמילי.

"תודה רבה."

"את כולך טיפשית." הוסיפה אמילי לאחר מחשבה.

"את יותר!" עניתי.

"אני?" שאלה אמילי. "אני לא טיפשית. גם את לא. התכוונתי לומר שאת שונה."

"אני לא שונה" אמרתי. "במקום שממנו אני באה, כולם לובשים כאלה בגדים, ויש שמות יותר מוזרים משלי."

"מאיפה הגעת?" שאלה אמילי. "אף פעם לא ראיתי עוד אנשים כמוך."

"אני גרה במודיעין." אמרתי.

"איפה זה?" שאלה אמילי בסקרנות. "אף פעם לא שמעתי על המקום הזה..."

"זה בישראל." עניתי.

"ישראל?" שאלה אמילי בבלבול.

"כן. זה באסיה." אמרתי.

"אסיה?" אמילי נראתה עוד יותר מבולבלת.

"לא משנה." אמרתי.

אמילי לא ענתה. היא נראתה מהורהרת.

"תגידי, אמילי, מי היה האיש שראינו ברחוב?" שאלתי. "זה עם השריון והחרב."

"חייל שמשרת את המלך."

"אז למה ברחנו?"

"כי המלך רשע והחייל היה לוקח אותך אליו כי את שונה. הוא היה חוקר מאיפה באת, ולבסוף הורג אותך, סביר להניח."

"אז בעצם הצלת אותי." הבנתי.

"זה שום דבר." ענתה. ואז הוסיפה, "נונו אמור לחזור בכל רגע."

"איך את יודעת?" שאלתי.

"הוא תמיד חוזר רגע ליפני שהשמש שוקעת." ענתה אמילי.

"ליפני שהשמש שוקעת!" הבטתי בשעון. השעה הייתה שבע. "אני חייבת לחזור הביתה."

"חכי רק עד שנונו יבוא." ביקשה אמילי.

"רק אם הוא יחזור מהר." הסכמתי.

"את בכלל יודעת איך לחזור?" שאלה אמילי לאחר מחשבה.

"אה...." לא זכרתי את הדרך. הרחובות הישנים היו זרים לי ולא הכרתי את הדרכים.

"אל תדאגי. לאגו יוכל לעזור לך. הוא מכיר את כל הדרכים."

"את בטוחה?" שאלתי.

"כן." היא ענתה, והיא נראתה כאילו היא באמת האמינה בכך. "ואת תבואי שוב?"

"כן." עניתי.

"מבטיחה?" היא שאלה.

לא הספקתי לענות כי הדלת נפתחה.

"אמילי שלי את בבית?" קרא קול.

"נונו!" שמחה אמילי ורצה לדלת.

היא חיבקה את האיש הזקן שעמד בדלת ולחשה באוזנו.

"אז יש לנו אורחת." אמר. "ומי היא הגברת הנכבדה?"

"קוראים לי מיה, מר נונו." אמרתי. לא ידעתי איך הייתי אמורה לפנות אליו.

היה לו שיער לבן ודליל, ועור שזוף מעט. עיניו היו אפורות וחכמות, ומסביבן קמטי צחוק.

"נונו זה לא השם שלו." צחקה אמילי. "הוא סבא שלי, לכן אני קוראת לו נונו."

כנראה הסמקתי כי נונו מיהר להוסיף, "את יכולה לקרוא לי נונו. זה בסדר מצידי."

"היא צריכה לחזור לבית שלה, במודין." אמרה אמילי, ולא היה לי נעים לתקן אותה. "מתי לאגו חוזר?"

"עכשיו." אמר קול צעיר וצלול. "למה את צריכה אותי?"

"חברה שלי צריכה לחזור הביתה" אמרה אמילי "והיא לא יודעת איך."

"איפה הבית שלה?" שאל לאגו.

"במודין." ענתה אמילי.

"לא שמעתי על מקום כזה." אמר לאגו, ופנה אלי. "תנסי להיזכר איך הגעת לכאן ולפי זה תדעי לחזור."

"נכנסתי דרך המראה בחדר שלי." אמרתי, והסברתי להם מה קרה מאז, ואיך פגשתי את אמילי.

"אני יודע איפה זה." אמר לאגו. "אני אקח אותך."

"תודה רבה!" אמרתי. כבר החשיך בחוץ, ופחדתי שאמא לא תבין לאן נעלמתי.

"להתראות." אמרה אמילי ונופפה לי לשלום. "אל תישכחי לחזור."

נופפתי לה חזרה והלכתי אחרי לאגו.

"תלכי בשקט." אמר לאגו, והוביל אותי החוצה.

הלכתי אחריו בדממה. הוא נראה כבן גילי, גבוהה ממני רק במעט. היה לו שיער שחור וחלק עד הכתפיים. את פניו לא ראיתי טוב בגלל החושך.

הוא הוביל אותי לחצר האחורית שדרכה באתי, עבר איתי דרך הקיר, ועצר רק כשהיינו ליד המראה.

"תבואי גם מחר?" הוא שאל. "את צריכה להסביר לנו כמה דברים."

"טוב." אמרתי "מחר בארבע."

"ארבע?" שאל לאגו.

הורדתי את השעון שלי והראתי לו. "ארבע זה כשהקו הקטן מצביע לכאן, והגדול לכאן." אמרתי והצבעתי על המחוגים.

"בסדר." אמר לאגו ולקח את השעון. "אני אחכה לך כאן."

"תודה." אמרתי וניגשתי לפתח שדרכו באתי. עדיין ראו בו את החדר שלי. עברתי דרכו. גם הפעם הרגשתי קור שעוטף את עצמותי לעצמותי, וגם הפעם זה לא נגמר עד שעברתי. בחדר שלי עדיין דלק האור. על השולחן עדיין היה מונח הפלאפון שלי ומחברת מדעים. ההבדל היחיד היה שהפעם השמש כבר שקעה. הבטתי בשעון הקיר. השעה הייתה שבע וחצי.

הפרק הקודם		הפרק הבא