בלה ואני

"טוב, כיוון שבין הדרישות לבית- הספר חובה לקרוא הארי פוטר, אתם יודעים שצריך להתמיין." אמר אדם בעל שיער שחור.

הנהנו כולנו (למרות שלא הבנו, בלה ואני, מה הוא אמר), ונכנסנו למסדרון צדדי.

האיש צלצל בפעמון כלשהו. חמישה אנשים הופיעו לפתע.

"שלום, שלום, אני שירה." אמרה אישה בעלת אף-כפתור. כמו של בלה.

"תמר," הוסיפה אשה אשר קשרה מטפחת על ראשה הבהיר.

"נעם," הנהן אדם שנראה לפחות בן 70.

"דניאל," נפנף בידו אדם בעל חיוך רחב.

"חנן," אמר האחרון בשיעמום.

"אנחנו נמיין אתכם לחמשת הבתים. חנן ייסד את בית נדרנה, וביתו של נעם זה קנדירה. תמר הקימה את בית נקרן, ודניאל את מיאמר," אמרה שירה, "הבית שאני הקמתי הוא ארנדיס."

רוב התלמידים פלטו קריאת התפעלות.

"כולם רוצים להשתבץ לארנדיס. זה בית מעולה. אבל גם קנדירה זה טוב. נקווה שלא אשתבץ לנקרן," הסבירה איילה.

"זה מין סלית'רין?" שאלתי. איילה הנהנה.

אני הייתי כמובן השם הראשון.

"בייפילי, סופי," קרא האיש.

התקדמתי לכיוון האנשים. 

"שלום, אנחנו נפעיל עלייך כישוף," אמר דניאל, והוסיף כשראה את פניי החיוורות, "זה כישוף ידידותי, הוא קורא רגשות בלבד. לא מחשבות." 

כל המייסדים כיוונו לעברי שרביטים. הם מילמלו משהו. 

חיכיתי שמשהו יקרה.

"את בארנדיס, הבית שלי," אמרה שירה בחיוך.

חייכתי באושר.

אחרי זה איילה השתבצה לארנדיס, כמוני. כמה ילדים שנראו נחמדים מאוד השתבצו לבית של איילה ושלי, וכמה כאלה ש(אולי זה רק כי איילה סיפרה לי מראש)נראו די מרושעים, ושובצו לנקרן.

הגיע תורה של בלה.

"את משובצת ל... נקרן."

הפרק הקודם		הפרק הבא