בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

הפרק הזה מדבר על הספר אדון הטלקינזיס. כמו מה שעשיתי עם אריק רקס, אני אתן תקציר של מה שחשוב לדעת.

בספרי אדון הטלקינזיס מסופר על ילד בשם איידן שמגלה שיש לו יכולות טלקינטית (שזה אומר להזיז דברים מרחוק) וטלפטיות (שזה אומר קריאת מחשבות בערך) ומוזמן לבית ספר לילדים מסוגו יחד עם עוד כמה ילדים שעושים איתו את המסע לבית הספר הזה. לאנשים כמוהו קוראים סייסניקים, ויש באיזור שלו מקום ששייך רק לסייסניקים וקוראים לו טלוילג'.

איידן מתחיל בלימודיו ומגלה שהיכולות האלה די חלשות, עד כדי כך שאם מבוגר יכול להרים אופניים הוא נקרא מומחה מאד. בשלב כלשהו הוא עוצר מלחמה תוך שימוש בכוחותיו, ומצליח לזמן אילו את חרבו ואפילו להזיז אדם, ואז הוא מבין שהכוחות שלו חזקים בהרבה מהרגיל.

איידן הוא ילד בעל שיער חום ועיניים חומות, והוא נלחם בעזרת שתי חרבות שיכולות להתחבר לקשת ליריית חיצים. יש לו חבר בשם ליאו, שהוא בלונדיני עם עיניים ירוקות, הוא גבוה, בדחן, והוא נלחם בחרב אחת ענקית. שניהם בני 17

למי שתוהה, אני מוסיף את ליאו אך ורק בגלל שבא לי להפגיש אותו עם הליאו הקודם שהוזכר(זוכרים שאמרתי?).

דרך אגב, כל הסייסניקים יכולים לראות הילה של דברים, שהיא בעצם מה שמייצג את הפנימיות של הדברים. הילה לבנה מסמלת טוהר מוחלט, והילה שחורה מסמלת קשר עמוק למוות. אפילו למתים אין הילה שחורה לחלוטין.

זה מה שנראה לי שתצטרכו לדעת, אבל אם אראה שאני מפרט יותר אז אני אעדכן. קריאה מהנה!

נקודת מבט של איידן

היו היה ילד בשם איידן, שהיה לו יום נורמלי לחלוטין. כן, משום מה החלטתי להתחיל כשאני מדבר על עצמי בגוף שלישי. כנראה זו ההשפעה של ליאו, אחרת לא הייתי עושה בדיחה כל כך לא מצחיקה.

בכל מקרה, היום שלי באמת היה נורמלי לחלוטין, אם לא מחשיבים את זה שהייתי ממש מצטיין בשיעורים (ואל תחשיבו את זה, אני כבר רגיל לזה ממש). ואם לא מחשיבים את סוף היום.

בסוף היום התאמנתי בטלקינזיס על אחת החרבות שלי, בניסיון לגרום לה לעשות תרגיל מסובך במקביל לחרב השנייה שעושה את אותן התנועות ביד שלי. תאמינו לי שזה ממש קשה. ואני עוד הוספתי את זה שביד השניה זרקתי ותפסתי כדור.

ואז פתאום שמעתי קריאת קרב, ומישהו זינק לחדר שלי בחרב שלופה. תפסתי מיד את החרב השנייה מהאוויר, הסתערתי עליו והפלתי אותו. תוך כדי הנפילה זיהיתי שזה ליאו והתכוונתי לצעוק עליו, כי אין לו שום סיבה מוצדקת לעשות לי את זה, ולהגיד שזה היה בצחוק לא מספק אותי. הפעם הוא ממש הגזים. אבל אז הרגשתי משהו מוזר.

זה הרגיש כאילו עוד פעם הביריון השמן ההוא (אל תשאלו) נופל עלי, אבל הפעם הוא בוער. כבר חשבתי שזה ימשיך ככה עוד הרבה זמן, אבל פתאום הרגשתי כאילו הועפתי משם ונחתתי באיזור של הזקן המשוגע (ביקשתי שלא תשאלו!) אבל העצים שלו הפעם כבר לא השתמשו בדרכים עקיפות. זה אומר שזה הרגיש שאני נמעך ותוך כדי הכל נהיה רותח, ואז עץ מרביץ לי. לא נעים בכלל. (הערת הכותב: מכירים את התיאור?)

ואני חשבתי שנגמרו הצרות... (כמובן שמישהו היה חייב להגיד את זה, כדי להצדיק את שם הפרק)

אחרי שהדבר הזה נגמר, אני וליאו נפלנו לשטח פתוח כשהכדור עדיין ביד שלי, מה שאומר שעברנו מקום, והיו שם מרכבות בלי סוסים (או כל דבר אחר), אבל הנחתי שכנראה הסוסים באורווה.

לליאו לא היה מה להגיד, ונראה לי שזו הפעם הראשונה שזה קורה.

הכנסתי את הכדור לכיס, אבל אני לא יודע איך זה יכול להיות. אין בכיס שלי מספיק מקום. אבל אז הבנתי שהוא התפנצ'ר.

"ליאו" אמרתי. "בשביל מה עשית את זה? ואם אתה רוצה להגיד שזה היה בצחוק אז זה לא מקובל עלי."

"זה לא היה בצחוק!" אמר ליאו. "אני פשוט לא ממש ראיתי אותך, ולא חשבתי שאתה יכול לעשות את זה, אז חשבתי שזה מישהו אחר..."

"בסדר," אמרתי. "אני סולח לך. אבל אני רק רוצה להפנות את תשומת לבך לזה שאנחנו במקום מאד מאד רחוק מהטלוילג" קודם כי בכל ה94.8 קילומטר של הטלוילג' אין אגם, וכאן יש."

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צעק ליאו בדרמטיות הרגילה שלו. הצעקה שלו לא באמת הייתה חזקה, נראה לי שאם מישהו היה באגם הוא לא היה שומע. והאגם היה קרוב.

"אבל מה הבעיה?" שאל ליאו. "לי דווקא זה נראה נחמד, הרי אנחנו שני התלמידים המצטיינים ביותר בכיתה, ופה בטח אין אפילו סייסניק אחד! זה יהיה פשוט מדהים!"

"ליאו," אמרתי. "אתה יודע שאמורים לשמור על עולם הסייסניקים בסוד, נכון?"

"בטח," הוא ענה. "אבל אנחנו נורא רחוקים מהטלוילג', נכון? אז אנחנו יכולים לעבור על הכלל הזה כמה שבא לנו ואף אחד לא יתפוס אותנו!"

"טוב, צודק." אמרתי לו. "באמת לא יתפסו אותנו. אבל יש סיבה לכללים, ועד שתשכנע אותי שיש סיבה לזה שנשתמש בכוח שלנו אני לא אעשה את זה."

"יש סיבה," הפתיע אותי ליאו, "כי הטירה הזאת שם - " אמר והצביע אל האופק, קדימה, "נראית כמו עוד בית ספר לסייסניקים." הוא היה נראה מאוכזב אבל שמח.

"טוב," אמרתי. "אתה צודק. ואם כבר אתה צודק, אני מתכוון לראות מה ההילה של הדברים פה." ותוך כדי דיבור פתחתי את התודעה לראות הילות.

"אני כבר חשבתי על זה," הוא אמר. "ויש פה משהו מוזר שאני רוצה שתראה. תסתכל על האיזור שמול המרכבות, בסדר?"

הסתכלתי אל מול המרכבות ונדהמתי. הייתה הילה שחורה שהקיפה כלום בצורת סוס מעוות!

"נו, אז מה אתה אומר?" הוא שאל. "גם אתה רואה את זה או שאני משוגע?"

"שתי התשובות נכונות" עניתי לו אחרי שכבר נרגעתי. הוא היה נראה לא מרוצה.

"אז מה אתה חושב שזה?" שאלתי אותו, והוא ענה, "אולי אלה רוחות רפאים של סוסים?"

"רוצה שננסה לרכב על המרכבות האלה?" שאלתי אותו, והוא אמר "כן, אבל אתה רואה שלא רק אני משוגע?"

"בסדר, בסדר" אמרתי, ויחד עלינו על המרכבה הקידמית, שהתחילה לזוז.

"מגניב!" קרא ליאו. "מסתבר שאנחנו לא משוגעים!"

"זו בטח תגלית מאד מרעישה בשבילך, נכון?" שאלתי אותו.

הוא חבט בי. "ואתה לא היית משוגע בכלל כשהסתערת לתוך שדה הקרב, נכון?"

וככה בערך המשיכה הנסיעה במרכבות המשונות, שהיעד שלהן היה כנראה הטירה הענקית ההיא.

אז הנה לכם, פרק חדש בפאנפיק שלי. מרוצים? יופי. לא מרוצים? אני אשמח שתכתבו למה. לא מרוצים בלי סיבה? אז אני לא יודע למה אתם קוראים בכלל.

הפרק הקודם		הפרק הבא