בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

הפרק הזה עוסק בספרי "אריק רקס". רובכם בטח לא מכירים אותם, אבל זה מאד מומלץ.

מכיוון שרוב האנשים לא מכירים אותם החלטתי לכתוב פה את הבסיס של מה שצריך לדעת בשביל הפאנפיק שלי.

בעצם בעולם שלו יש קוסמים שנמצאים בנפרד לחלוטין מהאנשים הרגילים (חסרי הקסם) ונמצאים גבוה בשמיים, במעמקי הים, ועמוק מתחת לאדמה ולכל אחד מהאיזורים יש מלך. רק למלכים יש שרביטים, ואצלם השרביטים רבי עוצמה מאד, ורק יחידי סגולה יכולים להשתמש בהם (עקרונית רק המלכים יכולים, אבל הכלל הזה הופר). לכל אחד יש קסם טבעי, כישרון קסום, וכוח לעשות קסמים אם ילמד להשתמש בכוח הטמון בו.

אריק חי בנפרד מעולם הקוסמים ולא יודע שהוא ומי שמגדלת אותו קוסמים, אך מורגל בחפצים משונים כגון מצנם חי שיורק את הלחם שקלה למקום הנכון, ומתלה מעילים חי שרוצה תשומת לב, ולכן מלהטט בכובעים.

בדרך שאין לתאר אותה כעת הוא מגיע לעולם הזה, ומגלה שיש לו כוח קסם טבעי: מחשבות ערפל. פירוש הדבר שבמקרים מסוימים (בעיקר מסוכנים) מן משהוא בראש שלו גורם לו לעשות מעשה שיציל את המצב גם אם הוא לא ידע (ולא יכל לדעת) על זה שצריך להציל את המצב מדבר כלשהו. כמו כן לא חובה שהמצב יהיה מסוכן בשביל שמחשבות הערפל יופיעו, אלא הן פשוט מופיעות וגורמות לו לדעת מה לעשות.

אריק מגלה שיש לו שם עבר סבוך (שאותו לא אזכיר כאן) ושיש דרקון ששומר על העין של אריק המחוברת לעינו של הדרקון, כך שתמיד יוכל להפוך את עינו ולהשתמש בעינו של הדרקון (יש לה יכולות מיוחדות, כגון ראיית העתיד).

ויש לו חברה שהכיר תוך כדי כניסתו לעולם הקסמים ושמה בתאני, שכוח הקסם שלה הוא חוכמה עצומה, אבל במיוחד במתמטיקה (תמצאו תיאור של שניהם בפרק הקודם). הם בני 12 בשלב שממנו אני לוקח אותם (סוף הספר הראשון), אבל אני רוצה שהגיל שלהם יותר יתאים אז הם בני16.

אני שוב ממליץ לקרוא את הספרים האלה, ומאחל לכם קריאה מהנה.

נקודת מבט של אריק

אני חושש שעדיף שלא אספר את כל מה שקרה לי היום, מפני שאם אני אעשה את זה זה יקח שלושה ימים (אולי אני מגזים, אבל זה יקח באמת המון זמן),לכן אני אתחיל בסוף היום.

אני ובתאני חגגנו עם כולם על מאורעות היום (אמרתי שאני לא מגלה!) ואכלנו ביחד בצד גלידת נקטר ודיברנו, ואני חשבתי על זה שכמעט נגמרו הצרות, ונשאר לי רק לעשות קצת משימות. ואז הכל השתבש.

רגע אחד ישבנו יחד ודיברנו בשלווה, ורגע אחר כך הרגשתי כאילו חפצי הבית המכושפים שלי החליטו ללכת בדרכו של השעון המעורר ומברשת השיניים.

הרגשתי כאילו דחקו אותי למצנם כשהוא פועל במלא עוצמתו, ואז אחרי קצת זמן הוא ירק אותי אל מתלה המעילים שהרביץ לי הכי חזק שהוא יכול. זה אומר שזה הרגיש שאני נמעך ותוך כדי הכל נהיה רותח, ואז עץ מרביץ לי. לא נעים בכלל. (הערת הכותב: מכירים את התיאור?)

מיד אחרי זה אני ובתאני נפלנו עם גביעי הנקטר בידיים שלנו על חוף של אגם, שעליו היו סירות עתיקות בלי משוטים או כל דבר אחר שיזיז אותן.

"בתאני," אמרתי, בעודי מכניס את גביע הנקטר לכיס. "יש לך מושג מה קורה כאן?" בתקווה שהיא, שהרבה יותר חכמה ממני, תדע להסביר מה קרה.

"לא" אמרה בתאני, ומחצה כל שריד של תקווה שהיה לי בנושא של להבין מה הולך פה.

"אבל" המשיכה בתאני, "אני יודעת בבירור שאנחנו לא באחד מהאיזורים של הקוסמים שאנחנו מכירים." זה כבר ממש יאש אותי.

"איך את יודעת את זה?" שאלתי, מביט בה בציפייה שתגיד שבעצם זה לא בטוח, אלא רק ניחוש, אבל היא ענתה. "כי אנחנו מעל האדמה והמים, ואנחנו מתחת לשמיים." 

טוב, זה היה כבר ממש מעצבן. עוד מילא אם מישהו מהצד אומר לך שהמצב גרוע, אבל שאני גם אבין שהמישהו צודק? איפה הצדק פה?

"צודקת" אמרתי, הפלתי את עצמי לתוך אחת הסירות ומלמלתי, "ואני חשבתי שנגמרו הצרות..." (פעם שלישית שמישהו אומר את זה!) 

בתאני התיישבה לידי בסירה ואמרה: "אני מבינה שקשה לך עם זה, הרי רק עכשיו פתרנו את הבעיות וכבר אנחנו נעלמנו והופענו במקום אחר בלי לדעת איך הגענו לפה, למה ואיזה מקום זה בכלל. אנחנו אפילו לא יכולים לדעת שאנחנו לא בעולם מקביל, אבל..."

"רגע, רגע. יכול להיות שאנחנו בעולם מקביל? יש דבר כזה בכלל?" שאלתי בהלם.

"כן, יש דבר כזה לפי רוב הדעות של מי שמדבר על זה." היא אמרה, אבל הפעם לא הופתעתי. לא קיוויתי לטוב בכל מקרה.

"טוב," אמרתי. "אז אנחנו באמצע מקום נטוש לחלוטין שאנחנו  אפילו לא יודעים אם זה בעולם שלנו? טוב, לא ציפיתי ליותר טוב..."

"לא מדויק," היא אמרה. "זה לא מקום נטוש לחלוטין. יש כאן סירות, ושם רחוק יש אפילו טירה ענקית!"

הרמתי את העיניים. היא לא הגזימה, הייתה שם טירה בגודל שלא יתואר! ומדשאות בכמויות כל כך גדולות שיכולתי לראות אותן מאיפה שהיינו! וואו, לא חשבתי שקיימים כאלה מקומות...

"יופי," אמרתי. "אז בואי נלך לשם, אולי הם יכלו לעזור לנו עם מה שקרה לנו."

"ואיך בדיוק נעשה את זה?" היא ענתה לי.

"בסירות."

"אבל אין מה שיזיז אותן!"

ואז, כשלא היה לי מה לענות לה הרגשתי מחשבת ערפל מגיעה. ואז התחלתי להתעסק עם הסירה, ועשיתי בה כל מיני דברים משונים עד שהיא התחילה לזוז לבד.

"מה??" שאלה בתאני "איך עשית את זה? איך הסירה זזה לבד?"

"לא יודע." עניתי. "מחשבת ערפל."

נראה שהתשובה שלי סיפקה אותה, והיא התיישבה ברוגע בסירה. "תמיד אפשר להיות רגועים לידך," היא אמרה. "אתה תמיד יודע מה לעשות."

לא ידעתי מה לענות, אבל נחסך ממני לענות לה, כי באותו רגע עלו מתוך האגם שלושה נערים יבשים (!) שהסתכלו עלינו בהלם. טוב, לראות סירה שזזה לבד זה באמת די מפתיע. אני מניח שגם אני הייתי נראה בהלם, כי הם יצאו מתוך מרכז האגם יבשים! איך זה יכול להיות?

הם היו שני נערים ונערה אחת. המרכזי היה עם שיער שחור והרבה שרירים, והיו לו עיניים שנראו כמו הים. הנער השני היה עם פחות שרירים, צנום, נמוך יחסית, עם אוזניים טיפ טיפה מחודדות, עם עיניים חומות ושיער חום מתולתל. לנערה היה שיער בלונדיני, שרירים כמעט כמו למרכזי ועיניים אפורות כמו סערה ומפחידות מאד.

נראה שלמרכזי לא היה ממש מה להגיד אז הוא אמר "הי!" ואני, מאותה סיבה אמרתי "איך אתם יבשים?"

מצטער שהפרק יצא קצר יותר ומוצלח פחות (לפחות לדעתי), אבל פשוט אני לא יכול לשמור על אחידות באורכי הפרקים. לפחות לא בפרקי ההקדמה (נשארו עוד 3).

הפרק הקודם		הפרק הבא