בלאגן על מימדי ב...מקום אחר. *גמור*

בפרק הזה אתם תבינו מי היו אלה שנפלו מהחור, ועד כמה באמת הם הסתבכו. אבל לא כל הבעיות ייפתרו, אם חשבתם! יגיעו עוד אנשים...

הפרק הזה ידבר על שומרת הערים האבודות עד הספר השני לא כולל. אין לי כוח לכתוב יותר מדי הסברים, אבל אני אסביר קצת.

הערים האבודות אלה בעצם ערים שהיו ידועות כקסומות, או למשל אטלנטיס. תשכחו מהשומרת, לדעתי. בגלל השומרת אמרתי בפרופיל שלי שזה שם מטעה.

מי שגר בערים האבודות אלה אלפים, שיש להם כוחות שהם מסרבים להכיר בהם כקסם. סופי היא אלפית מיוחדת שאיכשהו נולדה מחוץ לערים האבודות וגדלה אצל זוג הורים אנושיים במחשבה שהם הוריה, אבל בעצם היא נוצרה על ידי אירגון אלפי חשאי ושמו "הברבור השחור". הסיבה ש"הוריה" לא ידעו שהיא אלפית היא שאלפים נראים כבני אדם.

לסופי יש הרבה כוחות (וזה נדיר שיש יותר מאחד), והם (בנתיים לפחות): טלפתיה (קריאת מחשבות), גרימה (גרימת הרגשה כלשהי לאדם אחר), ומשהו ששכחתי את שמו שפירושו הוא יכולת להבין כל שפה באופן פשוט כל כך שבעל הכוח לא יודע אפילו שמדברים איתו בשפה אחרת. אם יש עוד עד הספר השני ששכחתי, אני אשמח שתזכירו לי. דרך אגב, לחבר שלה יש תכנופתיה שזה יכולת להתעסק במכשירים אלקטרוניים ולהבין אותם, ולדעת מה לעשות בהרגשה שהמכשיר מדבר אליך.

חוץ מזה, האלפים גם מדברים בשפה משונה שנקראת "השפה המוארת". כל השאר לא כל כך חשוב, אתם תבינו לבד.

נקודת מבט של סופי

פיץ פשוט כל כך גרוע שזה לא יאמן!

אני לא מתכוונת שהוא מעצבן או משהו, פשוט ניסיתי ללמד אותו קצת אנגלית. אתם יודעים, למקרה שיהיו לו משימות מחוץ לערים האבודות.

אמנם ניחשתי שהוא לא יהיה טוב בזה, אבל הוא כל כך גרוע שהוא חייב להיות כישרון מיוחד בשביל זה! המילה היחידה שהוא יודע היא "מה?"!

לעומת זאת, דקס (שגם רצה ללמוד, כי רק מחוץ לערים האבודות יש מספיק מכשירים חשמליים בשביל לשמח אותו) היה די טוב בזה. הוא למד ביומיים 921 מילים בלי טעויות!

"אוף, למה את מלמדת אותי את זה?" שאל פיץ. "כבר עדיף את כל שאר המקצועות בבית הספר!" (הערת הכותב: בואו נעשה סקר מה המקצוע הכי מעצבן ונראה).

"זה דווקא נחמד." אמר דקס. "מה יש לעשות רק בערים האבודות? אתה רוצה להיות טלפת מוסמך? כולם ילכו אל סופי ולא תהיה לך עבודה!"

"יש בזה משהו," אמרתי. "נראה לי שרק בגלל זה אני אעבוד במשהו אחר." פיץ קרן, וחייך לעברי חיוך ענק.

"יופי, אז אני לא צריך ללמוד את זה!" הוא אמר. "תודה, סופי. באמת לא חלמתי שאת תהיי זו שתגרום לי לעזוב."

"יופי." אמר דקס. "די מעצבן לשמוע כל שיעור כמה שאתה מדהים, רק כי אתה צריך להרים את הגאווה הפגועה שלך."

"ולשמוע אותך כל הזמן מצליח כשאני יודע רק מילה אחת, זה נחמד?" שאל פיץ. "מה אתה היית עושה? נותן לגאווה שלך להירמס?"

"צודק, אני מניח שזה לא נחמד." אמר דקס. "אבל לי אין גאווה ענקית כמו שלך, אז הייתי מסתדר בלי להרים את שלי. באמת, למה אתה וקיף חייבים כל הזמן להתגאות?"

"אוף, למה אתם חייבים כל הזמן להתווכח?" אמרתי בייאוש, והכנסתי את הטוש המחיק לכיס. "אתם נשמעים כמו שני ילדים קטנים! באמת!"

"הוא כל הזמן מתחיל." אמר דקס. "זאת לא אשמתי."

"הוא באמת ילד קטן!" אמר פיץ. "אבל אני כבר בוגר, אני סיימתי את השנה הרביעית!"

"אז למה אתה לובש את התלבושת של שנה רביעית?" שאל דקס. "לך יש הרבה בגדים יותר יפים מזה, אולי נשארת כיתה?"

"ולמה אתה לובש את התלבושת של שנה שנייה?" שאל פיץ בחזרה. "מה קרה, השאירו אותך כיתה?"

"אני לובש את זה כי אני לא עשיר כמוך ואין לי בגד יותר יפה." אמר דקס. "אבל אתה עשיר יותר מההורים המאמצים של סופי, ואתה בתלבושת בית ספר והיא לא!"

"זו באמת שאלה טובה." אמרתי. "אבל יש לי סיבה מיוחדת למה אני לובשת בגדים מהבית. אדליין הביאה לי היום אבזם של המשפחה."

"אפשר לראות?" שאל דקס. הראתי לו את הנשר עם הוורד שאחוז בטפריו. "ואו, זה ממש יפה. לי יש את השלדג המטופש הזה." הוא אמר.

"לבשתי את זה בגלל שאני אוהב את הדרקון," אמר פיץ. "אבל לא כל כך חשבתי על זה שיכולתי ללבוש משהו אחר עם האבזם הזה."

"סליחה שירדתי עליך." מלמל דקס תחת מבטיי המפחידים. "זה לא היה יפה כל כך." הוא אמר, והפסקתי להסתכל עליו ככה.

"אה, תודה." אמר פיץ הנבוך, שבוודאי לא ציפה לבקשת סליחה מדקס. "סליחה שהצקתי לך." הוא אמר בכנות. זה היה מחזה מאד מעניין לצפיה, כי זה משהו של פעם בחיים.

"ביקשת ממני סליחה." אמר דקס בהלם. "קרה פה אירוע של פעם בחיים."

"אתה רוצה שזה יהיה באמת פעם בחיים?" שאל פיץ. "כי אם כן אני מבין שגם שלך היה של פעם בחיים."

"לא, זה לא היה של פעם בחיים." אמר דקס, והגניב לעברי מבט שאמר "אבל רק בגלל שאת תכריחי אותי". מיד אחר כך הוא ציחקק בשקט, והבנתי שזה היה בצחוק.

"הי, תראו, חור שחור!" אמר דקס והצביע אל מאחוריי ומאחורי פיץ.

"אתה חושב שאנחנו באמת נאמין לך?" שאל פיץ בפיקפוק גלוי. "למה שיהיה כאן חור שחור? זה לא הגיוני בכלל, ואנחנו גם לא נשאבים לתוכו."

"תסתכל אחורה ותראה." אמר דקס. הסתכלתי אחורה וראיתי חור בצבע שחור.

"הוא באמת צודק." אמרתי. "יש פה חור בצבע שחור. אמנם זה ממש מוזר ולא הגיוני, אבל זה המקרה."

"יש פה חור שחור! בואו נקפוץ לחור!" חרז דקס וקפץ. פיץ הסתכל אחורה ונפל לחור מרוב הלם. קפצתי אחריהם באנחה. הם לא יכולים לשמור על עצמם לבד.

כשנפלתי הרגשתי שאני נמעכת ותוך כדי הכל נהיה רותח, ואז עץ מרביץ לי. לא נעים בכלל, אבל אני אמורה להיות רגילה לדברים לא נעימים.

נפלנו למקום שכולו היה מלא בדשא, אבל היה מספיק זיהום בשביל שאני אבין שזו לא אחת מהערים האבודות. ראיתי שבעה ילדים מסתכלים עלינו, ואחד מהם בא לעברנו.

הוא פנה לפיץ. "שלום, מי אתה?" הוא שאל. "ומאיפה הגעת לכאן?" כנראה שזה היה באנגלית כי פיץ לא הבין. "מה?" הוא שאל, כנראה באנגלית.

"אנגלית?" שאל הילד, ואמר כנראה באנגלית. "שלום, קוראים לי תום, ואני והחברים שלי לא יודעים איך... אה, איך אומרים? אה כן. לא יודעים איך הגענו לכאן." על פי מה שהבנתי הוא דיבר בשתי שפות, אחת אנגלית והשנייה היא זו שבה הוא דיבר לפני זה.

"גם אנחנו." אמר דקס, לא מכביר במילים כי הוא לא יודע הרבה אנגלית. "איפה אנחנו?"

"לא יודע," הוא אמר. "אני חושב שבישראל."

נראה לי שכדאי שאני אדבר איתו. "שלום, קוראים לי סופי, ואין לי מושג באיזו שפה אני מדברת עכשיו." אמרתי לו.

"מה זאת אומרת שאת לא יודעת באיזו שפה את מדברת?" הוא שאל. "הרי בשביל לדבר עברית צריך ללמוד עברית!"

"אז אני מדברת עברית, אני מבינה." אמרתי. "פשוט אני יכולה לדבר בכל שפה, והשפה שבה אני מדברת מתכווננת לפי מה שעדיף לעומד מולי."

"הי, חבר'ה!" הוא צעק אל השאר. "יש כאן אחת, סופי, שיכולה לדבר כמו מלאדארית! אבל מה הבעיה? החברים שלה לא, אז אנחנו לא בטוח במאלאדאר."

"הי, תראו!" אמר דקס והצביע. כולם סובבו את הראש, כי מי שלא הבין רצה לדעת על מה הוא מצביע. ראיתי שם חור שחור כמו זה שדרכו הגענו.

"קדימה, לשם!" קראו כולם, ואז כל קבוצה הסתכלה על השנייה בבילבול. "אמרתם אותו דבר." אמרתי לכל קבוצה.

"אה." אמרו שתי הקבוצות, והסתכלו שוב זו על זו בבילבול. טמנתי את ראשי בכפות ידי. "כנראה אמרנו אותו דבר." אמר זה שבא אלינו.

בסופו של דבר הדיון הטיפשי הופסק בזה ששני ילדים/בחורים נפלו מהחור והחור נסגר. האחד היה גבוה, שרירי, מאד זוהר והייתה לו שרשרת על הצוואר. השני היה נראה יותר מבוגר אבל פחות שרירי, הוא היה מאד אפל ומפחיד, הייתה לו טבעת כסף בצורת גולגולת וחרב שחורה לחלוטין.

הבחור הזוהר הסתכל על האפל. "נראה לי מתתי כבר יותר מדי פעמים, לא צריך עוד פעם." הוא אמר.

מזהים את שניהם? את אחד מהם? שמחים? לא איכפת לי! העיקר שתגיבו תגובות נחמדות.

הפרק הקודם		הפרק הבא