המפחידנים 1- דבש החכמים

״אז זה ייעודי האמיתי״ העירה זואי בעוקצנות, בזמן שנפלה על שיח דוקרני, ״לעשות צרות״

״יפה אמרת״ הנהנה מטילדה בהערכה והידקה את משקפיה העגולות והוורודות ששיוו לה מראה משוגע במקצת אל אפה.

זואי רצתה לגלגל עיניים וללכת מהמקום המוזר הזה, עם האנשים העוד יותר מוזרים. אבל אז הציפה אותה תחושה מוזרה.

תחושה שהיא שייכת.

מעכשיו היא תעשה את השטויות הכי גדולות בעולם ותציק לאנשים יותר מכל אחד!!!

בלי לשים לב, זואי פלטה צהלה. לראשונה בחייה, זואי חשה שאת האושר הזה אי אפשר לשבור.

״מתי אנחנו מגיעות?״ היא שאלה אחרי שנרגעה, שמה לב במעומעם שהן פונות לסמטה צרה.

״ממש עוד שניה״

הן הלכו עוד קצת בריחוף שקט, ״מטילדה…״ פתחה זואי בהיסוס

״כן חמודה?״

״פיבס… הוא ידע לעוף, כמוני, אבל הוא אף פעם לא… לא הלך. אני כן הולכת.״

מטילדה חייכה. ״את צודקת, פיבס חלה במחלה שנקראת תעופוניה, שנגרמת מאכילת יותר מדי מרשמלו עם פצפוצי בננה. בלעעע! אין מצב שאני אחלה במחלה הזאת. היא גורמת ל״רגליים מנוונות״ שזה אומר שאי אפשר ללכת כמו בן אדם רגיל על האדמה״ מטילדה הטתה את ראשה הצידה ומתוך אוזנה החליק משהו ספוגי שזואי העדיפה לא לדעת מהו.

״הגענו!״ הכריזה מטילדה.

הן עמדו עכשיו על יד טיטול משומש שנדף ממנו סירחון שזואי לא האמינה שיכול בכלל להיות ממשהו בעולם.

״איפה בית הספר? הוא לא בתוך הטיטול אני מקווה?״ ניסתה זואי להתבדח.

״דווקא כן!״ מטילדה הנהנה ברוב חשיבות והרימה באף מעוקם את הטיטול.

זואי בהתה בה. בשעה אחת בלבד, מטילדה הפכה מזקנה עצובה ורצינית שמסבירה לזואי שהחיים שלה השתנו, לזקנה מטורללת. נראה שככל שהן התקרבו לבראוויץ׳ ככה מטילדה יותר עליזה ויותר משונה.

״איפה בית הספר?״

״תעשי כמוני״ מטילדה החוותה על עצמה ואז פתחה את הטיטול המשומש ופרשה אותו על הראש שלה.

היא נעלמה.

בכל חייה זואי לא הרגישה מטופשת כמו שהרגישה כשפתחה את הטיטול. היא הביטה לכל הכיוונים, לוודא שאף אחד לא עוקב אחריה. אחר כך, מנסה לא להקיא, היא הניחה את הטיטול על הראש בגועל, בצד הפחות נעים שלו, כמו שמטילדה עשתה. 

גלי הסירחון הדפו אותה אחורנית. עולמה הסתחרר סביבה. היא נחתה איפשהו על שביל צר מאדמה רכה.

״או, הנה את!״ צחקקה מטילדה. עכשיו היא נראתה ממש מטורללת. ״בואי! בואי!״

זואי גמגמה והנידה את ראשה, ״איך הגענו לפה?״

״הפלגנו על גלי הסירחון״ הסבירה מטילדה בעודה מובילה את זואי על פני המרצפות, ״חח… את נראית מבולבלת. אני יודעת שאני מתרגשת קצת מדי, אני אהיה מעכשיו רצינית יותר״

זואי פלטה אנחת רווחה. ״איפה בית הספר?״ שאלה שוב,

״הנה!״ הכריזה הזקנה.

מולם עמד מגדל גבוה, מעוצב ויפהפה. היו לו לפחות חמישים קומות, כולן רחבות. הוא היה עשוי מאבן ספיר סגלגלה ובוהקת והפיץ אור נעים.

מה שהיה מוזר, (איך לא?) היה שכולו היה מכוסה בציורים של לאמות צעירות.

״לאמות״ מלמלה מטילדה, ״החיה הלאומית של המפחידנים.

״אהה…״ זואי הרגישה מטופשת יותר ויותר בכל רגע. ״למה דווקא לאמות?״

״חיה מגניבה!״ התמתחה מטילדה, ״אז מה, נכנסים?״

״נראה לי שכן.

הן הגיעו לשער החלוד שהקיף את המגדל.

״מטילדה בורגינסון״ אמרה מטילדה לשער והוא נפתח בחריקה.

״את באה?״ סימנה הזקנה לזואי, ״שלא נאחר!״

בפנים בית הספר היה מפואר. הכל היה מרופד בקטיפה אדומה או משי רך, החלונות צופו בזהב. הכל שם היה מכובד ויפהפה.

״היוש!״ אמרה בחורה חייכנית ליד שולחן דלפק קטן. היא לעסה מסטיק שבטח היה כבר חסר טעם לחלוטין. ציפורניה כוסו בלק ורוד והעיניים הכחולות שלה בחנו את השתיים כאילו היו חתלתולים רטובים. ״אני לייסי. שנה ראשונה, אני מניחה?״

״אה הא״ מטילדה הנהנה. 

״אוקיי. רושמת.״ הנהנה הבחורה באיטיות. היא הורידה את רגליה מהדלפק וריחפה קלות למעלה.

״קחי מערכת״ ירתה לעבר זואי וזרקה אליה דף לבן.

זואי פתחה אותו והשתנקה.

יום ראשון

תשע בבוקר- בלאגן אמיתי

עשר בבוקר- הפסקת אוכל והפסקה

אחת עשרה בצהריים- מתיחות

יום שני

תשע בבוקר- השיעור הזה מוזר יותר מסבתא על גלגלים עם עגבניות באוזניים

עשר בבוקר- הפסקה ואוכל

אחת עשרה בצהריים- בישול

יום שלישי

תשע בבוקר- הסטוריה

עשר בבוקר- הפסקה ואוכל

אחת עשרה בצהריים- טכנולוגיה ורובוטים

יום רביעי

תשע בבוקר- איך לעצבן את החברים

עשר בבוקר- הפסקה ואוכל

אחת עשרה בצהריים- אני דביל

יום חמישי

תשע בבוקר- בדיחות קרש

עשר בבוקר- אוכל והפסקה

אחת עשרה בצהריים- ציף ציף

זואי הנידה בראשה בתדהמה לנוכח השיעור שנקרא- ״השיעור הזה מוזר יותר מסבתא על גלגלים עם עגבניות באזניים.״

״זה מה שאני הולכת ללמוד פה?״ 

״כן!״ אמרה מטילדה בגאווה.

״אז מה עכשיו?״

״עכשיו,״ הסבירה הזקנה, ״קונים את הציוד שלך. קומה 8, אגף הקניות.״

הפרק הקודם		הפרק הבא