לא תמיד שרת בית הספר

ארגוס התעורר בבוקר הראשון בספטמבר. "ארגוס, תתכונן!" קראה אימו מהמטבח. "בסדר!" קרא ארגוס. "לעזאזל עם הבית ספר המטופש הזה..." מלמל ארגוס

בזמן שניסה ללבוש את המדים החדשים שלו. "תלבושת אחידה מטופשת..." המשיך ארגוס. בזמן האחרון הוא היה מעוצבן יותר מבדרך כלל. "שון הדפוק! האידיוט!

אני שונא אותו!" קרא ארגוס בזמן שירד לארוחת הבוקר. "אתה מתחיל היום ללמוד בחטיבה. מתרגש?" שאלה אימו של ארגוס והגישה לו ביצת עין. "שיהיה." אמר

ארגוס. "נו, פילצ'וץ'... אתה לא יכול להיות עצבני כל הזמן בגלל מרי ודון." אמרה אמא שלו. "שון." תיקן ארגוס בארסיות. "לך תדע, חמודי. אולי תכיר מישהי נחמדה

בחטיבת הביניים." ניחמה אימו. "בוקר טוב." אבא של ארגוס נכנס לחדר. "אה, ארגוס, אני רואה שכבר לבשת את המדים שלך." חייך אביו. "בוקר טוב, רוברט."

אמרה אימו. "בוקר טוב, לואיז." השיב רוברט והתיישב ליד השולחן. "ארגוס, אני מצפה שתהיה תלמיד טוב. זה בית ספר יקר, אתה יודע." אמר רוברט. "בסדר."

אמר ארגוס. הוא סיים לאכול, לקח את התיק שלו ויצא לכיוון הפנימייה. "היי, ילד." כשארגוס נכנס לכיתה החדשה שלו, איזה ילד שמן עם פני חזיר נעמד מולו. "מה

אתה רוצה?" שאל ארגוס בזעף. "אתה חדש פה." אמר הילד. "אתה שואל?" שאל ארגוס. "אני מודיע." אמר הילד. "מה אתה רוצה?" שאל ארגוס. "אני ורנון. ורנון

דארסלי." אמר הילד והושיט את ידו אל עבר ארגוס. "נו, ו..?" שאל ארגוס, לא מושיט את ידו בחזרה. "לא שמעת על משפחת דארסלי בחיים שלך?!" כעס ורנון.

"לא." השיב ארגוס. "יש למשפחה שלי מפעלי מקדחות בכל רחבי אנגליה!" קרא ורנון. "אז מה?" שאל ארגוס בזעף. הילד החזירי הקרוי ורנון עצבן אותו. "מה אתה

מטומטם?" שאל ורנון. "לא. למה, אתה כן?" צחק ארגוס. "סליחה?!" קרא ורנון. ארגוס רק התעצבן יותר ויותר ככל שורנון הזה דיבר איתו. "צודק. אתה לא מטומטם,

אבל אתה חזיר." אמר ארגוס. "מה נראה לך, ילד חדש?! שאני אתן לך להעליב אותי בלי לקבל מכות בתמורה?!" שאל ורנון. "אתה טיפש ושמן מידי בשביל להכות

אותי." לגלג ארגוס. ורנון עמד להתפוצץ מרוב עצבים. "ארגוס פילץ', למשרד המנהל." לפתע נשמעה קריאה שהפתיעה את כל התלמידים שהיו בכיתה. המורה

שלהם נכנסה לחדר ושמעה איך ארגוס קרא לורנון. "מה?!" התעצבן ארגוס. "אמרתי, למשרד המנהל!" קראה המורה בכעס. ארגוס נעמד בזעף ויצא מהכיתה

בסערה. "יבוא!" נשמעה קריאה מאחורי דלת העץ שמובילה למשרד המנהל. "כן, נערי, איך אוכל לעזור לך?" שאל איש שמן בחליפה. "המורה שלי שלחה אותי

לפה." אמר ארגוס בעצבים. "מדוע?" שאל האיש. "לא יודע." אמר ארגוס. "שב, בבקשה." אמר האיש והצביע אל עבר כיסא. ארגוס התיישב. "אתה יכול לנחש למה

נשלחת אלי?" שאל האיש. רק עכשיו ארגוס שם לב לשלט 'פיטר סמית', מנהל'. "יכול להיות שהיא שמעה שקיללתי ילד אחר." אמר ארגוס. "אני מבין." אמר פיטר.

"טוב, בפנימייה שלי אנחנו לא סובלים קללות." אמר פיטר. "אני נאלץ לתת לך ריתוק." הוסיף פיטר. הוא נתן לארגוס פתק שאומר שעליו להתייצב בחדר הריתוק עם

סיום הלימודים. לארגוס לא היה כוח לחזור לכיתה. הוא החליט להסתובב במסדרון עד סוף השיעור. "אוי, סליחה." ילדה בערך בגילו של ארגוס נתקלה בו. "זה

בסדר." אמר ארגוס. "למה אתה לא בשיעור?" שאלה הילדה. "ככה. למה את לא בשיעור?" שאל ארגוס. "כי אני לא לומדת פה." השיבה הילדה. ארגוס הופתעה.

"אז מה את עושה פה?" שאל ארגוס. "אני האחיינית של אחת המורות." השיבה הילדה. "אני מורגנה פיג." אמרה הילדה לאחר רגע של שתיקה מצד ארגוס. "ארגוס

פילץ'." השיב ארגוס. "אני חושב שאני צריך לחזור לכיתה." אמר ארגוס לאחר רגע. "אני צריכה למצוא את דודה שלי, גברת באום." אמרה מורגנה. "היא המורה

שלי." אמר ארגוס כשנזכר בשם של מי ששלחה אותו למנהל. השם היה כתוב על שולחן המורה. "באמת? אז אני אלווה אותך." חייכה מורגנה. "כן?" שאלה המורה

של ארגוס כשהם הגיעו לכיתה. "הו, חזרת. שב באחד המקומות." אמרה גברת באום. ארגוס התיישב במושב פנוי. הוא שם לב למבטים שכולם נתנו בו, במיוחד ורנון

דארסלי. "הו, שלום מורגנה. את מוזמנת לשבת פה עד שהשיעור יגמר." אמרה גברת באום כששמה לב למורגנה. "שלום דודה קלריס." חייכה מורגנה ונכנסה

לכיתה. היא התיישבה ליד ארגוס.    

הפרק הקודם