משמרת הלילה

תודה רבה רבה לכל מי שהגיב ^^ אני מעריכה את זה מאד =]

___

פרק 4-

לחיים

לוציוס מאלפוי חיטט בכיסיו בחיפוש אחר מפתחותיו בחשכה שבמפתן הדלת. לבסוף מצא אותם ואז התחיל את טקס פתיחת חצי תריסר המנעולים של הדלת הקדמית של אחוזת מאלפוי.

הוא נכנס פנימה, נאנח בעייפות, ופרש את זרועותיו לצדדים. רק לאחר ציפייה של כמה שניות נזכר שכבר אין לו משרת ופשט את המעיל בעצמו.

"זה אתה, לוציוס?" עלה קול צורמני ממעלה המדרגות הראשיות, מהדהד באחוזה הריקה.

"כן, אימא," ענה לוציוס בשעמום. השטיח שעל המדרגות פלט עננות אבק קטנות בעודו מטפס.

"למה אתה בבית כל כך מוקדם? איפה אליסה הזו שלך?"

"נרקיסה, אימא," אמר לוציוס בגלגול עניים.

"ובכן, למה אתם לא מתחתנים?!"

"הייתי בעבודה עד מאוחר היום, אימא. לא היה לי זמן להתחתן."

הוא פנה לכיוון הטרקלין ברגליים כבדות.

"אז מתי תתחתנו כבר?! אני אישה זקנה, לוציוס, ואני לא רוצה למות ענייה!"

לוציוס טרק את דלת הטרקלין אחריו. אש לא בערה באח, והחדר היה חשוך וצונן. לוציוס התמוטט בתוך כורסא בייאוש. נראה שהחיים שלו רק הולכים ומתדרדרים; מאז מות אביו המשפחה הייתה בחובות, משרת סגן ראש המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי קסום לא הייתה רווחית מספיק על מנת להחזיק את האחוזה במצב טוב ולשלם את כל החובות, הלסטריינג'ים לא הזמינו אותו לאיסוף אוכלי המוות שלהם, ובנוסף לכל, הוא עומד להתחתן ואימא שלו לא מראה סימני מיתה קרובה.

החדר הרגיש והריח כמו קבר ישן תחת השלג. לוציוס הדליק את מקטרתו ואז בהה לתוך האח בעצלנות, מקווה שאם יצווה עליה מספיק היא תידלק בסוף מעצמה. (הייתה לו סיבה טובה לחשוב שזה יצליח, כי כך הוא ניהל את רוב התחומים בחייו).

אש ירוקה זינקה בתוך האח והפילה תמונה משפחתית עתיקה מהכרכוב. לוציוס נשף עשן בשבעות רצון עצמית והעמיד פנים שהוא זחוח ורשע כמו האיש העשיר ביותר בעולם, שהיה הדבר שידע לעשות הכי טוב.

פנים חמורות הביטו בו מתוך הלהבות. "הו, סוף- סוף מישהו שלא הלך למסיבה הטיפשית הזו של הלסטריינג'ים."

"חשבתי שאולי את והאדון תזדקקו לשירותיי, גברתי," שיקר לוציוס.

"זה נחמד מאד מצדך, לוציוס. האדון רוצה שמישהו ייצא לבדוק מה שלום רוג'רס."

"מה יש לו?"

"נראה שהמסכן קצת חולה. הוא מבקר את הרופא הרבה לאחרונה. לעיתים דחופות מידי. נראה שהם מכרים טובים, כי לפעמים הם יוצאים לאכול בחוץ. מישהו צריך לוודא שהוא בסדר, ולא ימות פתאום. אם אתה מבין את הכוונה."

"אני מבין," אמר לוציוס, מכבה את המקטרת שלו. הוא לא ידע האם רוג'רס מעביר מידע אוכל- מוותי סודי למישהו, או שהוא באמת חולה ולכן הוא הולך לרופא, אבל הרעלה טובה תמיד עזרה לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. ובכל מקרה לא היה לו שום דבר טוב יותר לעשות. "אני אטפל בזה, גברתי."

"לא לזוז- משמרת הלילה."

צוות המטבח קפא על עומדו. עיניו של נער מטבח שבדיוק קילף ביצה קשה חמה מאד החלו לדמוע.

"אתם יכולים לזוז," אמר סיריוס, "אלא אם כן אתם מתכוונים לפגוע בנו."

צוות המטבח השתחרר מהקיפאון, נאנח בהקלה. נראה שרק השף הראשי נותר לעמוד כששפמו מדגדג כף מרק מלאה למחצה, מבט של זעם על פניו.

"מה הבעיה שלו?" ג'יימס שאל את נער המטבח הדומע, מחווה לכיוון השף.

"הוא לא אוהב שזרים נכנסים למטבח שלו. זה מרגיז אותו מאד," הסביר נער המטבח.

"אני מבין," אמר ג'יימס ברשמיות, מרים את מכנסיו. בטון רשמי יותר הוא אמר, "ובכן, אדוני, אני מבטיח לך שזהו מקרה בטחוני ממדרגה ראשונה. רבותי, במסעדה שלכם יושב ברגעים אלה ממש אוכל המוות באמצע מבצע חטיפה מרושע של חפה מפשע."

צוות המטבח פלט אנחת זעזוע. השף לא השתכנע.

סיריוס וג'יימס פנו אל הדלת המובילה אל המסעדה והציצו. כל השולחנות היו מאוכלסים באנשים בגלימות כהות; לילי בלטה במיוחד בשמלתה ושיערה האדומים ליד שולחן עגול במרכז החדר (שלט לא פוטוגני במיוחד ציין 'שולחן מספר 13'), מדברת בהתלהבות. סנייפ, מרווח בכיסאו כמו מטלית משומנת, האזין לה ברוב קשב.

"אז מה התוכנית?" סיריוס וג'יימס הביטו זה בזה וגילו את נער המטבח מציץ במתרחש בנחישות ביניהם, עדיין אוחז בביצה קשה.

"תתחפף, ילד," אמר לו סיריוס. "זה רציני."

אבל הוא לא התחפף, והמשיך לעקוב אחריהם כשעברו בין שורות הטבחים בחיפוש אחר ההזמנה של לילי וסנייפ. "אתם יודעים, תמיד חלמתי להיות במשמרת הלילה," הוא פטפט בהתרגשות. "לשמור על הרחובות, לארוב בצללים, וגם המדים ממש מגניבים... בחורות מתות על זה, לא?"

ג'יימס עצר מלצר שנשא שני עופות מקושטים בחצילים על מגש. "לאן אתה לוקח את זה?"

"אה, שולחן חמש-"

"עוף לי מהעניים."

נער הביצה- הקשה דחק את עצמו מולם. "אם אתם מחפשים את ההזמנה של שולחן מספר שלוש- עשרה, אני יכול להראות לכם איפה מכינים אותה."

סיריוס וג'יימס החליפו מבטים. "אתה יודע, ילד," החליט ג'יימס. "אולי תהיה שימושי אחרי הכל. מה מידת החליפה שלך?"

"שתיים, אדוני."

"הממ... זה יספיק," אמר ג'יימס, כורך זרועה מסביב לכתפיו של הנער ומוביל אותו אל הדלת האחורית. "אמרת שאתה אוהב את המדים של משמרת הלילה, לא?"

"לקחתם את הזמן, מה?" אמר סוורוס כשהמלצר הגיע לבסוף עם הארוחה שלהם.

"אז כמו שאמרתי," המשיכה לילי מאיפה שהפסיקה, מקבלת את מנת העוף שלה בחוסר התעניינות. "לכן רונות קלטיים עתיקים נראים כמו התפריט של שלושת המטאטאים מרחוק."

"זה מרתק, לילי," אמר סוורוס, לא נוגע בעוף שלו. הוא הביט בה מפרקת את העוף ברוטב סלמנדרה שלה. "תראי, אני צריך להגיד לך משהו..."  

"אני מקשיבה," אמרה לילי, נוגסת בפיסת עוף.

"לילי, אנחנו מכירים כבר המון זמן, ומאז שהתחלנו לצאת אני מרגיש ש-"

דלת המסעדה נפתחה בחבטה.

"עצרו- משמרת הלילה!" קרא קול נרגש. כל המבטים סבו. נער לבוש במדי משמרת הלילה, שלא תאמו לו במדויק, התפרץ פנימה ונתקל באנשים בעודו רץ בין השולחנות, מנופף בתג שלו.

הוא נעצר ליד לילי וסוורוס, מתנשף. "מהר!" הוא צעק על לילי ופתח בקבוקון של שיקוי ששלף מכיסו. "הוא הרעיל אותך- שתי את הנוגדן הזה!"

"מה?!"

"מה הבעיה כאן?" השף צעד מתוך המטבח בעצבנות, שפמו רוטט. "תומסון, מה לעזאזל אתה עושה שם?!"

לפתע האיש בשולחן שליד לילי השמיע קול החנקות. אוחז בגרונו, הוא החל להשמיע קולות התנשפות גרוניים, קטלניים למשמע. האיש שמולו קם באחת, מצביע עליו. "הוא הורעל!"

"מהר, הנוגדן-!" קרא איש משמרת הלילה שהיה מיודד עם השף וקפץ לכיוון האיש המורעל, אך רגלו הגמלונית נתפסה ברגל הכיסא של לילי והוא השתטח על הרצפה. בקבוק הנוגדן התנפץ על הרצפה בלי גינונים מיותרים.

האיש המורעל השמיע ציוץ ונפל ארצה, מת.

חברו של המת לא נראה מזועזע מהמוות הפתאומי למשך זמן ארוך. הוא פנה אל הנער, "אדוני, עלי לשוחח איתך ביחידות."

"כמובן," הסכים סיריוס בלק, שהופיע שם פתאום כמו שד מהגיהינום בליל כל הקדושים. הוא כרך זרוע סביב כתפו של האיש והוביל אותו משם, מותיר את קהל הסועדים להתמודד עם הגופה בכוחות עצמם. "אנו חוששים שנפלה כאן טעות מצערת, אדוני..."

לילי עקבה אחריהם בענייה עד שנעלמו מאחורי קהל האנשים. הנער טופף אחריהם כמו כלבלב נרגש.

"אדיוטים," מלמל סוורוס לעצמו. "מי צריך את משמרת הלילה הזו בכלל? היא עושה רק צרות."

"כן... אה, תסלח לי, סוורוס. חדר הנשים קורא לי."

הצעקה הדבילית משכה את תשומת ליבו של לוציוס. טיפת הרעל, שנתלתה באופן מסוכן מעל קנקן הברצפת של שולחן מספר שתיים עשרה, נסוגה בחזרה לבקבוקה כשהוא פנה לברר על מה כל ההמולה.

רוג'רס השמיע ציוץ מעורר רחמים והתמוטט על הרצפה. לוציוס תקע מבט בבקבוק הרעל שבידו ואז הנהן בהתרשמות.

הוא סב, מבין שעבודתו הסתיימה, אך נעצר במפתיע. "פוטר," מלמל בשנאה.

"מאלפוי," יידעה פוטר, משלב את זרועותיו על הסינר הלבן המטונף שלבש. "אתה עצור בגין הרעלה."

לוציוס הביט בבקבוק הרעל שבידו ואז בחן את הופעתו של פוטר בזלזול. "איזו זכות יש לעובד מטבח לעצור אותי?"

פוטר הסמיק בזעם. "אני איש משמרת הלילה."

"ובכן, אז איפה התג שלך?"

"זה לא-"

"אין תג, אין מעצר."

"אבל אני-"

"לילה טוב, אדון פוטר."

לוציוס עקף אותו בחלקלקות.

ג'יימס מיהר אחריו לכיוון הדלת, נאלץ לתמרן בין עובדי המטבח בעוד מאלפוי מחליק ביניהם כמו צל מאיים. "עצור, מאלפוי, בשם החוק!"

מאלפוי רק נחר בזלזול ויצא מהדלת האחורית. ג'יימס זינק אחריו, שולף את שרביטו, אך בסמטה הערפילית נתקל באדם אחר לחלוטין.

"ידעתי שאתה מעורב בזה!" התרגזה לילי.

"מה לעזאזל?... איפה מאלפוי?" ג'יימס הביט סביב, אך מאלפוי כבר הספיק להיעלם בערפל הדקיק.

"ניסיון יפה, פוטר. אבל נראה שאני לא טיפשה כמו שחשבת שאני," סנטה לילי.

ג'יימס לא האמין שזה קורה לו. "אבל הוא הרגע יצא-"

"אתה יכול להפסיק לשקר. אני יודעת על התוכנית שלך לגרום לסוורוס להיראות רע. אתה באמת חושב שהילד הזה יהיה משכנע כאיש משמרת הלילה?"

"אבל-" ג'יימס לא התכוון להודות בכך, בעיקר מכיוון שהוא היה מוטרד בדברים אחרים כרגע, כמו הידיעה שלוציוס מאלפוי התכוון להרעיל מישהו במסעדה (עד כמה שכל שאר העולם ידע, זה היה האיש שמת במסעדה באותו הלילה, ומאלפוי הצליח בכך ובגדול) ושעליו לשבור לנער הביצה- הקשה את הזרוע בגלל שהתבלבל במנות והרעיל את האדם הלא נכון.

"אני לא מאמינה כמה נמוך ירדת," נזפה בו לילי. "היית יכול להרוג אותי, אתה יודע את זה? מה אם הנוגדן המטופש שלך לא היה מגיע בזמן? או שאתה כל כך נואש שאתה מוכן להתכרבל עם הגופה שלי? בכל אופן, אני מאד מקווה שהאיש המסכן ההוא שהורעל לא היה קשור אליך איך שהוא! אני יודעת שאתה אידיוט, אבל קשה לי להאמין שאתה רוצח."

ג'יימס ניער את ראשו, מתאפס. מנגנון השקר- דלוק. "תראי לילי, נפלה כאן טעות איומה. קיבלנו ידיעות על אוכל מוות שהתכוון לבצע הרעלה במסעדה הזו הלילה. רצינו לתפוס אותו על חם. את לא יכולה להאשים אותנו שחשבנו שסוורמאוס שלנו הוא אוכל מוות, נכון?"

"למה אני לא מאמינה לך?" שאלה לילי בייאוש.

"אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה."

לילי חפנה את שיערה בידיה בעייפות. פתאום ג'יימס שם לב שהיא לא לובשת מעיל כנגד הערפל הקר, ותהה מה היא עושה שם בכלל.

היא נאנחה ותקעה בו מבט. פתאום הוא חש אי נוחות מוזרה. "ג'יימס, מתי תפסיק כבר לשקר?"

"את יודעת, גם את לא מושלמת בעצמך," התרגז ג'יימס. "אל תגידי לי ששכחת את כל ההיעלמויות המוזרות שלך ונסיעות העבודה הפתאומיות האלה, ואיך היית חוזרת הביתה לפנות בוקר וחושבת שאני לא שם לב שלא ישנת בבית."

לילי נאנחה שוב ושמטה את כתפייה. "זה היה רק לטובתך, ג'יימס," היא אמרה בשקט.

"בטח, לילי. רק תזכרי את כל מה שעשית לטובתי בפעם הבאה שתחשבי להאשים אותי על שלא הייתי נאמן לך. ועכשיו, אם תסלחי לי, יש לי דברים חשובים יותר לעשות הלילה מאשר לנסות להרעיל אותך, או משהו כזה."

הוא סב וצעד מחוץ לסמטה, למרות שהיה בספק אם ימצא שם את מאלפוי. הוא אכן לא היה שם, אבל סמטת נוקטרון הספיקה להתמלא באנשי המחלקה לאכיפת חוקי קסם והילאים. ג'יימס הבחין בסיריוס ודבר מה גבשושי שהזכיר את מודי עומדים בצללים וניגש לשם.

"...כפי שאתה רואה," אמר סיריוס כשג'יימס הצטרף וכרך זרוע סביב כתפיו, מקרב אותו אל המעגל. הוא דיבר אל מודי, שעינו השמאלית מצמצה בעצבנות והוא כרסם את המקטרת שלו, ואל חברו של האיש המורעל מהמסעדה. "ג'יימס לקח חלק מרכזי במבצע שלנו. הוא הסתובב במטבח תחת מסווה ואסף רמזים בקשר לזהותם של המרעיל והמורעל. מה הממצאים שלך, ג'יימס?" סיריוס חייך חיוך נבזי.

"ובכן, התשובה היא חד משמעית בהחלט." ג'יימס שילב את זרועותיו ברשמיות. "במו עניי ראיתי את לוציוס מאלפוי מרעיל את המנה של האיש הזה. ניסיתי לעצור את הגעת המנה, אבל הוא נאבק בי ולא הצלחתי. אני מרגיש נורא." הוא השפיל את ראשו בהצגה מצוינת.

מודי פלט נהמה מסוכנת. האיש, שהיה לבוש בגלימה רשמית מאד וכבש מצנפת מוברשת עם אבזם כסף מסוגנן, שפשף את סנטרו בהרהור. "זה הגיוני בהחלט. אדוני ההילאי, עלי לעדכן אותך שהנרצח היה ג'וליאן רוג'רס, הילאי תחת מסווה בשורות אוכלי המוות."

"לעזאזל," קילל ג'יימס מייד, ומיהר להיראות מצטער. "אלה חדשות רעות מאד. אבל מותו לא היה לשווא- אין לי ספק שלוציוס מאלפוי היה אחראי להרעלה הזו."

איש משרד הקסמים הנהן אל שלושתם. "אם כך, אני סומך עליכם לא לחסוך באמצעים במעצרו של האיש הזה. שיהיה לכם לילה טוב." הוא התרחק.

עינו של מודי המשיכה לעבור עוויות. "תקשיבו לי טוב, שניכם," הוא נהם. "אני לא יודע מי אישר את המבצע הזה שלכם, אבל אני מנסה להוכיח שלוציוס מאלפוי הוא אוכל מוות כבר שנים. אני רוצה לראות את הפרצוף המחודד שלו באזקבן, זה ברור?!"

ג'יימס וסיריוס הצדיעו בבהלה.

"עכשיו עופו לי מהעניים!"

סיריוס וג'יימס עשו כדבריו. רק כשהיו במרחק בטוח מכל אוזן, בקרבת פח זבל בעל ארומה מעניינת, ג'יימס משך את סיריוס הצידה.

"אתה מבין שהרעלנו מרגל של משרד הקסמים, נכון?"

"אל תגיד את זה בקול רם, קרניים. אנחנו עוד עלולים להתחיל להאמין בזה בעצמנו. באמת ראית את מאלפוי בפנים?"

"עם בקבוק של רעל וחיוך של גרינדילו בברכת ילדים."

"אז הינה לך אשם. אסור לנו לבזבז זמן. אבל קודם שים את המדים האלה בארון השרת של המסעדה- שמרתי את המדים שלך."

"איפה הילד?"

"כמו שאמרתי, בארון השרת."

"ידעתי שאפשר לסמוך עליך, רך- כף."

הפרק הקודם		הפרק הבא