משמרת הלילה

פרק 3-

מסיבת התה

רמוס התעטש.

"סליחה," אמר פיטר, ממהר לסיים לאכול את הסופגנייה שלו. חצי ממנה כבר הייתה מסביב לפיו ועל אצבעותיו.

"אני לא מבין למה לא יכולת להחזיר אותה למוכר ולהגיד שביקשת בפרוש סופגנייה בלי אבקת סוכר?" התלונן רמוס והתעטש שוב.

"שכחתי, טוב? הייתי ממש רעב," קיטר פיטר בפה מלא ובלע. הוא ניקה מסביב לפיו וליקק את אצבעותיו. "יש לי עוד לכלוך על הפנים?"

כל לחיו של פיטר היו מכוסות אבקת סוכר ושומן, ופיסת סופגנייה שלמה נדבקה לאחת מגבותיו.

"לא, אתה נקי."

"תודה, ירחוני."

הם חזרו לבהות ברחוב הריק בשעמום. בבתים השקטים שסביבם כולם ישנו, וכך גם הפרחים והשיחים המטופחים שבגינות הנאות. באזור זה של סמטת דיאגון המדרכה הייתה עשויה מאבנים צפופות ומסותתות היטב, ומי הגשמים נוקזו במיומנות בתעלות שבצידי הדרך. בעת מרדף, לפושע לא היה שום יתרון על איש משמרת הלילה באותו האזור; לא היו החלקות, לא התלכלכות בשלוליות ולא מעידות על אבני ריצוף בולטות. 

איזה שעמום.

התפקיד החביב על רמוס במשמרת הלילה היה מילוי הניירת. הוא היה טוב בזה, והוא נהנה מהשקט. אך אם הוא כבר היה חייב לצאת לשטח, לא היה מהנה לעשות את זה עם פיטר; עד שהם היו נקלעים כבר למאבק או למרדף, פיטר תמיד היה מאבד את הכרתו או מתחבא או מתעייף באמצע הריצה וצועק אל רמוס שימשיך ככה, הוא מאחוריו.

אבל שאר חברי משמרת הלילה לא היו טובים יותר. עבודה עם הטרולים הייתה משעממת לא פחות, כי הם פשוט היו מכים את הפושע על הראש בנבוט שלהם לפני שהיה מספיק לברוח, ואת הערפדים היה עליו להרחיק מעל העבריינים בכוח כשהמאבק היה מגיע לכדי הקזת דם. גמדוני הבית היו פחדנים לפחות כמו פיטר, ורגליהם הרזות לא היו מהירות במיוחד; עבודה עם נוקס הייתה נעימה יותר, כי היה בן שיחה מהנה ושנון להפליא, אך הייתה לו חולשה גדולה מאד לממתקים שנמצאים מאחורי חלונות ראווה חסומים (ומשמרת הלילה כלל לא העריכה זאת).

עבודה עם הנשים המעטות שבצוות לא הייתה תענוג כמו שמישהו חיצוני עשוי היה לחשוב, כי החברות במשמרת הלילה לרוב לא היו נאות במיוחד, רובן ככולן ממורמרות למדי וצמאות דם בצורה יוצאת דופן (אם מישהו אי פעם תהה איך מצאו את עצמן במשמרת הלילה בכלל). הליכה עם נאגנוק ברחובות בלילה הייתה פשוט מביכה, וגם משעממת, כי איך שהוא, הם מעולם לא נקלעו למאבק עם העצורים לאחר שהם היו מניחים את עיניהם על הגובלין המעורער בנפשו, ובילוי משמרת שלמה עם בוב הייתה דבר מטריד הכולל נגיעות משונות ומבטים רעבים מתוך האפלה.

אך יותר מכל, רמוס שנא לעבוד עם סיריוס וג'יימס. במהלך הלילה סיריוס היה לוכד יותר בחורות חפות מפשע מאשר פושעים אמיתיים, והזלזול שלו בתפקידו הרגיז את רמוס. זה היה עוד יותר גרוע מכיוון שבניגוד לסיריוס, המדים של רמוס מעולם לא משכו אף בחורה. (אם מישהו תהה, לאחר שג'יימס יצא עם הבת של ראש לשכת ההילאים, אביה מצא את סיריוס בחדרה בתחתונים. כך הוא מצא את עצמו במשמרת הלילה).

מנגד, משמרת עם ג'יימס בדרך כלל הסתיימה בבית החולים על שם הקדוש מנגו או בתא המעצר של משמרת הלילה. בצד הלא נכון של הסורגים.

כרכרה רתומה להיפוגריף חלפה על פני רמוס ופיטר בשקשוק ונעצרה מול אחד הבתים. לראשונה רמוס הבחין שבאותו הבית היו דלוקים אורות רבים, וכשדחק את קול מחשבותיו, הצליח לשמוע גם פטפוט עליז עולה מתוכו.

שני זוגות, שני גברים ושתי נשים, לבושים בהידור, שילמו לנהג הכרכרה ונכנסה אל החצר הקדמית של הבית דרך שער הגינה. נשמעה חבטת מקוש מסוגנן בדלת מייצור מצוין, ואז קול דלת נפתחת וקול הפטפוט התגבר במפתיע.

"ברוכים הבאים. הרגישו בנוח," אמר קול מנומס והדלת נסגרה.

רמוס ופיטר החליפו מבטים.

"נשמע כמו מסיבה," אמר רמוס, שהאור החמים שבקע מחלונות הבית הזכיר לו כמה קר בחוץ.

"מריח כמו אוכל טוב," אמר פיטר במשיכת אף, וחתיכת הסופגנייה נשרה ממצחו. "שנלך לבדוק שהכל כשורה?"

"זהו תפקידנו."

הם נכנסו אל החצר הקדמית המטופחת וצעדו בשביל החצץ אל הדלת הראשית, שהייתה מוארת על ידי עששית שנתלתה מהגג מעליה.

הם טיפסו במספר מדרגות האבן הקצרות בקלילות ופיטר הקיש על הדלת בפרק אצבע שעירה.

קול ציוץ משך את תשומת ליבו של רמוס. כשהביט, נגלה לו ההסבר לטיפוחה המושלם של החצר הזו; מענף עץ הנוי שבקרבת המשוכה השתלשל כלוב מתכת, מתוכו צפו אל רמוס עשרות עניים מתחננות של נומים.

הדלת נפתחה ואור שומני התנחשל על רמוס ופיטר.

"ערב טוב," אמר רמוס בנימוס למשרת הארוך ושחור הגלימה שפתח לכבודם את הדלת. עניו שתחת עפעפיו הכבדים הבחינו בתגי הכסף שעל מעליהם וכמעט נפערו לרגע לפני שטרק את הדלת בפניהם.

"גברתי, משמרת הלילה!" קרקר קולו המבוהל של המשרת מבפנים.

המולה מבוהלת נשמעה בפנים לרגע. רמוס ופיטר החליפו מבטים. לאחר רגע הדלת נפתחה שוב על ידי אותו המשרת.

"ערב טוב, רבותי," הוא אמר. נראה שלאחר שנים ארוכות (ארוכות מאד, כך נראה היה, לפי מצב שיערו ועור פניו) של עבודה כמשרת, האיש פיתח את המיומנות לדבר מבלי לשנות את צורת שפתיו הישרות. "ברוכים הבאים."

"אה..." פיטר בהה במשרת, זה בחן את פני הסופגנייה של האדם העומד מולו בסקרנות מנומסת.

"מה זה היה?" דרש רמוס, שהיה הראשון לצאת מהבלבול.

"מה היה מה, אדוני?" שאל המשרת בבלבול נעים.

"זה! פתחת את הדלת, טרקת אותה בפרצוף שלנו, ואז פתחת אותה שוב!"

המשרת העביר את עפעפיו מפיטר אל רמוס. "אני מצטער, אדוני. איני מבין על מה אתה מדבר. ברגע זה ממש אני רואה אותך לראשונה בחיי."

"אבל-"

"מי הם אורחנו החדשים, בטלר?" עלה קול נשי עצל מתוך הבית, ולאחר רגע הופעה שם אישה בשמלה שחורה חלקלקה כמו פרווה של חתול. בלטריקס לסטריינג' חייכה אל השניים חיוך מרושע, עפעפיה הכהים יורדים מעל ענייה (והינה הוכחה לטענה כי המשרת דומה לאדוניו). "לופין, פיטגרו... יש לך קצת לכלוך על האף. כמה נאה לפגוש אתכם שוב. מה מעשיכם כאן?"

פיטר נגע בפניו במבוכה. רמוס החווה לכיוון התג שלו. בלטריקס כמעט הצליחה להיראות מופתעת. "משמרת הלילה! זה מרשים ביותר!"

"כן, כן," הפטיר רמוס, שהבין שבלטריקס משקרת מאז שאמרה שטוב לפגוש אותם, ודחק את בעלת הבית ואת משרתה מדרכו בכתפו. "בוא נראה מה אתם מבשלים פה."

פתאום אישה נוספת עמדה מול רמוס בחדר הכניסה, סמור מפוחלץ על זרועה וחיוך לא מוצלח כל כך על פניה. "בישלנו פונדו גבינות." רמוס הבחין שהיא מחזיקה צלחת שהכילה גוש לבן בעל ריח חשוד שלא היה גבינה מסריחה. "תרצה לטעום?"

פיטר, שנפרד משארי הספוגניות, שלח את ידו בחמדנות. רמוס הרחיק אותה. "יש לנו עבודה לעשות," הוא סינן לו, "חוץ מזה שזה מורעל."

"עבודה קודמת לכל," מלמל פיטר במרירות. העובדה שהגבינה הורעלה בעוד מועד לא מנעה ממנו לשלוח בה מבטים מלאי תאווה.

רמוס הוביל לאורך חדר הכניסה המהודר לטרקלין המפואר עוד יותר. האורחים טהורי דם סודרו בחדר בצורה אצילית קלאסית, וכולם נראו מופתעים בדיוק בנימת הנימוס לראות אותם.

"משמרת הלילה," טען רמוס וסקר את החדר בעניים חדות.

"ו...?" שאל מישהו מהודר בשחור. קשה היה להבדיל ביניהם.

"אנחנו יודעים שיש לכם משהו להסתיר," אמר רמוס, "עכשיו עלינו למצוא אותו. נוהלי משמרת הלילה, אתם יודעים."

כמה מהאורחים הנהנו בינים לבין עצמם בהבנה.

"למה שלא תשתו משהו קודם?" הציעה בלטריקס בחלקלקות והדפה אותם מאחור לכיוון שתיים מהכורסאות הטובות ביותר שמול האח.

רמוס מצא את עצמו יושב בחברת איש קשיש (שחייך לעצמו כשם שידע שאיש לא סובל אותו אבל כולם מלקקים לו בשביל לקבל נתח גדול מצוואה שלו) ורודולפוס לסטריינג', שעישנו מקטרת בצוותא ולגמו יין.

"ברוכים הבאים לביתי, רבותי ההילאים. אתם בטח מותשים מהמשמרת," אמר רודולפוס, מכבה את הסיגר שלו במאפרה מסוגננת. הוא התבלט בחדר כשלבש גלימה ירוקה עמוקה עם אבזמי כסף שהיו יקרים יותר מהשיניים של רמוס. "הצינה בחוץ נושכת. בושה שמשרד הקסמים דורש מכם לעבוד בתנאים כאלה, לא?"

בטלר צץ מאחורי כורסת אדונו, נושא בתוך מטלית צחה בקבוק יין צונן, פתוח. כמה נוח.

"התנאים לא גרועים כל כך," אמר רמוס, מקבל בתודה את גביע היין שהגיש לו המשרת. "אלה חלאות האדם איתם צריך להתמודד שהופכים את העבודה הזאת לשחורה. אם אתם מבינים למה אני מתכוון."

"כמובן. מצב הפשיעה בסמטת דיאגון פשוט נוראי."

"הו, כן, כל אוכלי המוות האלה," אמרה בלטריקס ממסעד הכורסא המסוגנן של בעלה. "מזל שמשרד הקסמים הטוב דואג שאנשים כמוכם ישמרו על הרחובות. אם אתם מבינים למה אני מתכוונת."

"אני מבין," אמר רמוס בצינה, כי לא אהב שלועגים למשמרת הלילה, ולא נכנע לחנפנות של רודולפוס כשקרא לו 'הילאי'.

פיטר צפה ביין שבגביעו בחשדנות, אך לא היה טיפש מספיק בשביל לשתות. רמוס סחרר את הנוזל הצלול בגביעו ורחרח אותו.

"כפי שאתם רואים, רבותי, אנחנו עורכים מפגש קטן של כמה חברים," אמר רודולפוס והחווה אל החדר בחיוך זאבי. חובבן, חשב רמוס. "אך אנחנו תמיד שמחים להכניס אורחים נוספים. כעת, כשאתם רואים שהכל כאן כשורה, אני ואשתי מקווים תיהנו משהותכם פה ותחזרו לשמור על רחובותינו בקרוב."

רמוס הריח את היין שוב. "נפלא," הוא אמר בנינוחות, מרים את הכוס ובוחן את הנוזל האדום מול האור. "יין נפלא. ממש אפשר לטעום את הריח של החבית. הממ... אם אני לא טועה, זהו בקבוק מהמהדורה המיוחדת של בציר חארטה."

אנחת זעזוע קולקטיבית עלתה מסביב לחדר המצותת.

רמוס נשען בכורסתו בנינוחות ושפך את תכולת הגביע לתוך עציץ קרוב. הצמח האפרפר ממילא נבל מול עניו והפך לאבק. פיטר הרחיק מעצמו את הגביע שלו בחרדה.

"אנחנו יודעים שאתם עורכים כאן מפגש לא חוקי," אמר רמוס. "אני רוצה להגיד אוכלי מוות, אבל אני חושש שזה לא מנומס במיוחד."

בלטריקס ורודולפוס בהו בו, כאילו הם מחשבים בינם לבין עצמם האם יהיה משתלם פשוט לקלל אותו למוות.

"זה לא," סייע רמוס.

"יש בזה משהו," אמר רודולפוס לאשתו.

בלטריקס הרימה גבה ואז הביטה בדבר מה מעל ראשו על רמוס וסימנה באצבעה. רמוס הסב את ראשו לאחור. פניו פגשו במחשוף נאה במיוחד מעל מגש של רכיכות ממולאות. עניו טיפסו במעלה הצוואר הצח אל פנים יפות וחייכניות, אשר חשפו סדרת שיניים חדות להפליא.

"רכיכות?" היא הציעה לו במתיקות של שועל.

רמוס חייך חיוך דבילי ולקח רכיכה חלקלקה מהמגש. היא הייתה מצחינה באופן מחריד, אך הניחוח המתוק שנדף מהאישה כשחלפה על פניו בנפנוף שיער בלונדיני חיפה על כך.

האינסטינקטים הזאביים של רמוס הגבירו הילוך כשצפה בה רוכנת ומגישה רכיכות לאיש הזקן, שהתרכז בבחירת המתאבן זמן רב בהרבה מהנחוץ. היא הייתה הדבר הטוב ביותר שהריח מאז שעבר בדלת הזו; זו הייתה אשת- זאב, בלי ספק.

היא סבה ברשרוש שמלת קוקטאיל (שהייתה חסכונית בחצי מכמות הבד שייצרה את שמלתה המיושנת של בלטריקס). רמוס שמט את הרכיכה אל חיקו.

אשת- הזאב פנתה בחזרה אליו והרכיכה החליקה אל הרצפה.

"כמה חבל," היא אמרה בחיוך זאבי. "תרצה אחת נוספת? אולי עם מפית הפעם?"

"בטח," אמר רמוס בחוסר תשומת לב ולקח רכיכה נוספת, אוחז בה בתוך מפית בעודו בוהה באשת הזאב בפה פעור כשהיא חילקה רכיכות נוספות.

בלטריקס לקחה אחת בתודה ואז זרקה אותה למאפרה של רודולפוס במחשבה שאיש לא מבחין בכך.

רמוס חש מישהו מושך במרפקו ולאחר רגע נגרר מחוץ לכיסאו אל חדר הכניסה.

"רמוס," לחש פיטר בבהלה, מביט סביבו לוודא שאיש לא מקשיב להם. "אני חושב שזה מפגש של אוכלי מוות!"

רמוס הציץ בטרקלין דרך חריץ בדלת. אשת הזאב התכופפה להרים כמה מפיות שהחליקו ממגשה. מבטו של רמוס טייל מנעלי העקב השחורות שלה במעלה רגליה הארוכות...

"... ואני בטוח שלפונץ' הזה שניסו להגיש לי היה ריח של מלבין כביסה... אתה מקשיב לי בכלל, רמוס?"

"כן," אמר רמוס מבלי להקשיב.

לפתע גוף בדלת חסם את הנוף ואישה הרה עברה לחדר הכניסה. היא נראתה כועסת לראות את פיטר ורמוס שם.

"מזל טוב," אמר רמוס בהרמת גבה. "בן כמה שבועות הוא?"

האישה הרימה את אפה ועקפה אותם ביהירות אל מסדרון קרוב, שובל בד שחור רקום בירוק נגרר על הרצפה מאחוריה, מציץ תחת שולי שמלתה באופן חשוד.

"בכל אופן," המשיך פיטר ללא הבחנה, "אנחנו צריכים להוכיח שהם אוכלי מוות כדי לעצור אותם. איך נעשה את זה?"

רמוס בחן את פיטר לרגע, תוהה על כושר ההבחנה שלו. "אתה ראית את מה שקרה הרגע, לא?" 

"ראיתי את מה?"

"לא משנה," אמר רמוס, שהספיק להתאושש מאשת הזאב וחזר להיות ממוקד מטרה. הוא השליך את הרכיכה שבמפית לרצפה, פורש את המפית השחורה. "יש לנו הוכחה." על המפית, מוכתם בשמן ומילוי לבנבן, צויר האות האפל על ידי יד לא מוכשרת במיוחד.

פיטר הביט בו בחמיצות. "מפיות עם האות האפל? רמוס, למה האנשים הרעים הם תמיד הכי עשירים?"

"החיים לא הוגנים," הסכים רמוס ושלח פרוטונוס למפקדת משמרת הלילה לבקשת תגבורת. "בוא ניכנס. הם לא יהיו עשירים לעוד הרבה זמן."

רמוס ופיטר פתחו את דלתות הטרקלין בתנופה, שרביטיהם שלופים. הלסנטריינג'ים ואורחיהם לא נראו מופתעים במיוחד. אחד או שניים מהם הקפידו לסיים את היין שלהם לפני שפנו אליהם. רק אשת הזאב שמטה את המגש אל הרצפה בחבטה מצלצלת.

"עצרו," הציע רמוס. "כולם לזרוק את השרביטים ולהניח את הידיים מאחורי הראש. גם את, חמודה."

כמה אורחים הכניסו את ידיהם אל כיסיהם בחיפוש אחר שרביטיהם. פתאום רמוס הבין שזו לא הייתה דרישה חכמה במיוחד.

כחצי תריסר קללות נורו לכוונם מכיוונים שונים. רמוס ופיטר השתטחו על השטיח. רמוס שלח שתי קללות משתקות. אחת פגעה והשנייה הפכה את שולחן הכיבוד. רכיכות ממולאות התפזרו בכל מקום. מישהו צעק כשהפונדו נשפך על רגלו.

רמוס התגלגל על השטיח הדוקרני ותפס מחסה מאחורי הפסנתר. פיטר כמעט התגלגל מעליו.

קללה פגעה בפסנתר והוא היטלטל בגניחה זייפנית. רמוס התמקם בעמדת הגנה, דוחף את פיטר מעליו.

"היית אמור להתגלגל לכיוון השני!" הוא רגז וקילל זוג מגפיים מעבר לפסנתר. הוא פגע.

"בלטריקס הייתה שם!" ילל פיטר. הקללה שלו פספסה ופגעה בציור שדייריו לא הספיקו להתפנות ממנו. הקנבס החרוך החליק מהקיר.

"רוצח!" צרחה שמנה אדומת פנים מציור אחר.

"הם סוגרים עלינו!" קרא פיטר באימה.

"באמת? לעזאזל, אתה צודק!" אמר רמוס בסרקזם עמוק, ממשיך בטקטיקת הקללות- מעבר- לפסנתר. אך הוא ידע שבקרוב לא יצליח להתחמק מהקללות יותר- הוא היה רק אחד והם היו עשרה, והתקדמו לכיוונו בלי חשש. "איפה התגבורת הזו כבר?!"

משהו נגע בכתפו.

"לא עכשיו, פיטר," הוא סינן.

הדקירה חזרה על עצמה. הוא סב.

"מה אתה-"

רמוס התעורר מתחת לכיפת השמיים. הוא מצמץ, ולבסוף הצליח להבדיל בין ההבהובים הלבנים בראשו לבין הכוכבים הקורצים מעבר לעננים המשייטים.

טיפת גשם פגעה הישר בעינו. הוא סינן לעצמו והתיישב, למרות שחש כאילו מוחו מחליק מצד לצד בתוך גולגולתו. הוא קילל חרישית, מרים את ידו אל ראשו, וגילה שהוא מחזיק בקבוק וויסקי אש מלא למחצה.

"ממ... אני אשמח לריבת מלפפוני ים, תודה..." רמוס הפנה את מבטו וגילה את פיטר שוכב בדשא הלח לצידו, ישן. לרגליהם זהר ריבוע אור מתוך חלון הבית השלו של הלסנטריינג'ים.

הנומים שבכלוב צחקקו לאיד מעל לראשיהם.

רמוס ניער את פיטר. הוא מצמץ בשפתיו והתהפך. "עוד חמש דקות, אימא..."

עדיין מנסה להבין מה קרה, קול מרוחק משך את תשומת ליבו של רמוס. מקשיב, הוא זיהה קול חבטות קצביות, הולכות ומתקרבות עד שהיו ממש מעבר למשוכת החצר.

חריקת השער נשמעה ושתי דמויות עברו בו. "ת'זכור," אמר קול חלקלק, מוכר. "לא משתמשים בנבוט עד ש'אישה השמנה לא שרה."

"איזו אישה שמנה?" שאל קול איטי.

"זה משתנה. אבל 'תה תדע כשתראה 'תה... וואי, תראה, דנטוס, זה לופין ופיטגרו." עניו של שפם- חתול נמשכו אל בקבוק וויסקי האש כמו מגנט אל כפית מוכרת. הוא חייך חיוך חלקלק. "מקרה חירום, אה?" הוא חשף את העור החיוור בצורה מדאיגה שבתוך ארובת עינו הימנית.

רמוס מצמץ, מבולבל מאד. "אה..."

"זה לא ימצא חן ב'עני מודי, 'תם יודעים."

"אבל..."

"מעניין אם הילדון הזה בישבן הפר כבר הספיק לנסר ת'סורגים של החלון אאו." שפם- חתול מרפק את צלעותיו הסלעיות של דנטוס.

"אלה אוכלי מוות!" קרא רמוס, מתעשת ומצביע על הבית. "הם עושים מסיבת אוכלי מוות! באמת!"

"כן, ואני הגרב של מרלין."

"אני יכול להוכיח את זה!" התעקש רמוס וקם אל דלת הכניסה, עדיין אוחז בבקבוק. הוא נקש על הדלת באסרטיביות. שפם- חתול לקח ממנו את הבקבוק ולגם ארוכות.

לאחר רגע בטלר פתח את הדלת. "ערב טוב, רבותי," אמר בנועם. "כיצד אוכל לעזור לכם?"

רמוס חטף את הבקבוק משפם- חתול והטיח אותו לתוך ידיו של בטלר.

"הי, לא סיימתי עם זה!"

"תוכל להתחיל בכך שתודה שמתקיימת כאן אספת אוכלי מוות!" דרש רמוס.

בלטר הרים גבה שקופה אחת. "אם כך, אני חושש שלא אוכל לעזור לכם."

"מי בדלת, בטלר?" עלה קולה של בלטריקס מתוך הבית. היא הופיעה בכניסה לצד המשרת שלה. "ובכן, מי זה עם לא רמוס לופין! לא ראיתי אותך מאז שסיימנו את הוגוורטס. מה עשית כל השנים האלו?"

"תחסכי מאיתנו את הבלוף, אוכלת מוות. אנחנו יודעים שאתם מקיימים כאן אספת אוכלי מוות לא חוקית. עכשיו בואו בשקט, או שנצרך לקחת אתכם בכוח."

"אני חוששת שאיני יודעת למה אתה מתכוון, רמוס."

שפם- חתול הציץ ברמוס ואז בבלטריקס.

"אני אומר לך, הייתי בפנים!" התחנן רמוס, על סף דמעות. "הם ניסו להרעיל אותי ולהאכיל אותי רכיכות מקולקלות, ועל המפיות שלהם יש ציורים של האות האפל. אני ופיטר נלחמנו נגדם בטרקלין! תראה."

הוא נדחק בין בעלת הבית למשרתה והתפרץ אל תוך הטרקלין בנחישות. שולחן הכיבוד עמד על כנו, וכך גם הפסנתר וכל הציורים. האישה השמנה שהאשימה את פיטר נמנמה במסגרתה. האורחים נראו המומים לראות אותו, ואישה אחת התעלפה.

"איך אתה מעז!" הזדעזע הזקן שליד האח.

רמוס מיהר להתנער מההלם שהסב לו הטרקלין המבריק מניקיון. "הינה, תראה!" רמוס חטף מפית משולחן הכיבוד ופרס אותה לעיני שפם- חתול.

האיש צמצם את עניו במאמץ לקרוא. "'ברוכים הבאים... לכנס השנתי של... איגוד... הגוגואים... הארצי'." הוא נראה מרוצה מכך שהצליח לקרוא. "חמוד."

"אדוני, האיש הזה הוא משיג גבול!" אמרה בלטריקס בכעס לשפם- חתול. "אני מבקשת שתדאג שיוצא מביתי!"

"צודקת לגמרי, גברת," אמר שפם- חתול ברצינות ואחז בזרועו של רמוס. "קדימה, ירחוני משוגעוני... הגיע הזמן ללכת הביתה."

"לא!" קרא רמוס בטירוף, מתנער מאחיזתו ומזנק לכיוון האישה ההרה- כביכול, שישבה על כיסא בקרבת מקום. "תראה, היא לא באמת בהריון, היא מחביאה דגל של אוכלי מוות מתחת לשמלה!" הוא כרע והחל לפשפש בתוך שולי שמלתה, בחיפוש אחר פיסת הבד בה הבחין קודם.

האישה צווחה בבהלה והתעלפה.

האישה השמנה בתמונה התעוררה מהנחרה של עצמה ומצמצה. ענייה התמקדו ברמוס והיא צרחה, "סוטה!"

"בוא, אדון ירחוני," אמר דנטוס בנימוס, מניף את רמוס, נאבק ובועט, מעבר לכתפו.

"'נחנו מצטערים מאד על האפרעה, חבר'ה. לילה טוב." שפם- חתול הוביל החוצה, דנטוס עם רמוס מאחוריו.

רמוס הורד רק כשהיו שוב ברחוב שמחוץ לבית. פיטר יצא אחריהם מהחצר בפיהוק, עדיין מבולבל.

"אם 'תה משוגע כדאי שת'לך להיבדק מחר בבוקר. 'תה יודע שמודי לא אוהב כשמבקשים חופש בלי לאודיע שבוע מראש. או כשמבקשים חופש בכלל," אמר שפם- חתול, טופח על שכמו של רמוס. "הכל יהיה בסדר, חבר. אל תדאג, אין כאן שום אוכלי מוות. תחזרו לעבודה. בוא, דנטוס."

שפם- חתול ודנטוס פנו בחזרה אל מסלול הפטרול שלהם. רמוס הביט אחריהם באנחה ואז הביט בבית של הלסנטריינג'ים ונאנח שוב.

הוא התיישב לצד פיטר על חומת אבן קרובה. "אנחנו יודעים שזאת מסיבת אוכלי מוות," הוא אמר. "אנחנו עוד נראה להם. נראה מי פה משוגע... נכון, פיטר?"

פיטר שיהק. "אה, מה?"

"אוף, לא משנה."

הפרק הקודם		הפרק הבא