אפילוג

קבוצה קטנה של תלמידי שנה ראשונה נרקמה לאטה בין כותלי הוגוורטס, בהנחיית המורה קירילוס. `צוות דפנסיבי` למדו קללות שיתוק ופירוק מנשק, וקסמי הגנה מתקדמים. צ"ד כלל שבעה תלמידים: אלבוס פוטר, רוז וויזלי, קונור מקלאוד, ורוניקה ביגל, אאורה סלמנדרה, ג`ייסון קריווי וסאם פלאמיר.

אלבוס הופתע מהמהירות שבה התלמידים השתפרו. אפילו ורוניקה ביגל הפסיקה עם הצרחות שלה. וברגע שהתחילה להתרכז, התחילו גם להצליח לה קללות.

יום אחד חזר אלבוס משיעור מוצלח במיוחד בפריקת נשק, וג`יימס החליט להפתיע אותו במסדרון בקללת רגלי ג`לי. אלבוס חמק במקצועיות מהקללה, וצעק: "אקספליארמוס!"

ג`יימס נפל אחורה, שרביטו מועף מטרים באוויר. את המבט שהיה על פניו אלבוס רצה לזכור לכל החיים. 

"אח שלי יודע קסמים!" ג`יימס צעק. הוא הרים את ידיו באוויר, "הללויה!"

חברי צ"ד הסתובבו במסדרונות בית-הספר כמו מלכים. רובם היו ההיפך המוחלט ממקובלים לפני כן: ורוניקה ביגל הייתה ילדה עם אף ארוך וגשר בשיניים, שפחדה מהצל של עצמה; סאם פלאמיר נחשב לילד שקט ותימהוני; אאורה סלמנדרה הייתה מטורללת; לג`ייסון קריווי יצא שם של פטפטן מציק; אבל עכשיו אף אחד לא העז לצחוק עליהם. תלמידי השנה הראשונה הביטו ביראה ובקנאה בשבעת התלמידים, וצפו בהם נהפכים לאט לאט לטובים ביותר בהתגוננות מפני כוחות האופל בשכבה.

בבוקר חג המולד התעורר אלבוס לגלות עשרות מתנות מחכות לו מכל דודיו ובני דודיו לבית וויזלי, סבו וסבתו, מהוריו, מרוז ומחברי צ"ד.

ג`ייסון וקונור היו עסוקים בפתיחת המתנות שלהם. סאם ישב במיטתו.

אלבוס ראה בעווית קטנה של רחמים שסאם קיבל רק שתי מתנות. סאם פלאמיר היה היחיד שלא הצליח להשתלב, אפילו לא בתוך צ"ד. כאחד שלא דיבר אם לא היה חייב, והתרחק במכוון משיחות חולין, אלבוס לא יכול היה להאשים את חברי צ"ד על שהסיקו כי התנהגותו נובעת מיהירות, ולא רצו שום קשר איתו.

אלבוס לבש את הסוודר שקיבל מסבתו, שאות A גדולה הייתה סרוגה עליו, והסיר את העטיפה ממתנתה של אאורה – ספר בשם "חיות פלא והיכן למצוא אותן" מאת ניוט סלמנדרה. הוא בדיוק פתח חבילת קדירות שוקולד מאמו, כששמע קריאה הפתעה נלהבת לצדו.

סאם ישב במיטתו, מחזיק בידיו ערכה ענקית של התגוננות מפני האופל. הערכה הכילה מספר מלשינוסקופים בגדלים שונים, ראי אויבים מיניאטורי, שני ספרים בשם "קללות נגד נפוצות וכיצד להתגונן מפניהן", ו"יש לי סוד – אני לוחם". בנוסף היה שם שעון יד שחור בעל שבעה חיצים זרחניים. אמה של רוז כישפה כל אחד מהחיצים כך שייצג אחד מחברי `צוות דפנסיבי`, והחיצים הדקיקים רטטו מעט והצביעו על "במצב בטוח". האפשרויות האחרות היו: "בסכנת חיים", ו"בסכנת חיים חמורה".

"הבאת לי מתנה," אמר סאם, ופנה להביט באלבוס בתדהמה.

"אה, כן," אמר אלבוס ונע קצת באי-נעימות, "רוז ואני שלחנו ערכות לכל חברי צ– "

"וואו, אל," אמר סאם בהשתאות. "זו המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיי."

"אני שמח שמצאה-חן בעיניך," אמר אלבוס במבוכה.

"קיבלתי מתנה ממישהו שהוא לא הוריי," אמר סאם בחיוך. "זה באמת משהו."

"שמע, סאם, אם היית קצת מנסה, אתה יודע, ל – "

אבל אלבוס לא הצליח לסיים את המשפט. ניצוץ קטן כבה בעיניו של סאם. "אל, אני צריך לספר לך משהו," הוא אמר.

"אה, בסדר," אמר אלבוס, פותח חבילה זעירה שלא הכילה מתנה. היה בה פתק קטן, כתוב בכתבו של אביו:

"אל, פגוש אותי בשעה אחת-עשרה בחדר המנהל. הסיסמא היא: `חזיר יבלות`."

"אל, אני צריך לספר לך משהו," חזר סאם.

"כן, דבר," אמר אלבוס בהפתעה.

סאם קם ממיטתו והתיישב לצד אלבוס. "אתה לא תאהב את זה."

"מה שאתה רוצה להגיד לי, זה קשור לבוגארט במקרה?" שאל אלבוס בחשד.

סאם הרים את עיניו. אלבוס נדרך.

"זה הייתי אני," אמר אלבוס. "נכון?"

סאם השפיל את מבטו.

"אלבוס, אני יכול לראות דברים... דברים שיקרו בעתיד. אני רואה אותם כל הזמן, את החזיונות, לרוב הם בכלל לא על אנשים שאני מכיר, אבל... בתחילת השנה ראיתי חיזיון עליך, ובחיזיון הזה היית מת... וטום לסטריינג` עמד שם וצחק."

אלבוס קימט את מצחו. "הייתי מת?"

סאם הנהן בראשו, עדיין במבט מושפל. "אלבוס, אני מצטער, לא רציתי להפחיד אותך, אבל לא יכולתי להסתיר את זה ממך. סיפרתי קודם כל למר פוטר, ו – "

"סיפרת לאבא שלי?" הופתע אלבוס.

"כן, הוא ביקש ממני שלא לספר לך. אבל לא יכולתי, אל."

"מה?" קרא אלבוס. הוא קם על רגליו. ידו, שאחזה בחבילת קדירות השוקולד, נתקפה רעד חזק והוא זרק אותן הצידה.

"חכה לי פה," ציווה אלבוס על סאם, ויצא מהחדר.

"חזיר יבלות," הוא אמר בכעס לגרגויל בפתח משרדו של פידליוס. הגרגויל נפתח, וגרם מדרגות לולייניות נראה לפניו. אלבוס הגיע לראש המדרגות הנעות ונקש על הדלת. להפתעתו, הדלת נפתחה בקלות למגע ידו. אלבוס הביט סביב. המנהל לא היה במשרדו, אבל הארי פוטר עמד רכון על שולחנו.

"אבא?"

הארי קפץ. "אל," הוא אמר, והזיז הצידה קערה עגולה. אלבוס חשב שהוא ראה חומר מוזר וכסוף נוזל, אולי מרחף מקצה רקתו.

"שב, בן," אמר הארי, והושיב את אלבוס על אחת הכורסאות שעמדו בחדר.

החדר היה עגול וגדול, והקירות שלא היו מכוסים בדיוקנות של מנהלי העבר של הוגוורטס, היו מלאים במדפים וכונניות עמוסי ספרים. ספרים היו שרועים גם על הרצפה.

הארי תפס את אלבוס משתאה. "אני זוכר את המשרד הזה קצת אחרת," אמר כשחיוך על פניו. "בימיו של המנהל שעליו נקראת, היו פה חפצים כסופים שעשו רעש, ופה – ממש איפה שאנחנו יושבים, היה מעמד מוזהב, ועליו היה עוף חול בשם פוקס."

"עוף חול?"

"כן. עופות חול הם יצורים שעולים בלהבות כאשר מגיעה שעתם למות, ונוצרים מחדש מתוך האפר."

"אני לא אוהב את הרעיון," אמר אלבוס.

הארי צחק. "כן, זה מצב די חריג."

"דברים צריכים להסתיים," אמר אלבוס. לכל דבר צריך להיות סוף, הוא חשב באי-נעימות.

"ובכל זאת, יש דברים שלא נגמרים," אמר הארי, "מעגלים, מחזורים... הוגוורטס, קווידיץ`..."

אלבוס משך בכתפיו.

"אתה בטח תוהה למה לא קיבלת ממני מתנה," אמר הארי.

"ממ," אמר אלבוס, ומשך בכתפיו בשנית.

"רציתי לתת לך את המתנות באופן אישי."

הארי הוציא מכיסו שלושה חפצים, שלא היו גדולים, והניח אותם בידיו של אלבוס. אלבוס ציפה למשהו גדול ומפתיע, כי בכל זאת, אביו ביקש להיפגש איתו כדי לתת לו אותם, אבל החפצים היו בסך-הכל חלקיק של ראי סדוק, פיסה של קלף ישן, ושרביט מלא בטביעות אצבעות.  

"זה השרביט שלך, אבא?" שאל אלבוס.

הארי הנהן בראשו.

"אני לא צריך אותו," אמר אלבוס, "יש לי שרביט טוב משלי. ומה הסיפור של הראי? מה לי ולחתיכת קלף ישן?"

הארי חייך, "כשתהיה לבדך בחדר, תצביע על הקלף בשרביטך ואמור: `הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות!` רק אל תשכח להגיד לו – `תם ונשלם הקונדס`..."

"טוב," אמר אלבוס, אבל לא הבין כלום.

"ובאופן זמני," הוסיף הארי, "אני רוצה שתשתמש בשרביט שלי במקום בשלך. בסדר, אל? תבטיח לי את זה."

"למה?"

"תבטיח לי."

"בסדר..."

"את הראי הזה תשמור תמיד בכיסך. זה ראי מכושף. התאום שלו אצלי. אם יבוא מצב שתצטרך אותי, תביט בראי ותקרא לי. אני אראה אותך בראי שלי ואבוא."

"אני לא מקבל הסבר?" הוא תהה לאחר כמה דקות של התבוננות בחפצים שנתן לו אביו.

הארי פתח את פיו, אבל בדיוק באותו רגע נכנס אדם נוסף לחדר. "שלום, אלבוס," הוא אמר וחייך.

"שלום, אדוני," אמר אלבוס.

"העלמה וויזלי מחכה לך ללכת יחד איתך לסעודה," אמר מר פידליוס בחיוך.

"בסדר," אמר אלבוס, אבל לפני שפנה ללכת הסתכל על אבא שלו. "מה זאת הקערה הזאת, אבא?"

"לא הייתי נותן לעלמה וויזלי לחכות," אמר מר פידליוס בקול החלטי, וחוסך מהארי את הצורך לענות. אלבוס הביט בשניהם, חוכך בדעתו, ואז קם והכניס את המתנות לכיסו.

"חג מולד שמח, אלבוס."

"חג מולד שמח."

הפרק הקודם		הפרק הבא