אפילוג

הארי תהה מה, כמה ומתי עליו לספר לבנו.

לילי ריחפה באוויר על מטאטא צעצוע, ונראתה בדיוק כמו ג`יני בגילה. הארי ישב על ספסל בחצר ביתו והתבונן בה, הזיכרונות ממלאים אותו, כאילו היה זה רק אתמול.

הוא עמד באולם נבואות גדול, ומולו לוציוס מאלפוי. מאחוריו רון, הרמיוני, נוויל, ג`יני ולונה עם שרביטים שלופים.

"עכשיו!" צעק הארי.

חמישה קולות שונים מאחוריו שאגו "רדוקטו!", חמש קללות עפו לחמישה כיוונים שונים, ותכולת המדפים מולם התנפצה. המבנה הגבוה התנדנד כשמאה כדורי זכוכית התנפצו בבת-אחת, דמויות פניניות השתחררו וריחפו באוויר, וקולותיהן עלו מנבכי העבר והדהדו על רקע מבול של רסיסי זכוכית ועץ שהמטירו כעת על הרצפה –

"רוצו!" צעק הארי, ופתח בריצה. הוא רץ בכל כוחו בין המדפים, ואז, בעוד המדפים מתנדנדים סביבו וכדורי זכוכית נוספים נופלים מעל, הוא ראה את זה.

הכדור היה כחלחל ובוהק. "א.פוטר – ט.רידל`". הכדור התנפץ, ובתוך רעש הנבואות המתנפצות הארי יכול היה להבחין בדמות לבנה כמו רוח-רפאים עולה מתוכו.

"בתקופה של שגשוג ורגיעה, מדמו של אדון האופל הוא יקום בשנית... היחיד שיוכל להביסו הוא האדם אשר גדולה לו כשל אלבוס דמבלדור, אומץ כשל סוורוס סנייפ, וכוח אותו אדון האופל לא מכיר... אדון האופל יסמן אותו כשווה לו... ואיש מהם לא יוכל לחיות כל עוד השני ימשיך להתקיים..."

הדמות התפוגגה באוויר, והארי ראה פנים שדופים ופראיים מתבוננים בו בבהלה. בלטריקס לסטריינג` שמעה את הנבואה. "מה זה היה? מה זה היה?" היא צעקה לעבר רודולפוס, שהופיע כעבור רגע לצדה. "שמעת את זה?"

רודולפוס הספיק לראות רק את דמותה הנעלמת של סיביל טרלוני. "זה לא משנה, זו לא הנבואה, בלה! הנבואה עדיין בידיו!"

פניה של בלטריקס השתנו. היא החלה לרוץ לכיוונו של הארי. "אציוֹ נבוּ – "

"פרוטגו!"

הזיכרון התפוגג, וכל מה שהיה מולו היא לילי, מרחפת, צוחקת. "תראה, אבא, בלי ידיים!"

"שום `בלי ידיים`, לילי! אני לא רוצה לראות אותך עושה את זה עוד פעם!" אמר הארי בקול תקיף.

"בסדר," אמרה לילי, צוחקת.

עיניו של הארי נותרו על לילי, אבל ראשו היה במקום אחר. הארי לא סיפר לאף אחד על הנבואה ששמעו הוא ובלטריקס לסטריינג`. הוא לא הבין אז את משמעותה, ודברים חשובים יותר ודחופים יותר העסיקו אותו. מותו של סיריוס, ההכרח להפוך לרוצח או קורבן... הוא זכר שקיימת נבואה דומה, דומה מאוד, לנבואה עליו ועל וולדמורט, אבל הדבר לא הטריד אותו, לא עד לידת בנו הצעיר.

`היחיד שיוכל להביסו הוא האדם אשר גדולה לו כשל אלבוס דמבלדור, אומץ כשל סוורוס סנייפ, וכוח אותו אדון האופל לא מכיר...` אלבוס. סוורוס. פוטר. אך האם זה מחויב המציאות? לורד וולדמורט מת, חשב אז הארי. הוא מת, ולעולם לא ישוב. הצלקת לא כאבה להארי מאז הקרב על הוגוורטס. גם אם וולדמורט לא היה מובס, בלטריקס לסטריינג` מתה. אף אחד לא שמע על הנבואה מלבד שניהם. דמבלדור כבר אמר לו פעם, שאם אף אחד מהצדדים לא מייחס חשיבות לנבואה, היא לא חייבת להתגשם. יש נבואות רבות במשרד הקסמים שלא התגשמו – זו כנראה אחת מהן, החליט הארי. בכל מקרה, הארי החליט שלא להסתכן ולא לגלות דבר לאלבוס: ככל שאלבוס יידע פחות על וולדמורט, כך יקטן הסיכוי שהנבואה תתגשם.

תשע-עשרה שנים עברו, והכל היה טוב.

הארי זכר איך נפרד מאלבוס, מרגיש שהכל מאחוריהם. ביום למחרת קיבל הארי ינשוף מהוגוורטס, והיה מאושר שבנו כתב לו מהר כל כך, אבל תהה מדוע אל לא שלח את ג`ינקס. כשפתח את המכתב, התברר לו שזה בכלל לא הכתב של אל.

"מר פוטר היקר,

שמי סאם פלאמיר, ואני לומד עם אלבוס בבית-הספר. אני מאמין שאלבוס נתון בסכנה גדולה. אני חושב שאנחנו חייבים לדבר. האם נוכל להיפגש בקרוב?"

המילים `סכנה גדולה` מזכירות דברים שונים לאנשים שונים. לרון, למשל, הן מזכירות עכבישים. לג`ורג` הן מזכירות פיצוץ חזק. למולי וויזלי הן מזכירות אוכלת מוות, המכוונת שרביט על ילדתה. להארי הן מזכירות רק דבר אחד: לורד וולדמורט, עולה מחדש.

כל הילדים הלכו לישון. סאם ישב בחדר המועדון של גריפינדור, ממתין ליד האח. הוא לא ידע אם פעל נכון בכך שפנה להארי פוטר, אבל הוא לא ידע מה עוד הוא יכול לעשות.

תוך כמה דקות ראשו של הארי הופיע בלהבות.

"סאם? סאם פלאמיר?"

"כן, מר פוטר, זה אני."

סאם רכן אל מול האח.

"נעים להכיר, סאם" אמר הארי פוטר. "מה גרם לך לחשוב שהבן שלי נמצא בסכנה?"

"אדוני, סבתא שלי היא סיביל טרלוני, חוזת העתידות," הסביר סאם, "אמי לא ירשה את כוחותיה, אבל מאז שהייתי בן ארבע אני רואה דברים שיקרו בעתיד. כשהייתי ילד קטן חשבתי שאלו פשוט חלומות. אבל ככל שגדלתי, והחלומות שלי התחילו להתגשם, הבנתי מה אני ומה אני יכול לעשות.

"מר פוטר, בדרך להוגוורטס ברכבת האקספרס ראיתי חיזיון." סאם נשם נשימה עמוקה, "בחיזיון ראיתי את אלבוס. ראיתי אותו... מת. נער שחור שיער וגבוה עמד לצדו וצחק."

השתררה שתיקה.

כעבור דקה הארי דיבר. "תוכל לומר לי מי היה הנער הגבוה שצחק?"

"אני חושב שזה היה טום לסטריינג`, אדוני."

"טום לסטריינג`? בנה של בלטריקס לסטריינג`?"

"כן, אני חושב שזה הוא," לחש סאם. "אדוני, יש עוד משהו. בסעודת פתיחת השנה שמעתי שיחה בין אותו טום לסטריינג` לבין נער אחר, ולאחר בירורים נודע לי ששמו אדוארד מאלסיבר. לסטריינג` ציווה על מאלסיבר לתקוף את אלבוס. לסטריינג` הורה לו להשיג תגבורת. מאז השיחה ביניהם מאלסיבר גייס אנשים נוספים, רובם מהשנה השישית והשביעית. יש את ווֹמיטוּס יאקסלי, קרייג אייברי... אדריאן דולוחוב, אדולפוס נוט... יש עוד. הם בערך עשרה, אני לא יודע, אולי יותר. עקבתי אחריהם. הם מגבשים תוכנית, אבל לא הצלחתי לחשוף אותה."

סאם עצר, בלע רוק. בכל הזמן שדיבר, הוא הביט ברצפה, אבל עכשיו הביט לראשונה בעיניו של הארי. בעיניים הירוקות לא היה שום לעג, וגם לא כעס. הארי פוטר האמין לו. סאם נשם לרווחה.

"אדוני," הוא אמר, "לא כל נבואה סופה להתגשם. אלבוס לא חייב למות. סבתי ניבאה נבואות רבות שלא התגשמו, ואנשים יכולים לשנות את העתיד. אלבוס לא חייב למות, אבל צריך לעשות משהו כדי לעצור את הנבואה מלהתגשם."

"אני אדבר עם פרופסור פידליוס ועם צוות המורים, ואבקש שישגיחו בארבע עיניים על הנערים שציינת. תשאיר את זה לי, סאם. תודה שסיפרת לי את כל זה."

הקלה שטפה את סאם מבפנים. "מר פוטר, אתה חושב שעליי לספר את זה לאלבוס?"

"לא, סאם. אני לא חושב שכדאי שתשתף עוד מישהו במה שסיפרת לי."

סאם הנהן בראשו.

"ועכשיו, לך לישון, והירגע. אני אטפל בכל."

"לילה טוב, מר פוטר," מלמל סאם, וראשו של הארי פוטר נעלם בלהבות.

אף אחד מלבד הפרופסור קירילוס ומלבד מינרווה מקגונגל לא לקח את השיר של מצנפת המיון ברצינות. תלמידים שבהתחלה נבהלו מהשיר ראו שהכל בסדר, ומהר מאוד העניין נשכח. תוך כמה שבועות אף אחד לא זכר יותר מה שרה המצנפת. אבל הפרופסור מקגונגל נראתה לחוצה ועצבנית בכל פעם שאלבוס ראה אותה, והפרופסור קירילוס המשיך ללמד לפי תוכנית לימודים משלו. הוא לימד את הנושאים הרגילים לתלמידי שנה ראשונה, ומידי כמה שבועות נגע בנושא מתקדם יותר. רוב התלמידים לא הצליחו לעמוד בנושאים המתקדמים, אבל אלבוס, ובאופן מפתיע גם סאם פלאמיר, הצליחו להתעמת עם כל היצורים, מבצעים בקלות קסמים של שנה שנייה ושלישית.

"זה לא נורא," אמר הפרופסור קירילוס לורוניקה ביגְל המפוחדת, שלבסוף החליטה להצטרף לשיעורים, אבל כמעט ולא עשתה דבר מלבד לצרוח. "אני מודע לכך שרוב התלמידים לא מסוגלים לבצע את הקסמים והלחשים המתקדמים, אבל זה היה ברור לי שכך יקרה. העיקר הוא עצם העובדה שנחשפתם ליצור אפל ולקסם מתקדם. בשעה של סכנה אני בטוח שגם את, ורוניקה, תצליחי לבצע לפחות אחד מהקסמים שלמדנו."

ורוניקה רק צפצפה בתגובה.

"אני אוהב את האנרגיות שלו," אמר אלבוס לרוז.

"באמת? אני דווקא לא מרוצה מהשיטות שלו. כלומר, שלא תבין אותי לא נכון, גם אני לא חושבת שמצנפת המיון שרה את השיר שלה בלי סיבה, אבל ללמד תלמידי שנה ראשונה דברים כאלה – ראית איך ורוניקה בכתה אחרי שהגרינדילו ההוא תקף אותה? אני חושבת שהוא היה צריך לעשות את זה יותר בהדרגה. להתחיל עם זה רק באמצע השנה... בוגארטים לקראת הסוף."

אלבוס לא הסכים איתה, אבל לא אמר כלום. הוא ידע שהסיבה שרוז אומרת את הדברים האלה, היא שברוב הקסמים המתקדמים רוז התקשתה בעצמה.

אלבוס המשיך להיכשל ברקיחת שיקויים. הוא פשוט לא הצליח להתרכז. הפרופסור סלגהורן נעץ בו מבטים שכמעט כאבו, אבל התלמידים האחרים היו מאושרים. מכיוון שסלגהורן התבלבל לחלוטין בכל פעם שמבטו פגש באלבוס, והיה שוכח היכן נעצר, לשיעורי השיקויים דבק במהרה הכינוי: "השיעורים החופשיים של סלגי".

את אלבוס זה לא שעשע. באחת הארוחות הוא נתן את לבו לכך שסלגהורן נלחץ ומפיל דברים גם ליד התלמיד טום לסטריינג`. זה לא מצא-חן בעיניו. הוא היה בטוח שסלגהורן יוכל לחדש לו משהו בנוגע לטום לסטריינג`, ושכל זה קשור איכשהו לאבא שלו, אבל לא הצליח לגשת אליו ולשאול אותו - בכל פעם שאלבוס ניסה, סלגהורן הצליח להימלט ממנו.

לבסוף יום שלישי בערב הגיע, ורוז נפרדה מאלבוס בחיבוק, משביעה אותו לספר לה הכל מחר בבוקר.

בחצות אלבוס רכן ליד אח המועדון של גריפינדור.

"אבא."

"אל. איך הולך? איך אתה מסתדר?"

"אני בסדר. טוב, לא ממש. אבא, אני צריך לדעת."

"שאל אותי כל מה שמציק לך," אמר הארי.

"אמא יודעת?" שאל אלבוס, "מה לגבי ג`יימס?"

"אמך יודעת. ג`יימס יודע קצת, לא הכל ולא לפרטי-פרטים."

"אבל אתה תספר לי לפרטי-פרטים?"

"כן, אני חושב שאתה צריך לדעת."

והארי סיפר לו. הוא סיפר לו על טום רידל ועל הורקרוקסים, על רון ועל הרמיוני, על סיריוס בלק, על נוויל ועל נגיני, על מרבולו ומרופי גונט. על אלבוס דמבלדור, על סוורוס סנייפ ועל ההגנה של לילי. הוא סיפר לו על שלושה חפצים עתיקים בשם `אוצרות המוות`, על שרביט בכיר ועל הקרב האחרון. אלבוס הקשיב בשקיקה, גומע את הסיפור בצימאון. הארי השמיט מהסיפור את הנבואה האבודה. הוא לא סבר שזה נכון להפחיד את בנו בן ה-11 עם נבואה שכזאת, במיוחד לאור העובדה שלהארי לא היה ספק שטום רידל, אחד מהאנשים אליהם הנבואה מתייחסת, מת לפני שנים, מה שהפך את זה בלתי אפשרי לסמן את אלבוס כשווה לו. הארי יחקור את העניין, הוא לא יכול להתעלם ממה שסאם סיפר לו; והוא יחקור בעניין טום לסטריינג`, אף שהנבואה מתייחסת לטום רידל - היה לו חשד מסוים לגבי טום לסטריינג` הזה; אבל עד שלא יידע בביטחון שאלבוס קשור בדרך כלשהי לנבואה האבודה, לא יטריד אותו בספקות הללו. הדבר היחיד החשוב עכשיו הוא להציג לאלבוס את הסיבה לכך שהנערים האלה מנסים לפגוע בו, ולתת לו כלים להתמודד איתם.

"וואו," אמר אלבוס בסוף הסיפור.

הארי הנהן בראשו, מהורהר. "אל, אתה אל תיבהל מהנערים הללו שמנסים לפגוע בך. הם רוצים להתנקם בך בגללי, הוריהם היו אוכלי מוות. דיברתי עם המנהל, אין ראיות ממשיות נגדם ולכן אי-אפשר לסלק אותם, אבל המנהל פידליוס הבטיח להשגיח עליהם. חוץ מזה גם ביקשתי ממר קירילוס להעניק לך שיעורים מיוחדים בנפרד מחבריך, כך שתלמד להתגונן מפניהם במקרה הצורך. זה בסדר מבחינתך?"

"כן, אני אשמח!" קרא אלבוס, והוקל לו, כי האמת הייתה שהוא חשש מאוד מטום לסטריינג`. היה בנער הזה משהו מאוד לא נעים, שאלבוס לא ידע להסביר במילים.

"אבא, תהיתי לגבי עוד משהו... אולי אתה יודע במקרה מדוע הפרופסור סלגהורן נלחץ ממני ומטום לסטריינג`?"

"באמת? סלגי הזקן נלחץ ממך?" הארי צחק, "טוב, אני חושב שבמקרה של סלגהורן, טום לסטריינג` מזכיר לו טום אחר; ואתה, אל, מזכיר לו פוטר אחר. אין לי ספק שבלטריקס קראה לבנה על שמו של וולדמורט, אם כי וולדמורט עצמו לא היה אוהב זאת – הוא שנא את השם טום. שניכם, ככל הנראה, מזכירים לו את העבר, ואת העובדה שהוא סייע לרידל במידע על ההורקרוקסים."

אלבוס שתק, ואז חשב על משהו. "אני חושב שאולי כדאי לצרף לשיעורים המיוחדים האלה עם פרופסור קירילוס עוד תלמידים. מצנפת המיון שרה שיר מוזר מאוד בתחילת השנה, היא שרה שסכנה מתקרבת והזכירה את אומנויות האופל. ג`ייסון קריווי סיפר לי שאביו לא הורשה ללמוד בהוגוורטס כי היה בן מוגלגים.  קונור מקלאוד ו-ורוניקה ביגל, שניהם בני מוגלגים, והם לא טובים במיוחד בהתגוננות מפני כוחות האופל. אני חושב שהשיעורים האלה יעזרו להם. אני חושב שגם רוז תרצה להצטרף כשתשמע על זה. פרופסור קירילוס גם ככה מנסה ללמד אותנו כשפים מתקדמים, אבל זה ללא ספק יהיה מוצלח יותר בקבוצה קטנה. ככה אנחנו לומדים גריפינדור וסלית`רין ביחד, סקורפיוס תמיד מתפרע ויורד על ילדים, פרקינסון ובלסטרוד דוחפים את כולם."

"אני חושב שהרעיון שלך טוב," אמר הארי, "כדאי שתתאמנו בקרב. אגב, אני מקווה שאתה לא כועס שלא סיפרתי לך על וולדמורט... היית צעיר מידי, וחששתי שזה יהיה יותר מידי בשבילך."

"אני לא כועס," חייך אלבוס. ובאמת, הכעס שלו על אביו עבר. כל מה שהוא ידע עכשיו הוא שהוא הולך להשקיע בשיעורי ההגנה, ושברגע שטום לסטריינג` יחליט לתקוף, אלבוס יהיה מוכן.

הארי, לעומת זאת, סיים את השיחה במסקנה אחרת לגמרי - הוא חייב לדבר, ובדחיפות, עם דראקו מאלפוי.

הפרק הקודם		הפרק הבא