Famous Last Words

לפעמים אני ממש שונאת את החברות שלי. כמו עכשיו לדוגמה. רק כי שאלתי את מאלפוי אם הוא רוצה לשחק קווידיץ', הן חושבות שאני מחבבת אותו. אבל אני לא. הסאגה של המבטים המשיכה.

באמת! זה רק משחק קווידיץ', לא פאקינג דייט! שחברים משחקים בזה יחד כל הזמן. לא שאני ומאלפוי עכשיו חברים. בכלל לא.

אני ממש פתטית, נכון?

בכל מקרה, מאלפוי ואני הובלנו במדרון. זה מכאיב לי להודות, אבל באמת נהנתי. בין כל הויכוחים. מסתבר שזה הורג אותו להסכים איתי על משהו. גם אותי זה הורג. ואיימי עדיין מתעקשת שאנחנו נהיה זוג מושלם. כן, בטח.

אחרי שנפרדתי ממנו לשלום, קראתי להוגו, אל ולילי בשביל פגישה משפחתית קטנה. הבנתי שלא דיברתי איתם על כל הקטע שגרייבק רודף אחרינו.

איך יכולתי לשכוח דבר ממש חשוב כמו זה, אני בחיים לא אדע.

אחרי שכולנו התיישבנו החדר מועדון של המדריכים הראשיים, הסתכלתי להוגו ולילי בעיניים (אני מנחשת שאל' כבר יודע, כי אנחנו באותה כיתה, בטח מקגונגל קראה לו במיוחד) אמרתי "פנריר גרייבק רודף אחרינו" בלי להכין אותם לזה.

הפנים של אל היו רגועים, הוגו נראה לחוץ והעיניים של לילי התרחבו ונראו מפוחדות.

ואז אל שבר את השתיקה, "אני יודע, רוז. מקגונגל אמרה לי אתמול." כמו שניחשתי.

"טוב, אני בכלל לא ידעתי!" הוגו התפרץ פתאום. "מה קורה פה! למה אחרינו?" הוא נראה כעוס.

אבל אני מכירה את אח שלי. הוא משתמש בכעס בשביל לכסות את הפחד שלו. זה קרה כבר קודם לכן. כמו הפעם ההיא שהוא זרק עכבישים על המיטה שלו ונכנס פנימה ונתקל בזיהום בגלל שהעכבישים זיהמו את הסדין או משהו כזה, אבל הוא  באמת לא אראה שהוא מפחד פחד מוות מהם.

הבטתי באחי נרגע. "גרייבק רודף אחרינו כי הוא היה תומך גדול של וולדמורט וההורים שלנו הביאו לנפילתו."

"אז למה הוא רודף אחרינו?" לילי שאלה, עדיין מפוחדת, אבל עכשיו קצת רצינית.

הסתובבתי אליה, "כי גרייבק רוצה נקמה. בכך שהוא רודף אחר הילדים של האנשים."

לילי רעדה, "זה נורא."

"וזה כולל אותנו," אל אמר. "עכשיו,מקגונגל אמרה לי לא לשוטט במסדרונות."

"גם לי היא אמרה את זה,"  עקצתי. אל הביט בי לפני שהמשיך. "כמו שאמרתי, היא גם רוצה ששניכם," אמר להוגו ולילי, "תעשו אותו דבר. תלכו בקבוצות ותדווחו על כל דבר מחשיד. למעשה, אני מציע לא להתקרב אפילו למרתפים," הוא הציע במסתוריות.

"טוב, לי אין שום ברירה," אמרתי בהכנעה.

"למה?" שאל אל, מופתע ונשמע קצת מודאג.

"כי מאלפוי ואני חייבים לפטרל שם כל שבוע" עניתי. "אין מספיק מדריכים בשביל לפטרל."

עכשיו אל נראה מודאג לגמרי, שהיה מפתיע לטעמי. "טוב, במקרה הזה, את תהיי בסדר עם סקורפיוס," אמר בברירות.

"אני יכולה לדאוג ל-" התחלתי לחזור על עצמי בלהיטות, אבל אז הבנתי למה הוא התכוון.הפה שלי נשאר פתוח. "סקורפיוס? ממתי שניכם קוראים אחד לשני בשמות פרטיים?" שאלתי, אחרי שסגרתי את פי בשביל  לא אוכל איזשהו זבוב. זה הדהים אותי, מיתר לומר. דיברנו על מאלפוי ואל!

"מהיום ההוא שהוא הראה לי ולהוגו את החדר שלו" הוא המשיך. "התחלנו לדבר ואת יודעת, טוב, אני מעולם לא שנאתי אותו. אנחנו רק סוג של יורשים של הדור הקודם  עם האבות שלנו והכול. הבנו שהבעיה היא שלהם ואנחנו יכולים להיות חברים אם אנחנו רוצים. יש לנו המון במשותף"

הפה הארור שלי נפתח עוד פעם. אני מקווה שאין זבובים בסביבה.

הוא לא כל כך רע את יודעת, אל אמר,  מסתכל עליי בהתחקמות ובדרך שלא אהבתי בכלל.

"ברור שלא... אני מתכוונת, אני יודעת... הוא כן!" הרעשתי, מרגישה שאני אדומה כמו השיער שלי.

אל קרץ לי, הוגו הרים גבה, ולילי נתנה לי את אחד מהמבטים של  'אני יודעת'. הפגישה הזאת לא הלכה לפי התכנון.

"אני יודעת מה אתם רומזים," אמרתי, מנסה לזכות שוב בכבודי. וכמובן נכשלת שוב. "וזה לא נכון. בכלל!" אני למעשה צרחתי את המילה האחרונה עלייהם, הולכת לחדרי וטורקת את הדלת מאחורי.

שמעתי את הצחוק שלהם דרך הדלת.

"היא ממש דלוקה עליו" לילי העירה.

חשקתי את השיניים.

"אני לא בטוח איך אני מרגיש לגבי זה" הוגו אמר בזהירות.

הטחתי את הראש הקיר.

אל צחק, "אם את לא אוהבת את זה, דמייני איך דוד רון ירגיש."

קברתי את הראש בכרית וצרחתי כמו שד.

בכל מקרה, אחרי שסיימתי להתחרפן. קטי באה לחדר מועדון שלנו והעסיקה אותי עם נאום מייגע על העובדה שננצח בגביע השנה בקווידיץ' ואיך בדיוק נעשה את זה.

למה היא הייתה צריכה לומר לי את זה רק עכשיו, אני לא יודעת, אבל שיהיה.

שהיא סופסוף עצרה (ברצינות, צריך להוציא סוג של כנס על לדבר הרבה) היא אמרה לי שהיא סידרה את המבחנים לנבחרת לשבוע הבא וכדאי שאהיה שם. הבטחתי שאגיע ושהיא עזבה היא הסתובבה "אהה, את יכולה להגיד את זה למאלפוי? אני מקווה שלא יהיו בעיות," היא אמרה עם פרצוף שבע רצון. מה לעזאזל אל אמר לאנשים?  רטנתי שהיא יצאה דרך התמונה, מצחקקת.

אחרי עשר דקות, כשקראתי בשלווה ורוגע, איימי פרצה פנימה. "ראיתי אותך ואת מאלפוי משחקים קווידיץ' יחד!" היא התפרצה. "את לא יכולה להכחיש את זה שאת לא אוהבת אותו עכשיו!"

"כן, אני יכולה" נהמתי, נעמדת, לא רגוע ושקטה כבר. "מה קורה לכולם! למה כולם חושבים שאני אוהבת את מאלפוי!"

במקום לענות, היא אמרה, "את יכולה לומר לי שיש לך אותם רגשות שהיו לך בשש שנים אחרונות?" מבלי לחכות לתשובה, היא יצאה מהחדר.

שקעתי על הספה והחזקתי את הראש בין הידיים. למה החיים שלי חייבים להיות כל כך מסובכים?

לא רציתי לחשוב על השאלה שאיימי כי ידעתי מה התשובה תהיה. ואני לא מוכנה להודות בזה. להיות מתבגר זה ממש מבאס לפעמים. אפילו אם יש לך כוחות קסומים ואתה לומד בבית ספר לכישוף ולקוסמות. לעזאזל עם הכול.

טוב, אחרי כל הדרמה, שאר היום שלי היה משעמם למדי, אני לא רוצה להיכנס לזה, רק עוד יום ראשון.

התעוררתי בשני רעננה ומוכנה להתחיל את השנה האחרונה שלי בהוגוורטס. בשיעור הראשון היה  התגוננות מפני כוחות האפל, המקצוע המועדף עליי. רק מפני שהוא לומד על ידי טדי לופין. ובכן, בבית ספר זה פרופסור לופין, אבל הוא חבר של המשפחה כמו נוויל לונגבוטום.

דוד הארי הוא הסנדק של טדי והוא גם חבר טוב של הורי, שהכירו את הוריו של טדי, רמוס נימפדורה, שנרצחו בקרב על הוגוורטס.

טדי, אני מתכוונת פרופסור לופין, הוא מאוד טוב במה שהוא עושה. הוא מלמד כבר כמה שנים שמשום מה זה מדהים את הורי. בכל מקרה, הוא יודע איך להפוך דברים משעממים למעניינים. ואני אומרת לכם, אם היינו בכיתה אחרת, אני לא יודעת מה הייתי עושה...

הלכתי לכיתה עם איימי וקטי, שסלחו לי על התמוטטות העצבים שלי מאתמול.

פרופסור לופין ליווה אותנו פנימה, נותן לי חיוך חמים ואני החזרתי לא חיוך.

נכנסנו לכיתה. קטי רצתה לשבת ליד חבר שלה, ארון פינץ'-פלטי ואל הציע לאיימי לשבת לידו. נעלבתי; אפילו אם זה שיעור של בתים שונים, קטי, איימי ואני תמיד יושבות יחד.

רטנתי אליהם והלכתי לשבת ליד מאלפוי; זה היה המקום היחיד שנשאר. אל ואיימי היו לפנינו, ולא יכולתי אלא לצחוק וללחוש, "למה, שניכם זוג חמוד."

במקום להיות מובכים, אל ואיימי ירו אליי "חזרה אליכם."

מאלפוי נחר ואמר בלגלגנות "ברור."

"בסדר כולם, תשבו במקומותיכם," פרופסור לופין קרא. "עכשיו, אתם הולכים לעלות לרמת הכישופומטרי. זה הולך להיות מאוד קשה. אבל, אנחנו הולכים לסיים ללמוד את הקללות קודם. לא הספקנו את הכול שנה שעברה ואני רוצה לסיים את זה לפני שנתחיל משהו יותר מסובך."

צ'רלי בוט הרים את ידו. אנחנו הרייבקלואים שולטים ברוב כיתות הכישופומטרי. "אדוני, אתה הולך להראות לנו את שלושת הקללות שאין עליהן מחילה השנה?" כולם הסתכלו על פרופסור לופין, בפנים מלאות ציפייה. בהוגוורטס, הראו לכל התלמידים שבשנה שישית או שביעית איך נראות הקללות הללו. הן קסם שחור שאתה נשלח לאזקאבן לכל חייך על שימוש של אחת מהן. קרושיאטוס, אימפריוס ואבדה קדברה. אף אחד מהשנה שלנו לא היה עד לשימוש באחד מהם עדיין, אבל כולם היו להוטים לראות.

אני לא. שמעתי מספיק מאמא, אבא, ודוד הארי בשביל לדעת כמה נוראיות הן.

אבל פרופסור לופין הניד את ראשו, "לא, אני לא אראה לכם," הוא ענה והכיתה רטנה. "אבל," הוא המשיך, מתעלם מהם, "מישהו אחר כן. מאוחר יותר, הסנדק שלי הארי פוטר יבוא להראות לכם איך בדיוק הקללות נראות."

זה כמובן גרם לחברי לכיתה להתרגש. לי? לא כל כך.

המרתפים נעימים בתקופה הזאת של השנה," מלמלתי כשמאלפוי ואני חלפנו במסדרונות המעופשים והאפלים.

שאר יום הלימודים שלי היה נורמלי.

כלומר משעמם.

אחרי ארוחת הערב שיחקתי טאקי מתפוצץ עם קטי ואיימי. חייבים לאהוב את המשחק הזה. אני מתכוונת, הקלפים מתפוצצים. מרלין, אני נשמעת כמו לילי.

בכל מקרה, בתשע, נפגשתי עם מאלפוי בשביל לסרוק את המסדרונות.

 הוא הסתכל עליי ביובש ולחץ אץ ידי, "אני כבר מעדיף את היער האסור. בלילה."

משכתי בכתפי בביטול, "הייתי שם המון פעמים. המרתפים הרבה יותר מוארים."

"לא מסכים."

"טוב, אתה טועה?"

"באמת?"

"כמובן."

"לא, אני לא." הוא רטן אליי.

"כן, אתה כן." רטנתי חזרה.

"לא."

"כן."

אנחנו לא יכולים להיות בנוכחות השני מבלי לריב. אבל אנחנו עדיין הזוג המושלם. ברור.

אחרי רגע של רטינות, מאלפוי לפתע גיחך.

"מה?" דרשתי לדעת.

"אנחנו," הוא אמר. "אנחנו רבים על דברים מטופשים. אנחנו אפילו לא רציניים."

גיחכתי חזרה, "הפכנו להיות כמו זוג."

המשכנו בדרכנו בשתיקה ידידותית. משהתחלנו, תפסנו כבר כמה זוגות בחוץ בארונות מטאטאים ושלחנו אותם לחדרי המעונות עם כמה נקודות בית פחות. אין משהו יותר מוזר מלהפריד זוגות מתנשקים אחד מהשני.

עברנו את בפינה. הסתכלתי על מאלפוי "מה קורה איתך ועם אל? מה פתאום השינוי הזה?" שאלתי. שוב שניהם נעלמו לכמה שעות ושיחקו קווידיץ' כמו חברים ותיקים.

שבהחלט הם לא.

 מאלפוי משך בכתפיו, "מעולם לא שנאתי אותו. אנחנו רק סוג של יורשים של הדור הקודם עם האבות שלנו והכול. הבנו שהבעיה היא שלהם ואנחנו יכולים להיות חברים אם אנחנו רוצים. יש לנו המון במשותף, למה?" הוא שאל.

"סתם חשבתי," אמרתי מתחמקת.

למען האמת חשבתי על מאלפוי ואל שעכשיו חברים, ואני מכירה אותו קצת יותר ואיך מאלפוי ואני נוכל להיות ידידים. מחשבה מפחידה, נכון? אני יודעת, איבדתי את זה לגמרי. מה חדש.

פתאום מאלפוי עצר. "מה זה?"אמר והצביע. בקצה המסדרון משהו נוצץ עף. ניצוץ של שרביט.

"בוא נבדוק," אמרתי. פתאום זה נעשה מעניין יותר משחשבתי. הנפנו שרביטים והתקדמנו בזהירות.

התקדמו מהר יותר... ואז בום! כאילו מישהו כיבה את כל האורות בעולם. הכול היה שחור.זה קרה ממש מהר. אני לא אוהבת את החושך ואני לא אוהבת להיות מופתעת. נכנסתי לפאניקה, קפאתי לגמרי. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, הנשימה שלי מהפכה למהירה. לבסוף, השתלטתי על עצמי. זה היה רציני יותר מכמה תלמידים משוטטים אחרי כיבוי אורות. אני חייבת עזרה.

לא יכולתי לראות כלום. גם לא לאן אני הולכת. בום! התנגשתי בקיר. מאוד חכם.

'אבקת חושך מיידי' חשבתי לעצמי נאחזת בקיר, מנסה למצוא את הדרך החוצה החושך המוחלט.

ואז הבנתי שלא שמעתי את סקורפיוס. לאן הוא הלך?

יכולתי לראות אור מלפני, אבל לפני שהספקתי ללכת אליו, שמעתי קול קרוב אליי. מאוד קרוב. בזבזתי יותר מידי זמן. מישהו התקרב.

"איפה הם?" שאל קול צרוד. ידעתי שהם דיברו על מאלפוי ועליי. אין ברירות אחרות. נצמדתי לקיר.

"המאלפויי החליט לברוח," קול אחר השיב, נשמע לחוץ. צוטטתי להם, אבל כששמעתי, הם לא נשמע. "אבל הוויזלית עדיין פה."

הרגשתי שאני מתקררת. "נכון." הקול המפחיד אמר. "אחרי הקול, היא האחת שאני מחפש."

אפילו לא עצרתי לחשוב. הסתובבתי ורצתי אל האור. פתאום הבנתי של מי הקול. זה לא היום שלי.

"אסור לה לברוח!" הקול האחר צעק. האור מילא את המסדרון שוב ולפני שיכולתי לקחת צעד אחד, הקול הצרוד ילל "קרושיאו" ונפלתי על האדמה  מתפתלת וצורחת בייסורים. זה הרגיש כאילו סכינים חמים ננעצים בגופי. זה היה הדבר הכי כואב שהרגשתי בחיי. אני לא יודעת איך טירה לא התעוררה מהצווחות שלי.

"תפסיק. תפסיק," התחננתי במחשבותיי, "אני רוצה למות."דרך הדמעות שבעיניי, ראיתי דמות מכוסה ושרביטה מכוונת אליי, כמו שהתלבשו בעבר. "לך, לך!" קרא. והאיש השני הלך, ואז הבנתי שמקור הכאב הוא מהשרביט שלו. שכבתי מתנשמת ומתנשפת, לא יכולה לזוז.

הוא רכן מעליי ואני הבטתי בו באימה. "איזה תענוג להכיר אותך, רוז וויזלי. חיכיתי לך הרבה זמן." הפה שמתחת למכה חייך ואימת את פחדי. שיניים לא אנושיות הופיעו בפיו, גרייבק.

האיש-זאב חשף את שיניו ורכן, בלי ספק לקרוע את גרוני. ניסית לזוז, לצרוח, אבל גופי היה קפוא. מוכן למות.

עצמתי את עיניי, מחכה לכאב. אבל הוא לא מגיעה. במקום הגיעה הפתעה נעימה, שמעתי צעדין ומאלפוי צעק "שתק!"

פקחתי את עיניי לראות את גרייבק מתחמק מהכישוף של מאלפוי ורץ משם. אבל פני שפנה הוא כיוון את שרביטו לתקרה וצעק "רדוקטו!"

זה התפוצץ, ממש מעלי. לא טוב. שוב, זה לא היום שלי.

הגוף שלי החליט לפעול שוב, נעמדתי וניסיתי לזוז מהדרך.לא הייתי מספיק מהירה. אבן שנפלה פגעה לי בכתף ואחרת ברגל. הרגשתי את זה חותך ועובר דרך רגלי ודם נשפך על השוק. לא היה לי סיכוי לברוח. חלק מהתקרה נפלה עליי. כיסיתי את ראשי מנסה להגן על עצמי, אבל נחתכתי לחתיכות.

אבל אז, ידיים חזקות הרימו אותי מתחת לתקרה המתמוטטת ודחפו אותי כנגד הקיר. מאלפוי הידק את ידיו בכל צד שלי. הוא השתמש בגופו כדי להגן על שלי.

נשענתי על הקיר. הרגל שלי הלמה וכאבה. איבדתי המון דם; דיממתי ביותר מתריסר מקומות. עדיין הרגשתי את השפעת קללת קרושיאטוס. נהפכתי לחמה.

לבסוף, התקרה הפסיקה להתמוטט וההריסות פונו. החלקתי על הרצפה. הייתי מסוחררת ועדינה מעיבוד דם. כל מה שרציתי היה לסגור את עיניי, ולעזוב. אבל מישהו לא נתן לי.

"רוז, רוז!"  הפנים החרדות של מאלפוי שחו ואיבדו פוקוס. הוא נראה מפוחד ומאוד מודאג. "בבקשה, רוז! תישארי איתי! תישארי ערה!" מאלפוי קרא. "את יכולה ללכת," הוא שאל בייאוש.

נסה אתה ללכת אחרי שהרגל שללך נחתכה  ורוסקה על ידי סלע נופל," חשבתי מטושטשת. לקחתי את על כוחותיי והנדתי את ראשי.

ואז, הורמתי מהקרקע. מאלפוי נשא אותי. הוא לא ייתן לי ללכת.

אני רק זוכרת חלקים קטנים ממש שקרה אחר כך. אני בטוחה שהתעלפתי כמה פעמים.

הדבר הבא שזכרתי הוא מאלפוי צועק על פסל הציפור שלפני המשרד של מקגונגל. לבסוף הוא ניחש את הסיסמה הנכונה ונכנס למשרד, עד שהופיע מקגונגל בחלוק.

"בשם מרלי..."אמרה בכל גבוה, אבל אז היא ראתה אותי בידיו של מאלפוי. כן, זה אמור להספיק בשביל לדעת שמשהו לא טוב. שלא להזכיר שהייתי מכוסה בדם ומעולפת. "מרלין,"היא קראה "מה קר-"

אבל מאלפוי חתך אותה, "הותקפנו, אני חושב שאת צריכה לדעת." הקול שלו נשבר, "אבל רוז נפגעה מאוד."

מקגונגל העלתה אלונקה ומאלפוי השכיב אותי עליה. הדבר היחיד שהייתי מודעת אליו הוא כמה אני פצועה. איך אני מתפללת שזה יפסק. אני חושבת שפה אני כבר התעלפתי כי הדבר הבא שאני זוכרת הוא מדאם פטיל (פדמה) חובשת אותי, ניראת מאוד מודאגת.

  "היא איבדה הרבה דם" שמעתי רק חלקים מהשיחה. "שלחתי ינשוף להוריה." "חייבים להביא את אחיה ואת בני-דודיה." "אתה יכול לעזוב מר מאלפוי" "אני נשאר עם רוז" התעלפתי שוב.

אני ממשיכה לאבד את ההכרה. אמרו לי אחר כך שהיה לי חום גבוה והזיתי. אני זוכרת את עצמי מתהפכת במיטה, זיעה ניגרת ממני. אני נזכרת וצועקת כמה פעמים.

אבל מאלפוי היה שם; הוא היה שם כל הזמן. הוא קירר את המצח הקודח שלי ועוזר למדאם פטיל. אני חושבת שרק בסביבות 1 בלילה סופסוף ישנתי נורמאלי.

"מרלין, למה כואב לי כלכך?" זאת הייתה המחשבה התמימה הראשונה שלי כשהתעוררתי לאחר כמה שעות. אבל אז אירועי הלילה הקודם חזרו אליי. וזה הרגיש פי 10 יותר גרוע.

הרמתי את ראשי (שהיה כואב שאי אפשר היה להאמין) והסתכלתי סביבי. אל ומאלפוי היו בצד אחד של המיטה, נראו כאילו היו שם כל הלילה, הם כנראה ישנו.

כנראה טעיתי כי כשנשכבתי שוב, נאנחתי קצת והם התעוררו ישר.

"אני בסדר," קרקרתי, כדי לעצור את הפרצופים של 'את בסדר' ו'את בטוחה שאת בסדר' שהיו בטוח באים.

"אני הולך לקרוא למדאם פטיל," אל אמר, כדי למנוע את השאלה.

"בבקשה לא," התחננתי. באמת לא רציתי להתמודד עם החרדה שלה. הסתכלתי על מאלפוי בשביל תמיכה, הוא משך בכתפיו, אבל יכולתי להישבע שהוא צוחק עליי.

אל נתן לי את המבט 'את-לא-באמת-חושבת-שזה-יעבוד-לך' שלו, וקרא למדאם פטיל. שהייתה מודאגת ואמרה לי להישאר עוד לילה. והוסיפה לשמחתי, שההורים שלי יגיעו בקרוב.

התווכחתי איתה עד שהיא איבדה סבלנות והתפרצה, "יקירתי! כמעט מתת; כמובן שהוריך יבואו! את מצפה שתישארי במרפאה רק לילה אחד? את נשארת ואם תתווכחי איתי אני אקרא למנהלת!" והלכה.

"טוב," הערתי לתוך השקט מהדהד, "זה היה כיפי." אל ומאלפוי, שעד עכשיו התקשו להסתיר את השעשוע שלהם, פרצו בצחוק.

"לפעמים אני לא מאמין עלייך, רוז" אל אמר, ברגע שהם נרגעו.

"אני יודעת," השבתי בקלילות, נשכבת על הכרית שלי. למרות מה שאמרתי לכולם, אני מותשת. אבל אני לא מקבלת זמן לנוח עדיין.

הוגו ולילי דרסו את מדאם פטיל כדי להגיע אליי. חיבקתי את שניהם חזק ושכנעתי אותם שאני בסדר. אחריהם הופיעו אמא ואבא. אמא בכתה ואבא היה חיוור ושניהם נראו מפוחדים. שכנעתי גם אותם שאני בסדר, ואחרי שעה הם הלכו לראות את מקגונגל ולשמוע ממנה מה קרה. באותו זמן, לא שמתי לב שמאלפוי נעלם באופן מסתורי בזמן הביקור של ההורים שלי.

בכל מקרה, קטי ואיימי הופיעו נושאות המון ממתקים.כשהם עזבו, הייתי תשושה לגמרי. מדאם פטיל נתנה לי שיקויי הרדמה ושתיתי אותו בגלימה אחת. זמן לישון, כן, הייתי מסוחררת למדי.

כשהתעוררתי שוב, אל ישן, אבל מאלפוי היה ער. שניהם לא עזבו אותי בכלל אתמול, חוץ מהרגע שבו מאלפוי נעלם. הוא בטח הלך להסביר למקגונגל מה קרה. שניהם לא הסכימו לעזוב אותי ללילה.

דחפתי את עצמי לישיבה והסתכלתי למאלפוי בעיניים. "תודה," לחשתי. "במרתפים הצלת את חיי, פעמיים."

הוא הפנה את מבטו, מובך. "זה היה כלום," הוא מלמל.

גלגלתי את העניים, אני שונאת שאנשים אומרים את זה. "כמובן שזה לא כלום," אמרתי בתקיפות. "תעשה לי טובה, סקורפיוס."

הוא מצמץ שאמרתי את שמו הפרטי וחייכתי אליו.

יש דברים שאוטומטית גורמים לך לחבב בן-אדם (לא כמו זה, אתם רומנטים חסרי תקנה). ולא כולנו צריכים טרולי הרים, אנשי-זאב זה בסדר גמור.

ובכן, מפני שחברים קוראים אחד לשני בשמותיהם הפרטיים, סקורפיוס ואני דיברנו עד שרל התעורר ואתגר אותנו במשחק טאקי מתפוצץ.

אז, הנה לכם. לגמרי איבדתי את זה ונכנסתי לשלב חדש בחיים.  שלב ה'אני חברה של סקורפיוס מאלפוי. לעזאזל , למה הכנסתי את עצמי?

הפרק הקודם