Famous Last Words

טוב... זה לא מה שציפיתי לשמוע. מבט אחד במאלפוי אמר לי שגם הוא לא. הוא הרים את גבותיו הבלונדיניות אליי ואני משכתי בכתפיים. ציפיתי יותר ל'היי, מה קורה? הנה הלוח זמנים שלכם, תופיעו בפגישות תכננו דברים, בלה בלה בלה.' משהו כזה. לא שיחה על איך נתמודד עם איש-זאב משוגע. הוא בטח ממש זקן. איך הולך כל העניין של הגיל אצל אנשי-זאב? כמו שלנו? לא חשבתי על זה. כמובן שלא הייתה לי סיבה לחשוב על עורך החיים של אנשי-הזאב.

אוקי, זה לא קשור עכשיו. סליחה. מקגונגל תפסה את מאלפוי והוא החליף את הבעה  השקטה שלו למפוחדת. "בתור המדריכים הראשיים, שניכם, במידה מסוימת, אחראים על התלמידים. אני סומכת עליכם לדעת את זה." הוא אמרה בנוקשות.

בהיתי בקרירות וחשבתי בארסיות, טוב, זה לא כל כך קשור בסכנה שאיש-זאב מנסה לפרוץ לטירה, נכון? סליחה על ההופעה העוינת שלי, גברתי. ואוו

"עכשיו," פרופסור מקגונגל התחילה, "שבו בבקשה." היא זימנה כיסאות. מאלפוי ואני התיישבנו. "יש מספר מעברים המובילים לתוך ולמחוץ הבית ספר," היא המשיכה. "אני כמעט בטוחה שאנחנו מודעים לכולם."

היא כנרה צדקה. מאז הקרב על הוגוורטס, המעברים במפת הקונדסאים לא סודיים עוד.

המדריכים יצטרכו לפטרל באופן קבוע, בכל הטירה. מצטערת, אבל בגלל האיום של גרייבק, אני צריכה ששניכם תפטרלו במרתפים יחד, פעם בשבועיים. אין מספיק מדריכים בשביל לעשות הכול והם צריכים לפעמים הפסקה גם." עוד זמן לבלות עם מאלפוי. עצרתי אנחה.

מקגונגל, כנראה חשה בכך, וירתה אליי מבט חד והמשיכה, "אני צריכה להסביר לכם איזה סכנה גרייבק מהווה לנו. יש לי ניסיון בלהתמודד איתו. אני יודעת ממקור ראשון עד כמה הוא אכזרי. אפילו אם אין ירח מלא, הוא רוצה בשר אדם. במיוחד של ילדים." עשיתי פרצוף. זה היה דוחה. וזה זיכה אותי בעוד מבט נוקשה. אבל באמת, ' הוא רוצה בשר אדם. במיוחד של ילדים.' תיאור טוב מקגונגל.

"שימו לב לכל התנהגות מחשידה אצל התלמידים. ואם ראיתם, דווחו מיד. גרייבק לא יכול להיכנס לטירה; הנזק שהוא יוכל לגרום יכול להיות...נורא" פרופסור מקגונגל אמרה עכשיו.

היא פנתה למאלפוי במבט נוקב. "אני סומכת עלייך שתדע איפה נאמנותך נתונה, אדון מאלפוי."

פניו של מאלפוי נצבעו מעט, והוא פתח את פיו כשי לענות, אבל הייתי מהירה יותר.

"את מדברת פה על סקורפיוס, המנהלת," אמרתי בקרירות, "לא דראקו."

מקגונגל נראתה מופתעת, מאלפוי נראה מזועזע, אבל גם המום לא פחות ממני. הרגע הגנתי על מאלפוי. אני, וויזלית. מרלין.

לרגע הייתה שתיקה מביכה, אבל אז מקגונגל דיברה, "את צודקת, מיס וויזלי. טעיתי. סליחה אדון מאלפוי."

מאלפוי הנהן, אבל עיניו עדיין נעוצות בי. הוא נראה מבולבל. גם אני.

מקגונגל עלתה וכך גם אנחנו. "זכרו, השאירו את אוזניכם פתוחות," היא הזכירה לנו. "תתחילו לפטרל בשני. לילה טוב ותיהנו בסוף שבוע. אהה והחדר מועדון והמעונות שלכם בקומה החמישית, מאחורי הציור של סר קדוגן."

נאנקתי בזמן שמאלפוי אמר, "לא הוא, פרופסור. הוא משוגע לגמרי." פרופסור מקגונגל ראתה בזה הנאה מסוימת. "הוא השתעמם במגדל הצפוני, ועיצבן ציורים אחרים. אז נתנו לו עבודה. אני בטוחה שתתרגלו אליו.

נאנחתי, איזה גורל יש לי. ציור משוגע לגמרי שומר על חדר המועדון של.

"אתם יכולים ללכת" מקגונגל אמרה והצביעה על הדלת. "מחר תקבלו את המערכת של המדריכים והמדריכים הראשיים בפגישה מחר."

מאלפוי הלך אל הדלת, אבל אני נשארתי במקומי. "אני יכולה להגיד משהו, פרופסור?" שאלתי. מקגונגל הביטה בי ואז במאלפוי, "בבקשה חכה מחוץ לחדר, אדון מאלפוי. אני רוצה שתחכה עד שאסיים עם גברת וויזלי."

"זה לא הכ-" התחלתי, אבל מקגונגל עצרה אותי. "אני מתעקשת," היא אמרה. "אם תוכל, אדון מאלפוי." מאלפוי עזב, אבל נראה קצת מבולבל.

מקגונגל הסתכלה עליי, ונאנחתי. "אני יודעת למה את כאן, רוז" היא אמרה ברוגע.

"אבל למה הוא?" שאלתי, מאפשרת לייאוש לזחול לקולי.

"מפני שהוא היה המועמד הכי טוב," מקגונגל השיבה בזריזות. "הציונים שלו טובים כמו שלך, והוא קוסם מוכשר. ועם האיום של גרייבק, הוא מי שאני רוצה בתור מדריך ראשי. תראי," אמרה בקול חביב, "אני יודעת שאני לא מחבבת אותו, אבל זאת המילה האחרונה שלי."

הסתובבתי כדי לעזוב, אבל עצרתי. נזכרתי בבקשתה ממאלפוי. "פרופסור," אמרתי באיטיות, "למה ביקשת שמאלפוי יחכה לי? אני מאמינה שלא בגלל שאת חושבת שאני תא אגיע לרקומה החמישית בעצמי "

מקגונגל היססה, "מפני...מפני שהמודיעין שלנו אומר שגרייבק מנסה להסתנן להוגוורטס בשביל לנקום. לנקום באלה שהביאו לנפילתו של לורד וולדמורט. שיטת הנקמה שלו, היא לנשום בילדיהם. כולל את ילדיהם של הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר, עכשיו וויזלי. היא הביטה בי בכובד ראש, "את, אחיך ובני דודיך בסכנה, רוז. לטובתך, אל תסתובבי לבד, במיוחד בלילה."

ואוו, זה היה מעודד, חשבתי בציניות כשעזבתי את המשרד של מקגונגל. בקושי שמתי לב למאלפוי שעקב אחרי במסדרון.

אבל משהו בהבעת הפנים שלי הראה משהו, כי מאלפוי שאל בפתאומיות, "מה קרה?" חשבתי ששמעתי קצת דאגה בקולו. יש סוג של שיגעון מסביב. אני סובלת את מאלפוי, הוא נראה כאילו הוא דואג לי. כן, שנינו מוזרים מאוד.

"כלום." מקווה להישמע רגועה.

"ואוו, מאוד משכנע, וויזלי."כמובן שלא הייתי.

וויתרתי, אני לא יודעת למה. ממתי אני מנהלת שיחות לב אל לב עם מאלפוי? "כנראה, גרייבק רודף אחרי הוגו, אל ,לילי ואני בשביל להתנקם בהורים שלנו על כך שהפילו את וולדמורט," אמרתי בניסיון להישמע רגועה. לא הסתכלתי על מאלפוי, אבל נעצתי את מבטי קדימה, מסרבת להראות פחד. לא בשבילי. טוב, אולי טיפה, אבל בעיקר להוגו, אל ולילי. אפילו אם אל ואני באותו גיל, אני רק מגנה עליו כמו על האחרים. אם גרייבק יפגע בהם, כדאי לו להיזהר, כי נערה מתבגרת תכוון את שרביטה לזנבו.

"גרייבק לא יוכל להיכנס להוגוורטס," מאלפוי אמר בביטחון.

"כן," אמרתי בספקנות.

"אפילו אם כן, את מבינה כמה אנשים יש פה? מה הסיכוי שהוא ימצא אותך ויתפוס אותך לא מוכנה? את תהיי בסדר."

"ואוו, מאלפוי, אתה היית נחמד." הסתכלתי עליו מופתעת.

זה לא משהו חדש," אמר באירוניה.

חייכתי אליו. מה הוא מקבל ממני היום? "אנחנו כמעט שם, מוכן להתמודד על סר משוגע לגמרי?"

הוא גלגל את עיניו. "יותר מאי פעם."

לקחתי נשימה עמוקה ונעמדתי מול הציור. סר קדוגן זיהה אותי, צרח, ועלה על סוסו ורץ לעברי.

סתם צוחקת.

האביר המגוחך חצי טיפס, חצי צרח על הפוני השמן שלו... והחליק לצד השני. לבסוף, הוא החליט להישאר המקום, בצליל נקישה, הוא נפל ממנו שוב. סופסוף הוא ניכנע מפני שלאחר שעמד על רגליו, במקום לנסות עוד פעם על הפוני, הוא צעק, "חזרה אליך פושטק מטונף! אתה מעז לאתגר את סר קדוגן הגדול לדו קרב?" מאלפוי מגחך ואני לא אומרת כלום על ההזמנה שלו לדו קרב.

"אממ...לא. לא, אנחנו לא מעיזים," עניתי, מנסה להיות סבלנית.  מאלפוי ניסה להדחיק את צחוקו ואני הבטתי בו, נותנת לו את מבט ה'אתה לא עוזר'.

המשכתי לדבר עם סר 'מאותגר שכלית' קדוגן. "תקשיב, אני רק צריכים להיכנס לחדר מועדון שלנו. אני המדריכים הראשיים," אמרתי באיטיות.

 "אהה," קדוגן קרא. "אם כך, מה הסיסמה?" הוא למעשה קפץ מהתרגשות. כנראה כי זה היום הראשון שלו בעבודה.

"אמ..." הסתכלתי על מאלפוי, שמשך בכתפיים. קיללתי מתחת לנשימתי; מקגונגל לא נתנה לנו את הסיסמה. אבל אז היה לי רעיון.

"סר קדוגן," התחלתי, "מפני שאנחנו המדריכים הראשיים, כדאי שאנחנו נבחר את הסיסמה. כלומר, אתה לא רוצה להשאיר אותנו בחוץ, אלא את אלו שלא שייכים."

קדוגן נראה מאוכזב, "ובכן, אני בדרך כלל אני הוא זה שבוחר את הסיסמות וזה די כיף..."

אה, אבל זה לא יפגע אם אנחנו נבחר את הסיסמה, נכון?" חשבתי מהר ואמרתי, "כלומר, אתה כבר גיבור אמיץ עם עבודה כלכך חשובה. וסוס שלך כלכך...חסון, והשריון שלך כלכך מבריק ו-" עצרתי. קצת הגזמתי.

אבל סר קדוגן היה מלא גאווה. "כן, כן, את צודקת. כמובן שאת יכולה לבחור את הסיסמה, גברתי הנאווה."

העפתי מבט אל מאלפוי, אבל הוא עוד פעם ניסה להדחיק את צחוקו. נעצתי בו מבט זועם, אבל אמרתי, "קווידיץ', הסיסמה החדשה היא קווידיץ'."

"בחירה מצוינת, גברתי, בחירה מצוינת." והוא הניף את דיוקנו.  מרפקתי את מאלפוי בצלעות ונכנסתי לחדר מועדון.

החדר היה קטן יותר מחדר המועדון של רייבנקלו, אבל הוא דמה לו. היה שם אח משיש עם כורסאות נוחות בצבע כחול כהה וספה. היה גם שולחן וכיסאות בקצה החדר. על קצה האח היה פסל של רוונה רייבנקלו ומעליו היה עורב גדול בצבע ברונזה, הסמל של רייבנקלו. הקירות היו בצבע קרם עם פס ברונזה מסביב. והיו שתי דלתות שהובילו לחדרים שלי ושל מאלפוי.

אם מדברים כבר על מאלפוי...מאלפוי קרס על אחת מהכורסאות, צוחק. הוא הסתכל עליי ונחנק, "המגן שלך כלכך מבריק?" אמר לפני ששאג מצחוק עוד פעם.

בחוסר רצון, חייכתי. "טוב, לא ראיתי אותך עוזר."

הוא הפסיק לצחוק. "זה נראה שהכול בשליטתך," הוא ענה.

באנחה, נפלתי על הכורסא הקרובה, "טוב, לפחות נכנסנו." אמרתי לאחר שהתיישבתי, ואז נעמדתי שוב. "אני הולכת ראות את החדר שלי," אמרתי למאלפוי והלכתי לכיוון הדלת שכתוב מעליה 'רוז וויזלי' ופתחתי אותה.

נשימתי נעצרה. החדר היה מושלם.

באמצע החדר נחה מיטה גדולה עם שמיכה בצבע קרם עם ורדים כחולים. הקירות בצבע ברונזה מכוסים הדברים אישיים. פוסטר גדול של 'האחיות המוזרות' ותמונות: של קטי, איימי ואני בהוגסמיד, משפחתי בחג הפסחא האחרון, ולא יכולתי אלא לחייך, כל בן משפחה; כל הדודים, הדודות והבני- דודים מחג המולד האחרון. כל חג מולד אנחנו חוגגים במחילה, הביל של סבא וסבתא. זה מטורף לגמרי, תוהו ובוהו מוחלט. זה אפילו מסוכן.

בחזרה לחדר שלי. בקצה החדר היה שולחן עם כמה נוצות, כרזה גדולה של רייבנקלו תלויה מעל הכיסא הנוח שליד ארון ספרים שממולא במועדפים עליי. לא לדבר על הארון בגדים העצום שכל בגדי כבר נתלו שם. זה גן עדן.

קרנתי בחדר החדש שלי וקראתי מאחורי, "לילה, מאלפוי." לפני שסגרתי את הדלת והחלפתי לפיג'מה, שמעתי "לילי, וויזלי."

בסך הכול, זה לא יום כלכך רע, חשבתי ונשכבתי על המיטה, מנסה לישון. יש לי חדר מגניב, ואני ומאלפוי עוד לא הרגנו אחד את השני. למען האמת, היה לי קצת כיף. מי היה מנחש?

חוץ מהבעיה הקטנה הזאת שפנריר גרייבק רודף אחרי. כן, חוץ מזה.

התמתחתי במיטה. נשענת על היד, הסתכלתי על השעון, רק 8. זה יום שבת. אני יכולה לישון עד מאוחר.

זהו, יכולתי לישון עד מאוחר כמו שרציתי אילולא היו לי בני דודים ואח קטן פסיכים לגמרי.

בקושי עצמתי את עיני כששמעתי קול גבוה. זה לא מי שאני חושבת שזה, זה לא מי שאני חושבת שזה,חשבתי בייאוש.

כן, כאילו שזה יעזור.

"קדימה, אביר מטופש," שמעתי את הקול חסר הסבלנות של הוגו "תיפתח! אנחנו רק רוצים לראות את רוז!"

"חולה כלבת שכמותך!" צעק קדוגן. "איך אתה מעז לנסות אפילו להיכנס בכוח! אני מאתגר אותך לדו-קרב!"

"לא אכפת לי מהדו-קרב הטיפשי שלך," רטנה לילי. "תן לנו להיכנס!"

זינקתי מהמיטה החמימה והנוחה שלי וקיללתי מתחת לנשימתי, ורצתי לפתוח את הכניסה לפני שלילי קיללה את סר קדוגן בשרביטה.

הגעתי לדלת ופתחתי אותה. "מה שניכם עושים כאן? אתם לא רואים כמה מוקדם עכשיו? לא לדבר על זה שהיום יום שבת!" צעקתי.

כל מה שרצינו זה לראות את החדר המועדון של המדריכים הראשיים," הוגו אמר בקול מפוחד.

אפילו שהוא בן 15, אני עדיין יכולה לגרום לאחי הקטן לרעוד מפחד שאני במצב רוח המתאים. זה כישרון.

"סליחה, הוג," אמרתי ברוגע.

"מה לעזאזל הולך פה?" מאלפוי הופיעה בפתח דלת השינה שלו לובש חולצה ולא נראה כל כך שמח. נאלצתי להילחם בדחף הגועלי לצחוק. זה לא מאלפוי המושלם והמדוגם שאני רגילה אליו. המאלפוי הזה היה עם שיער פרוע ועיניים עייפות. והוא שם את החולצה הפוך. לא המאלפוי הרגיל.

אני מעדיפה את האחד הזה.

עיוותי את פניי אליו בסליחה והחזרתי את מבטי אל הוגו ולילי. "תראו, למה שלא תבואו מאוחר יותר? אני אפילו לא לבושה כמו שצריך." הייתי עם מכנס קצר וחולצה ארוכה. שמתי לב שמאלפוי היה בחדר.

לילי והוגו הנהנו ואני חייכתי, "יופי. תבואו אחרי שאני אוכל?"

"בסדר," לילי הסכימה.

הוגו הנהן שוב, "להתראות, רוז." ושניהם עזבו. מרלין; לא הייתי מוכנה להתמודד איתם עדיין.

סגרתי את הדלת ודפקתי את הראש בקיר הקרוב ביותר כמה פעמים. הייתי עייפה.

כשעצרתי את ההתעללות העצמית והסתכלתי מסביב, תפסתי את מאלפוי בוהה בי, מרים גבה.

"מה?" רטנתי, "אתה לא סובל את זה כל הזמן."

הוא משך בכתפיים. "לא אמרתי כלום."

שלחתי לו מבט מלולך. "היי איינשטיין, החולצה שלך הפוכה, וואו, מאלפוי, אני לא ידעתי שיש לך שיער כזה מבולגן," יריתי אליו. הוא הסתכל והבין שצדקתי. הוא חייך אליי והוא ניסה להוריד את החולצה ולסדר את השיער בו-זמנית. התוצאה הייתה שהוא היה בלי חולצה ועם שיער יותר פרוע.

נכנסתי לחדרי מחייכת.

'טוב, זה היה כיף,' חשבתי שהחלתי לג'ינס וחולצה. 'צעקתי על הוגו ולילי, ראיתי את מאלפוי בלי חולצה' רגע, מה חשבת?

לראות את מאלפוי בלי חולצה? לפעמים אני לא מבינה את עצמי.

'טוב' אמרתי לעצמי, 'אולי הוא יותר מושך, אבל אני לא אוהבת אותו. בחיים לא'.

'ברור...' קול לגלגני קרא מהראש שלי. שונאת שזה קורה. הוא חושב שהוא יודע הכל. 'את לא יכוה שלא להפסיק לחשוב עליו.'

רואים למה שהתכוונתי? 'זה לא נכון!' חשבתי בעצבים.

'כן'

'לא!'

'כן'

יופי, עכשיו אני מתווכחת עם עצמי.למה להישאר שפויה, רוז?

'זה מגוחך' חשבתי בזעם והטחתי את התיק על השולחן. ולקחתי אותו איתי ועזבתי את החדר.

הופתעתי לראות את מאלפוי עדיין החדר מועדון, מחכה לי.

"החולצה מסודרת?" שאלתי בקול מאוד מתנשא.

מאלפוי הזעיף פנים, ואז הוא פתאום גיחך ותפס את נשימתי. זה היה שיפור. למה הוא לא מחייך ככה יותר? מבינה מה הרגע חשבתי, הרגשתי את עצמי מתחממת ובמהירות החזרת את תשומת לבי למה שמאלפוי אמר.

"אם לא הייתי יודע שאין לך טיפה של חוש הומור, וויזלי, הייתי אומר שאת מעליבה אותי," הוא העיר וחייך.

"יש לי חוש הומור!" קראתי בהתמרמרות, "רק בגלל-" עצרתי כי הוא חייך שוב.

"מי מעליב את מי עכשיו?" אמרתי בכעס, מנסה להחזיר את הכבוד שלי. לא כלכך עבד.

"באמת, וויזלי, כלכך קל לרדת עלייך," הוא אמר ועזבנו את החדר ביחד.

"כולם אומרים את זה," רטנתי.

הוא צחק. "כי זה קל כלכך להרגיז אותך. זה מאוד מבדר." הזעפתי אליו פנים כשנכנסנו לאולם הגדול.  ראיתי את קטי ואיימי קוראות לי.

"ביי, מאלפוי," אמרתי, מודעת לכך שכל העיניים מופנות אלינו מפני שנכנסנו יחד לאולם ולאף אחד לא חסר ראש.

"ביי, וויזלי," הוא ענה והלך אל חבריו ואני הלכתי אל שלי.

התיישבתי בין קטי ואיימי ולקחתי חתיכת לכם. שתיהן נתנו לי מבט חכם. אני שונאת את זה. לבסוף, לא יכולתי לסבול את זה יותר. "אוף, שתקו," לחשתי.

"ידעתי שזה לא יהיה כלכך נורא," קטי אמרה בתחושת ניצחון.

"אני מודה שזה לא נורא כמו שחשבתי," נשברתי.

"הוא הזמין אותך לצאת?" איימי שאלה.

נחנקתי מהלחם ופלטתי אותו על הצלחת. "הוא לא שאל!" אמרתי בלחישה מפוחדת אפילו שידעתי שהיא עקצה אותי. "עכשיו, שתיכן תפסיקו עם זה לרגע, יש לי משהו מאוד חשוב לספר לכן." הבטתי  בהן מבט נוזף.

איימי הרימה את ידיה וכניעה וקטי אמרה, "נו, רוז. מה זה?"

בשקט, אמרתי להן מה מקגונגל סיפרה על גרייבק.

כשסיימתי, ידיה של איימי כיסו את פיה וקטי בהתה בי, מזועזעת. האינטואיציה שלהן דחפה אותן לחבק אותי חזק.

"מקגונגל צודקת, רוז. אל תלכי בטירה לבד. וגם לא אל, הוגו ולילי," קטי אמרה ברצינות ואיימי הנהנה.

"אני יכולה לד-" התחלתי.

"לדאוג לעצמך," איימי וקטי סיימו.

"אנחנו יודעות, רוז, אבל באמת מאמינה שתוכלי לנצח את גרייבק לבד?" איימי שאלה בספקנות.

"לא," מלמלתי "אבל..."

"זה לא כזה קשה," איימי ברוגע. כן, בטח, עליה לא צריכים לעשות בייביסיטר. "רק תהיי איתי או עם קטי. אני בטוחה שמקגונגל רוצה שתהיי עם מישהו כל הזמן כי כנראה היא חושבת שגרייבק ינסה לרדוף אחרייך רק אם תהיי לבד. את יכולה להסתובב אפילו עם אל, הוגו או לילי."

"או מאלפוי," איימי הציע בערמומיות. ירקתי את שאר הלחם עליה וקטי צחקה.

"וחשבתי שאת חברה שלי," אמרתי בדרמתיות. איימי וקטי גלגלו עיניים.

נעמדתי, "טוב, הבטחתי להוגו וללילי סיור במעונות המדריכים. רוצות לבוא?" שאלתי. איימי אמרה שהיא רוצה אבל קטי לא, היא אמר שהיא רוצה לסיים לבנות את האסטרטגיה שלה בקויידיץ'.

איימי ואני עזבנו את האולם הגדול והלכנו אל הוגו ולילי שהתווכחו עם איזה דרך הכי טובה להכניס גללים מתפוצצים לחדר המועדון של סלית'רין מבלי להיתפס. איזה דרך טובה לבזבז את הבוקר.

בכל מקרה, הם עזבו את הויכוח ועלו איתנו לקומה החמישית. כשכמעט הגענו מצאתי את אלץ

"היי אל!" קראתי, "רוצה לראות את מעונות המדריכים? השניים האלו," הצבעתי על הוגו ולילי, "רצו לראות אותו השמונה בבוקר."

אל צחק. הוא ידע שאני לא טיפוס של בוקר. "בכיף, למה לא?" הוא הסכים וחייך לאיימי והתהלך לידה. כן, בן-דוד שלי דלוק על אחת מהחברות הכי טובות שלי. איימי הסמיקה. כן, היא הייתה דלוקה עליו גם, שאני בחיים לא אבין למה, אבל היי, אני לא שופטת אותה?

הגענו לכניסה למעונות שלי ואחרי כמה דקות של ויכוחים עם סר קדוגן, נכנסנו.

"מה אתם חושבים?" איימי ולילי צרחו ואמרו שהן אוהבות את זה. אחרי כמה שניות שהוגו ואל בחנו, הם החליטו שזה יותר מידי רייבנקלואי והם מעדיפים אדום וזהב.

אותו דבר קרה שהראיתי להם את חדרי. עוד צרחות מאיימי ולילי. ועוד הערות מהוגו ואל שהחדר יותר מידי רייבנקלואי. החברים שלי לא כלכך מסובכים, נכון?

"בואו נראה את החדר של מאלפוי," הוגו הציע, העיניים שלו נצצו.

התנגדתי מיד, "אין מצב, הוגו. זה לא מנומס."

"נכון," מאלפוי אמר באיטיות כשנכנס לחדר. "אבל באמת, וויזלי," הוא אמר להוגו, "לא אכפת לי. פוטר?" הוא שאל את אל, שהיסס לפני להלך אחריו.

"אה אה," הוא אמר כשלילי ניסתה להיכנס גם, " רק בנים." גלגלתי את עיניי אליו בילדותית. הוא גיחך. צפוי.

לאחר כמה דקות הבנים חזרו ביחד והתיישבו על הכורסאות בזמן שדיברו בלהיטות על קווידיץ'. איך זה קרה? אלבוס פוטר מנהל שיחה מנומסת ונלהבת עם סקורפיוס מאלפוי.

איימי ולילי נכנסו לחדר שלי וכשסגרתי את הדלת אחריהם, שמעתי את אל אומר, "כן, אבא שלי לימד אותי את הקסם הזה, אבל אף פעם לא הייתי טוב כמוהו. הוא עדיין עושה אותו כשהוא לא בעבודה. הובסתי על ידי איש זקן."

מאלפוי צחק, "אני במקומך לא הייתי מרגיש רע. אבא שלך היה משחק בליגה של אנגליה אם הוא לא היה עילאי."

טוב, יום שבת היה עבר כרגיל יחסית. אלא אם כן, אתם כוללים את זה שמאלפוי ואל מבלים יותר משעה כבר, הם אפילו יצאו יחד, ואמרו שהם הולכים קווידיץ'. אני עדיין לא עיכלתי את זה.

אני לא יודעת מה איתכם אבל, אני מחשיבה את זה כנס קטן.

אני תוהה מה דוד הארי יחשוב. זה יכול להיות כיפי...

הפרק הקודם		הפרק הבא