לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

פרק 3 - תקווה, כי זה הדבר האחרון שמאבדים

היא הסתכלה מסביב והיא לא יכלה שלא לפרוץ בצחוק רם, תוצר של התמוטטות העצבים ממראה הסלון שהיה מלא בדברים שלא היו אמורים להיות בו; ארגזים מלאים תמונות ועיתונים של מוגלגים ושל קוסמים, אלבומים מלאים בתצלומים, ממוספרים ומסודרים, ספרים ישנים, ספרי קריאה, גלימות חורף וגלימות דקות יותר, סטים של כפפות וצעיפים בצבעי אדום וזהב, חצאיות ווסטים שהרמיוני שאלה את עצמה איך היא יכלה להיכנס בדברים האלה פעם; היו גם זוג כלובים שהארי השתמש בהם פעם והיא שמרה אותם מסיבה שכרגע לא זכרה, הרבה סיכות וסמלים של אלרג"ה ועוד חפצים קטנים כמו התליון שהארי ורון עשו בשבילה בשנה שביעית עם קסם הגנה, או אותה טבעת שהארי העניק לה במתנה בחג מולד...

"לא זכרתי ששמרתי כל כך הרבה דברים..." היא אמרה כשהסתכלה על הארגז הפתוח מולה שהיא עצמה כישפה לפני שנים כדי שיהיה בו אין-סוף מקום. היא הכניסה את היד וכשלא יכלה לגעת בתחתית היא הכניסה את ראשה. כשהוציאה אותו היא נאנחה. "לפחות נשארו רק עוד שתי קופסאות בעומק..."

השעון שבכניסה הכריז על שעת ארוחת הערב והרמיוני הציצה בשעון שעל פרק כף ידה כדי לראות האם באמת כל כך מאוחר. היא קמה כשבכוונתה ללכת למטבח להכין לעצמה משהו קל, סלט או אולי לנשנש איזה ירק; אך עם כל הזהירות שנהגה כדי לצאת מהבלגן שבו נמצאה, זה לא היה מספיק כדי לא למעוד על תיבת עץ כבדה שהייתה נחושה בדעתה לחסום את המעבר.

בעווית כאב ועיסוי קל במקום שנפגע, הבחורה לקחה בזעם את התיבה הקטנה כדי להשליך אותה רחוק ככל האפשר.

"תיבה ארו..."

זו לא הייתה סתם תיבה. זו הייתה התיבה. התיבה שלה. קללתה נשארה תלויה באוויר...זו הייתה אותה תיבה...דמעה זלגה על לחיה...

(פלאשבאק)

היא הסתכלה עליו מעל ספרהּ. הוא נראה שקוע מאוד באותו ספר שיקויים, פניו זועפות מעט ופיו היה עקום במחווה של עצבנות. היא שמעה אותו נושף בכעס וחייכה בליבה. מעטות היו הפעמים שאפשר היה לראות את מאלפוי עצבני, כשתמיד היה נראה שהכל אצלו תחת שליטה.

נראה היה שהוא הבחין בכך שמביטים בו כיון שהוא הרים את עיניו האפורות והביט לעברה בגבה זקופה. הבעה שבמשך שנים הייתה מתורגמת כלגלוג ושבאותם רגעים לא היה לה כל קשר לכך.

"את צריכה משהו, גריינג'ר?,

הרמיוני הסמיקה מעט אבל, כשהיא משתמשת באומץ הגריפינדורי, בנוסף לעובדה שהיא הייתה בטריטוריה שלה - הספרייה - היא חייכה.

"שום דבר, מאלפוי. רק מפליא אותי שאתה כל כך קרוב אלי ואתה לא מנסה לקרוא לי בשמות. אני באמת מתחילה לחשוב שהמנהל צודק."

דראקו משך בכתפיו.

"אני לא אבא שלי..." הוא ענה קצרות לפני שחזר לצלול לתוך ספר שלו. "שיקוי ארור...למה הם לא מסתפקים בלתת הסבר פשוט...?"

"ואתה?" דראקו הביט בה. "זה נראה שיש משהו שאתה לא מבין. אתה צריך עזרה?"

"לא," אמר הבלונדיני בקול לא משכנע.

הרמיוני משכה בכתפיה לפני שחזרה לספרה שלה. היא שמעה את דראקו יורק בלחש מספר קללות לפני שקרא לה.

"גריינג'ר..."

הרמיוני חייכה. היא יכלה לחכות שהוא יבקש, או אפילו טוב יותר - יתחנן לעזרה...זה יהיה משעשע וחדש לראות את מאלפוי הרברבן מבקש ממנה יפה שתעזור לו...אבל היא לא יכלה לעשות זאת. היא לא הייתה נקמנית. היא מעולם לא הייתה ולמרות שאמה תמיד אמרה לה שזה החיסרון הגדול שלה ובאותו זמן תכונה נהדרת שיש בה, היא לא יכלה לצפות ממאלפוי להשפיל את עצמו בצורה כזאת. היא התרוממה באיטיות, הקיפה את השולחן והתיישבה ליד הסלית'ריני, בלי להפסיק לחייך.

שיקויים מתקדמים, הלכה למעשה. זה לא הפליא אותה, דראקו היה מצטיין בשיקויים, בלי קשר לכך שסנייפ היה הסנדק שלו; מאלפוי היה טוב בשיקויים בזכות עצמו. היא לעולם תכחיש זאת, אבל זה היה נחמד לראות אותו עובד בשיעורים...חותך את המרכיבים בדייקנות, מוסיף אותם לשיקוי בסדר הראוי ובצייתנות, באותה אלגנטיות ש...

"ובכן?" הוא שאל. "תוכלי לעזור לי?"

הרמיוני ראתה את הספר וחייכה. היא ידעה בדיוק איפה הנער נתקע...היא קראה בקול רך...

"...לחתוך בתבונה כאשר הרגש האחרון בתיבת פנדורה עדין יהיה בקנהו...- זאת התקווה," היא אמרה כשקראה שוב את הספר. היא גלגלה את עיניה כשדראקו הביט בה בחוסר הבנה. "הרגש האחרון שנשאר בתיבת פנדורה הוא התקווה...כשפתחו את התיבה, יצאו בסערה הקנאה, הזעם, הכעס, הפחד, האהבה...ולפני שכל הרגשות ייעלמו, סגרו את התיבה...ונשארה רק התקווה."

"ואיך לעזאזל אני אשיג..."

"צבע ירוק, מאלפוי, התקווה היא הצבע הירוק. ואם תתבונן היטב," היא הצביעה על חלק מהטקסט. "מדברים פה על פקעת היבלית אז..."

"צריך לחתוך אותם כשהוא עדיין ירוק," דראקו חייך ורשם משהו על גיליון הקלף שלו. "תודה, גריינג'ר."

"אין בעד מה, מאלפוי," היא משכה בכתפיה. "אחרי הכל, עכשיו אתה בצד שלנו, נכון?" היא שאלה, מצמצמת את עיניה מעט.

דראקו נתן לצחקוק קל לברוח מפיו. צחקוק רגוע ושקט, והוא הנהן.

"ואם לא הייתי?"

הרמיוני ראתה איך העיניים של הבלונדיני נצצו בהנאה והיא נרגעה.

"אל תשחק עם זה כשהארי ורון בסביבה," היא אזהירה אותו. "תאמין לי שהם לא יעצרו לוודא האם אתה צוחק או לא לפני שישליכו עליך קללה."

"כאילו שאני מפחד ממה שפוטר יוכל לעשות לי..."

הרמיוני חייכה מעט.

"אתה תופתע לדעת מה הוא מסוגל לעשות, מאלפוי..." היא אספה את ספריה. "...נתראה בשיעור הבא, מאלפוי."

"כן, כן, מה שתגידי...לילה טוב, גריינג'ר," הוא ברך אותה וחזר לקרוא ולהזעיף פנים.

ובאותו ערב, אחרי המקלחת הלילית שלה, כשהיא יצאה תוך כדי ייבוש שיערה בעזרת מגבת, מרגישה את הלחות של שיערה הנוטף על צווארה והלכה יחפה, היא התיישבה על השרפרף וחייכה. היא הייתה מרוצה מכך שהיה לה חדר פרטי מתוקף תפקידה כמדריכה ראשית. ואז היא ראתה אותה. דרך המראה ששיקפה את פניה, על השידה שליד מיטתה הייתה קופסת עץ מעוטרת אותה לא ראתה לפני שנכנסה לשירותים.

היא הזעיפה פנים ולקחה את שרביטה בידה, מטילה כשפי בטיחות וגילוי על התיבה בלי לגלות דבר רע. בעדינות היא לקחה אותה אל ידיה ואז היא ראתה חתיכת קלף מודבקת בחלק האחורי של התיבה. כתב יד אלגנטי...

כי התקווה היא הדבר האחרון שמאבדים...תפתחי אותה כשתאבדי אותה ותצטרכי למצוא אותה...

תודה...הרמיוני.

דראקו מאלפוי היה חתום על הפתק. דראקו מאלפוי העניק לה במתנה קופסת עץ יפיפייה. דראקו מאלפוי הודה לה על משהו. דראקו מאלפוי קרא לה בשמה...והדבר שהכי הדאיג אותה באותם רגעים הוא שהיא לא יכלה למחוק את אותו חיוך שהופיע זה עתה על פניה...האם היא קראה לו דראקו?

(סוף פלאשבאק)

דמעה נוספת זלגה עד שפתיה, הקרירות והרכות שלה גרמו להרמיוני להתעורר מהרהוריה. כבר היה מאוחר, היא צריכה לאכול משהו; היא הניחה את התיבה בעדינות על השולחן הקטן ליד הספה בצבע קרם וליטפה אותה ברכות, נותנת לאצבעותיה ללטף אותה בחיבה...באותה חיבה שבה הייתה תמיד מלטפת אותו. דראקו...למה היא לא יכולה לשכוח אותו? היא לא התפלאה כשמצאה את התשובה...כי היא לא רצתה לשכוח אותו...

HDHDHDHDHDHDHDHDHDHDHD

שרה נשפה בפעם השלישית השיעור. לידה, אלכסיה - איתה חלקה שולחן בשיעורי התגוננות, שיקויים ותורת הצמחים - חייכה. הילדה ספרה במוחה את השניות שנותרו לפני ששרה תתפרץ בזעם בפני ההצגה של אותו נער גריפינדורי.

"בשם כל הקוסמים והמכשפות!!!" היא צעקה כשהנער נאנק שוב והסתכל בפחד אל המורה להתגוננות לפני שדילג מרצונו החופשי על השם שהיה רשום בספר. "וולדמורט!!" רעד קל עבר בפני הנוכחים, לפחות ברובם. "השם שלו היה וולדמורט, הוא מת ולא יחזור פתאום אם נגיד את השם שלו בקול רם!"

הארי זקף גבה והביט בה, ספק משועשע ספק נזהר.

"תודה רבה על התערבותך, שרה, אך תוכלי להואיל בטובך לשבת?"

שרה הסתכלה על סנדקה. לשבת? היא הבחינה שהיא עומדת. מתי היא קמה בכלל?

"סליחה, פרופסור פוטר." היא התנצלה והתיישבה שוב.

"זה בסדר, שרה," הוא חייך אליה. "בעצם," הוא סגר את ספרו. "אנחנו נדבר על מה שקרה פה עכשיו. כי עד שלא נבהיר מספר דברים, אנחנו לא נוכל להמשיך בשיעור."

"נהדר...עוד שיעור היסטוריה..." נאנחה שרה משלבת את זרועותיה. היא דיברה בקול נמוך כל-כך, שהיא פקפקה בכך שאפילו אלכסיה שמעה אותה.

הארי הביט בה בקשיחות-מה שנראתה בעיניו הירוקות, והילדה ידעה שהיא טעתה והוא אכן שמע אותה. למזלה של שרה, העובדה שהארי פוטר ידבר על לורד וולדמורט היה משהו שכל התלמידים כּמהו לכך. כולם חוץ ממנה, ששמעה את כל הסיפורים הקשורים לכך.

"מישהו יודע מה קרה באותו יום במכתש גודריק?" שאל המורה, הוא התרומם, נעמד מול השולחן ונשען עליו. מבטיהם העצבניים של חלק מהתלמידים גרמו לפרופסור לחייך מעט, ובקול מעודד הוא שכנע אותם להגיב.

 "נו, קדימה...אתם בודאי שמעתם מאות סיפורים. אחרי הכל, ההורים של רובכם היו איתי ונלחמו לצידי...אליס?" הוא שאל, מביט בילדה בלונדינית. "אבא שלך היה איתי, אני בטוח שהוא סיפר לך משהו."

הקטנה הנהנה, סמוקה בגלל מבטי הנוכחים הנעוצים בה. הארי חייך אליה. היא הזכירה לו את אביה, נוויל, שגם נהג להתבייש כשהיה הופך למרכז העניינים.

"זו הייתה מלחמה קשה מאוד...הרבה מתו...אבא תמיד אומר שאתה זה שהבסת את...טוב, אתה יודע..." שרה נשפה בכעס וגרמה להארי לחייך. "אבל אמא תמיד אומרת לו שאם הם לא היו איתך, לא היית מצליח."

הארי חייך בהסכמה.

"שניהם צודקים," הוא הוסיף. "הוריך, יחד עם עוד רבים שהיו לצידי, הגנו עלי ומנעו מאוכלי מוות, סוהרסנים ואנשי זאב לפגוע בי."

"אבל אתה הבסת אותו, נכון?"

הארי הנהן בתשובה לשאלה של תלמיד רייבנקלו.

"כן, ניצחתי אותו...אבל מעולם לא הייתי מגיע עד וולדמורט ללא עזרה. חברים, מורים וצבא שלם עמד מאחורי והגן עלי."

"פרופסור," הרימה ילדה מרייבנקלו את ידה. "האם זה נכון שפרופסור מאלפוי והמנהל סנייפ היו אוכלי מוות?"

צל עבר על פניו של הארי במשך כמה שניות, אבל לבסוף הנהן.

"אז למה מרשים להם ללמד כאן?" שאלו כמה בנות מרייבנקלו.

שרה נאנחה. רייבנקלויים הם הגיוניים, מידי הגיוניים לטעמה. תמיד היו צריכים למצוא סיבה להכל, תמיד...וזה היה מעצבן. הם לא מבינים שלפעמים הדברים קורים פשוט כך וזהו, אין יותר מה להוסיף על כך. היא הרכינה את ראשה עד שמצחה נגעה בשולחן.

"את בסדר?" שאלה אלכס.

"אם עוד מישהו ישאל שאלה מטופשת, אני אזרוק את עצמי לאגם השחור ושהדיונון הענק יאכל אותי," ענתה לה שרה, לוחשת לה באופן שבו אלכסיה שאלה את השאלה. הגריפינדורית צחקה. "אני מדברת ברצינות...האם הם באמת חושבים שהיו נותנים לו למסור שיעורים ואף יותר מזה - שסנייפ יהיה המנהל – אם היו חושדים שהוא מהווה סכנה לתלמידים?"

"לא, אבל חלק שמעו שמועות ו...טבעי שיחשדו..."

"דוד הארי לעולם לא היה נותן לזה לקרות," טענה שרה והביטה באלכס. "הוא לעולם לא היה נותן שיחשפו אותנו למקור סכנה."

אלכסיה הנהנה. בזמן המועט שהיא הכירה את שרה, היא למדה הרבה דברים עליה: הראשון היה שאף אחד, אף לא אחד היה רשאי לדבר על אמא שלה ולצאת ללא פגע, השני היה שהיא הייתה אחת מהמעטות ששרה דיברה אליהן רגיל, לא בטון קר. דבר זה הראה לה כמה החברות שלהן היא אמיתית ושהיא תמיד תהיה לצידה. השלישי, הקשר המיוחד שאיחד את פרופסור פוטר והסלית'רינית, קשר שלא הסתכם ביחסים של סנדק ובת סנדקות, אלא שהם גם היו חברים טובים.

"אתם צריכים להבין דבר אחד," אמר הפרופסור, מחזיר אליו את תשומת לב התלמידים. "לכולנו יש סיבות בשביל לעשות את מה שאנחנו עושים....למה את מתלבשת בבוקר?" הוא שאל את אחת הילדות.

"סליחה?"

"נו...למה אתם מתלבשים בבוקר?"

"כי אנחנו לא יכולים ללכת לאולם הגדול בפיג'מה," ענתה אלכס בחיוך מבויש.

"זה לא נכון," טען הארי. "מי אמר שאתם לא יכולים לעשות זאת?" אף אחד לא ענה. היו כאלה שנענעו בראשיהם בשלילה, להם הארי חייך. האם גם הוא היה כזה שתקן בשנה ראשונה? "אתם יכולים להופיע באולם הגדול בפיג'מות, אבל בכל זאת אתם באים רחוצים, מסורקים ולבושים...אתם מחליטים מה לאכול, אתם בוחרים את החברים שלכם, מי מוצא חן בעיניכם ומי לא...כל אלו הן החלטות. כל הזמן אתם מחליטים."

"מה אתה רוצה לומר בכך, פרופסור פוטר?"

"יש החלטות קלות, כמו מה לאכול או מה ללבוש. בהוגוורטס קל להחליט מה ללבוש, מאחר ואתם לובשים תלבושת," הוא הוסיף וגרם לכמה מהתלמידים לצחוק. "אבל יש החלטות קשות...למשל...תחשבו על מישהו שאתם שונאים. אם תמצאו אותו באמצע הלילה גוסס – האם תעזרו לו? האם תעזבו אותו לגורלו?"

"אני אעזור לו," אמרו באותו זמן כמה תלמידים ותלמידות.

"למה?" משך פרופסור פוטר בכתפיו. "אם אתם שונאים אותו, למה שתעזרו לו?"

"כי...אנחנו בוחרים?" שאלה אלכסיה בגמגום קל.

"בדיוק, העלמה אלכסיה, כי אנחנו בוחרים. עכשיו נביא עוד דוגמא: האדם אותו אתם אוהבים יותר מכל נמצא תחת קללת ייסורים נצחית. הוא צועק, הוא מת מבפנים ודבר לא יכול לעזור לו...אתם יכולים לבחור ולהחליט שהוא ימשיך לחיות כך לעולם, או כישוף שיגמור עם כל הסבל...האם הייתם מסוגלים להרוג אותו?"

שקט. דממת מוות השתררה בכיתה. הארי חייך.

"זה מה שרציתי שתבינו...יש החלטות קשות שאנו צריכים לעשות לטובת הכלל...אפילו אם תצטרכו לשקר, להוליך שולל ולשכוח מי או מה היינו פעם..."

"האם אדוני היה פעם בפרשת דרכים שכזו?" שאל תלמיד גריפינדור. "לבחור בין מה שאתה רוצה לעשות לבין מה שאתה חייב לעשות?"

הארי הביט בשרה למשך כמה שניות לפני שענה, יודע ברורות איזו משמעות תהיה לתשובה בעיני הילדה.

"למעשה כן...חשבתי למסור את עצמי לוולדמורט ואז לגרום לקסם שלי להתפרץ בכוח ובכך לחסל אותו."

"חשבת להתאבד?" שאלה אלכס.

הארי לא יכל להסיר את מבטו מעיניה של שרה, שהייתה אדומה מהמאמץ שעשתה כדי לא לבכות. ואז הוא ענה.

"אכן כן. כוח הקסם של רוח הוא חזק יותר מזה של בן-אדם. חשבתי שנשמתי תוכל להיכנס לתוך גופו של וולדמורט ולהרוג אותו מבפנים." הוא אמר בקול יציב. "החלטתי נעה בין מה שרציתי לעשות, שזה כמובן לחיות, לבין מה שהייתי צריך לעשות כדי להציל מיליוני אנשים, בין אם זה קוסמים ומכשפות או מוגלגים."

"מה הקשר של זה לפרופסור מאלפוי ופרופסור סנייפ?" שאל רייבנקלו אחד.

"זה..." בדיוק באותו רגע צלצל הפעמון בקול חזק וברור, נותן את האות לסיום השיעור. הארי חייך "תצטרכו לשאול אותם." הוא ראה את מבטי הפחד בפני התלמידים וחייך אליהם בצורה מעודדת. "אל תדאגו, הם לא נושכים...אני רוצה שתעשו תרגיל למחר. אתם צריכים להיות מסוגלים להגיד את השם של וולדמורט בלי לגמגם...להתראות מחר, חבר'ה!"

התלמידים יצאו באי-סדר, מדברים זה עם זה אודות השיעור. שרה סימנה לאלכס שתתקדם בעוד היא התקרבה לשולחנו של הארי, שחייך כששם לב שהוא לא טעה כשניחש ששרה תיגש אליו.

את הילדה הזאת הוא החזיק בזרועותיו מיד לאחר שהיא נולדה; הוא היה עם הרמיוני במשך לילות רבים כאשר תפקיד האם העמיס עליה יותר מידי בחודשים הראשונים, והאישה אליה נהפכה חברתו הטובה ביותר הייתה צריכה לשפוך את ליבה או רק שמישהו ישמור לה על הילדה כשהיא נחה מעט...הוא ראה את הילדה הזאת גדלה, מבצעת קסמים בלתי רצוניים, מסתבכת בצרות...ותמיד ראה איך גופה משתנה ונהפך לשילוב מושלם של הרמיוני ודראקו. הוא לא היה צריך להשתמש בקסם שלו כדי לדעת מה עובר לילדה בראש באותן דקות ארוכות.

"נו, בינינו מעולם לא היו סודות...תגידי לי את מה שאת צריכה להגיד לי." הוא הקדים אותה.

עיניה האפורות נצצו בברק מסוכן אותו ראה הרבה פעמים. לא רק בעיניה, כי אם גם בעיניו של מאלפוי כשזה האחרון מחפש לריב איתו.

"למה מעולם לא אמרת לי את זה?" הארי חייך אליה.

"מה הייתי מרוויח מזה שהייתי אומר לך, קטנה שלי?"

"אני מניחה ששום דבר. אבל יש לי את הזכות לדעת שהסנדק שלי פעם חשב ל..."

הארי נאנח.

"אני מצטער שרה. את יותר מכולם צריכה לדעת שלפעמים לא כל מה שמישהו עושה או יודע, הוא יכול לספר על כך למישהו אחר. נכון?" הוא הביט בה, גבתו זקופה.

"הפרצוף הזה הוא מאוד סלית'ריני." היא העירה.

הארי משך בכתפיו.

"אחד מחברי הטובים הוא מסלית'רין, אחד המורים הכי טובים שהיה לי אי פעם הוא מסלית'רין, בת-הסנדקות שלי היא סלית'רין. את באמת מופתעת מכך שיש לי פרצופים שמאפיינים את בני סלית'רין?" שרה חייכה.

"אני מניחה שלא...יש עוד משהו שאני צריכה לדעת ושעדין לא סיפרת לי על כך?" היא שאלה.

הארי עשה פרצוף מתרכז.

"בואי נראה...סיפרתי לך על מה שעברתי בהוגוורטס, המריבות שהיו לי עם פרופסור מאלפוי ופרופסור סנייפ, הכל אודות ההורים שלי, על וולדמורט, והכל – הכל לחלוטין – אודות המלחמה האחרונה...אני חושב שלא...לא שכחתי כלום."

"דוד הארי?"

"המממ?"

"תגיד לי איך פרופסור מאלפוי?" היא שאלה. הארי צמצם את עיניו. "זאת אומרת, אתה מכיר אותו יותר ו...טוב, רציתי לשאול אם תוכל להגיד לי איך..."

"את יודעת, נכון?" שאל המורה להתגוננות, מתבונן בה ארוכות. "את יודעת שהוא אבא שלך, נכון?"

"כן." ענתה הילדה בפשטות. "אמא אמרה לי לפני הרבה זמן..."

"אני מבין..." הוא התבונן בה. שלווה כתמיד. כאילו דיברו על מזג האוויר שבחוץ ולא על האדם שמהווה חלק חשוב מחייה ושמעולם לא הכירה אותו. "ו...?" שאל המורה. "מה דעתך?"

שרה חייכה.

"הוא חתיך." הארי הצטרף לצחוקה. "אבל לא יכולה להיות לי דעה אם אני לא אדע מה קרה..." היא אמרה בתמימות והסתכלה על הסנדק שלה.

"הו, לא שרה. זה כבר לא עניין שלי." התגונן הארי והרים את ידיו. "אם זה היה בידי הייתי אומר לך לפני זמן רב, יקירתי...אבל זה רק עניין בין דראקו והרמיוני."

"אז העניין הזה פוגע בי," התעקשה הילדה ושילבה את ידיה. "ואני רוצה להזכיר לך שאתה הבטחת שתמיד תעזור לי."

הארי נאנח. היה ברור שהשילוב בין העקשנות של דראקו לבין הנחישות של הרמיוני, הוא דבר קשה להתמודד מולו.

"את מספיק חכמה, שרה, כדי לדעת ולשים לב שזה משהו שאני לא יכול לעזור לך; אלו שאלות שרק הם יכולים לענות לך עליהן...לכן תעשי לי טובה ואל תציבי אותי במצב בו אצטרך להתלבט בין האם להגיד לך ולבגוד באימך, לבין לא להגיד לך ושאת תכעסי עלי. בסדר?" הוא שאל אותה. "את יכולה להבין את זה?"

"אמא לעולם לא תגיד לי מה קרה..." התלוננה הילדה.

הארי ליטף את שערה.

"אני יכול להגיד לך דבר אחד על פרופסור מאלפוי," הוסיף הארי, גורם לה לחייך כשהביטה בו. "למעשה, אני יכול להגיד לך שני דברים...הראשון זה שהוא לא כל כך רע כמו שהוא מנסה להראות כלפי חוץ. בעצם, אם זה לא היה בזכות העזרה שלו, אני לא חושב שהייתי מצליח לנצח את וולדמורט...הדבר השני זה שהוא שונא שמאחרים לשיעור שיקויים שלו..."

עיניה של שרה נפערו לרווחה.

"שיקויים!" היא מייד רצה לסדר את ספריה. "למה לא אמרת לי את זה קודם?!"

הארי לא הספיק לענות ומערבולת של שיער ערמוני ועיניים אפורות יצאה מכיתת התגוננות, משאירה את הארי משועשע.

שריקה קלה של הדוויג גרמה להארי להושיט את ידו כדי לקבל אותה. הוא ליטף את ראשה וקיבל בתמורה נשיכה ידידותית.

"שלום ילדה...מה הבאת לי?"

הארי קימט את מצחו. צרחן?

ברגע שפתח אותו, קולו של ג'ינג'י מסוים הדהד ברחבי החדר.

"מה זאת אומרת ששרה בסלית'רין??? המצנפת הארורה הזאת נהיית יותר משוגעת משנה לשנה. תתקן אותה!!! דרך אגב, סוזן רוצה לדעת אם תבוא לאכול אצלנו בסוף שבוע, ושתביא את הנמייה איתך. תחזיר לי תשובה."

"רון הזה...כל יום הוא יותר משוגע...איך אני אתקן את המצנפת?"

OOOOOO

זה היה יום ארוך מאוד. ממתי תלמידי שנה שישית מארגנים מסיבות בכיתות נטושות? הוא חשב שהם יותר חכמים מזה...חיוך הופיע על פניו, נזכר שגם הוא היה עושה את אותו הדבר כשהיה בגילם, אבל הם לא היו מסתכנים בלארגן מסיבה עם חמישים מוזמנים במגדל האסטרונומיה הישן, שכיום שימש לאחסון הציוד של גילוי עתידות.

(פלאשבאק)

הוא חייך. זה היה אוטומטי. גם אם לא היה רוצה לעשות זאת. התהליך היה: לראות אותה ואוטומטית הוא חייך...הוא לא הבין את הסיבה, והוא אף לא נעצר להתעמק בזה יותר מידי...פשוט...כך זה היה.

גם אם הבחורה הייתה שמחה, עצובה, עליזה, כועסת, מרוצה, מדוכאת או נפולה...הוא היה צריך רק לראות אותה, לדעת שהיא קרובה אליו והחיוך היה מופיע על פניו ואי אפשר היה למחוק אותו. אפילו ברגעים אלה, למרות שלא הייתה נוכחת, הוא רק היה צריך להעלות בראשו את דמותה ומייד היה מחייך...כמו ריח של בושם מתוק...

"דראקו!"

הבחור קפץ לשמע הצעקה שפנסי העניקה לו.

"מה?"

"אנחנו במסיבה ולא נראה שאתה נהנה במיוחד..." היא ציינה ועשתה פרצוף ילדותי, מגישה לו כוס שישתה. דראקו סרב. "נו, קדימה, זה רק..."

"זה אלכוהול, פנסי. את יודעת שזה לא עושה לי טוב...לכן אני לא שותה."

"כן, בטח," היא חייכה בעוקצנות, כאילו ידעה סוד ששאר האנושות לא יודעת עליו. טוב, במציאות זה היה נכון. "האם זה כי אם תשתה, אחר כך לא תוכל לזכור את פניה של גריי..."

ידיו של דראקו השתלטו על פיה של פנסי, לפני שהנערה תגיד משהו נוסף; דראקו שלח אליה מבט רצחני שאמר הכל. הנערה, רחוקה מלהיבהל כמו ששאר האנשים היו עושים תחת מבט כמו זה, הסתכלה עליו בתמימות. נסיך סלית'רין היה מאמין לה לולא הכיר את המבט הזה וידע שהבחורה יודעת בדיוק מה היא עושה ואומרת. למרות זאת, דראקו חייך בעוד הוא הסיר את ידיו מפיה של פנסי, בלתי אפשרי לכעוס על מישהי שבמשך שנים הייתה חברתו הטובה ביותר.

"אין לך תקנה," הוא אמר לה.

"זאת אמורה להיות מחמאה?" היא שאלה.

במקום לענות לה, דראקו חטף את הכוס ולגם ממנו מעט. כאשר המשקה ירד במורד גרונו, הוא הביט בנערה שחייכה והייתה סמוקה מעט. הוא החזיר את מבטו אל הכוס, הביא אותו אל אפו ורחרח את התכולה והביט שוב בפנסי.

"מה את עושה כאן ושותה ליקר פטל?" הוא שאל אותה בלגלוג. "עד כמה שידוע לי, זה משקה מוגלגי נטול אלכוהול."

"תן לי את זה!" היא צעקה וחילצה את הכוס מידיו של דראקו, לפני שלמישהו במסיבה יודע שהיא לא שותה אלכוהול. "בלייז המליץ לי לשתות את זה במקום שתייה אלכוהולית." היא שתתה באיטיות. "והאמת היא שזה לא כל כך נורא...המוגלגים יודעים לעשות כמה דברים טובים...לפעמים."

"בלייז?" שאל הבלונדיני, מסתכל מזווית עינו על חברו שנראה עסוק בלבחור את אחד הדיסקים כדי להחליף מוזיקה. "את לא שותה רק כי בלייז ביקש ממך?"

פנסי נאנחה בכניעה והנהנה, נשענת על כתפו של חברה.

"פאתטי, נכון?"

דראקו חייך אליה.

"יותר מלהתאהב בגריפינדורית ילידת מוגלגים?"

פנסי חייכה ואף צחקקה מעט.

"נכון, ניצחת אותי..." הוא לא ענה מייד. "דראקו?"

"היא שונאת אותי...היא תמיד תשנא אותי..." אמר הנסיך הגאה בצער.

פנסי חייכה.

"כאשר היא תראה איך אתה באמת, כשהיא תצליח לראות מי אתה באמת, היא תתאהב בך, דראקו," הבטיחה לו פנסי ונישקה את לחיו. "ואז..."

"היי, פנסי, בואי לרקוד!" צעק בלייז בעוד הצלילים הראשונים של להקת רוק קוסמים התחילו להתנגן בחדר, וכמה סלית'רינים התחילו לרקוד.

"אני באה!" היא ענתה במהירות, ודראקו צחקק. "ואז היא לא תיתן לך לברוח לעולם," היא נשקה אותו שוב, הפעם קרוב יותר לזווית פיו.

דראקו חייך. והמשיך לחייך כשראה את שני חבריו הטובים רוקדים, יודע מה ששניהם מרגישים אחד כלפי השני. והמשיך לחייך כאשר סגר את עיניו והופיעו פניה של מישהי בעלת שיער חום ועיניים חומות גם כן. הוא נאנח. הוא באמת היה מאוהב.

(סוף פלאשבאק)

הרמיוני. תמיד הרמיוני גריינג'ר. איך זה שכל הזיכרונות שלו קשורים אליה, לעזאזל? הוא לא יכל לחשוב על משהו שבעקבותיו הוא לא ייזכר בה? ריחה, חיוכה, המתיקות שלה, הקול שלה, הצחוק...הכל הזכיר לו את הנערה בה התאהב, את האישה אותה איבד.

הוא אפילו לא שם לב כשדלת חדרו נפתחה וסנייפ נכנס. הוא המשיך להתבונן באש, משהו שתמיד הרגיע אותו והמורה לשיקויים ידע זאת טוב מאוד.

"ראיתי שהניקוד בשעון האבנים של רייבנקלו ירד. זה היית אתה, נכון?"

"סוורוס..." אמר האיש הצעיר, מבוהל מעט. "כדאי לך להודיע כשאתה נכנס לחדר." הוא הציע. "כך לא תהרוג את המורים שלך מהתקף לב."

"אני מתנצל, לא זכרתי שאתה טיפוס רגיש." לגלג סנייפ בהומור החמוץ שלו. "השעון של..."

"כן, זה הייתי אני...תפסתי אותם מארגנים מסיבה באחת הכיתות הריקות של המרתפים. אתה מאמין לזה? אפילו תלמידי שנה א' יודעים שלא מתקרבים למרתפים אם זה לא בשביל ללמוד..."

"אני מבין..." סנייפ התיישב על הספה, ליד המורה לשיקויים הצעיר. "משהו מטריד אותך, דראקו?"

הבחור נענע בראשו לשלילה, אבל לא חדל מלהסתכל על האש. סנייפ חייך מעט. הוא הכיר את בן הסנדקות שלו מספיק כדי לדעת שהיה משהו שהדאיג אותו והופך בו שוב ושוב בראשו. אם הוא לא טועה, לעלמה גריינג'ר הצעירה היה קשר לזה. היה לו את אותו מבט כמו אותו יום שהוא אמר לו שהוא מאוהב בהרמיוני גריינג'ר...אותו מבט שהיה לו כשחשב עליה...

(פלאשבאק)

"דראקו, תעביר לי בבקשה את עין הנחש..." הוא ביקש, מושיט את ידו מבלי להסיר את מבטו מהשיקוי העדין שהכין.

דראקו , מלבד היותו בן הסנדקות שלו, היה העוזר המושלם ברקיחת שיקויים; ייתכן שזה נבע מכך שעוד מגיל צעיר הוא נהג לצפות בו בעבודתו.

"דראקו?" הוא חזר ואמר.

"אני מצטער, אמרת משהו?" שאל זה, מסתכל על הסנדק שלו.

סוורוס נאנח; בסבלנות ובשלווה הוא הוריד את השיקוי מהאש והעלים את השיקוי, יודע שאחרי שזה יתקרר, הוא יאבד מסגולותיו ויהיה לגמרי חסר שימוש.

"אפשר לדעת מה קורה לך היום?" הוא שאל, בוחן אותו.

"לא קורה לי כלו..."

"אל תשקר לי, דראקו. אתה לא מרוכז. היית צריך לחזור ולעשות את השיקוי הפשוט לשינוי מנטאליות זמנית שלוש פעמים כי שכחת לשים את המרכיבים הנכונים, אתה לא חותך טוב את המרכיבים ואתה לא מקשיב לי."

"אני מתנצל, סוורוס..." התנצל דראקו, מסתכל על שורש המנדרגולה שחתך באותו רגע ונוכח לראות שהקוסם המבוגר צודק.

"אני לא רוצה שתצטער, דראקו. אני רוצה שתגיד לי מה גורם לך להתנהג ככה."

דראקו חייך קצת.

"אני...אם אני אגיד לך ישנן שתי אפשרויות: אתה לא תאמין לי או תחשוב שיצאתי מדעתי..."

"קדימה, דראקו, זה לא יכול להיות כזה נורא, הלא כן?"

"התאהבתי בהרמיוני גריינג'ר." הוא אמר, סוגר את עיניו וכמעט לא נשם מהפחד שהמילים לא יצאו מפיו; הוא חיכה להתפרצות מכיוונו של סוורוס, אבל זה לא הגיע. "ובכן?"

"השתגעת??" דראקו זקף גבה לכיוונו של סוורוס, במחווה שאמר ברורות 'אמרתי לך', מה שגרם למורה להגיב. "לא התכוונתי לומר את זה כך..."

"כן, כן התכוונת לזה...אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה..." הוא הוסיף, מתיישב ליד אחד השולחנות שבכיתה. "שמת לב מה זה אומר?"

"שאתה לא תיקח חלק בצבאו של הלורד, ואני שמח על כך." אמר סנייפ.

"סוורוס, אני מדבר ברצינות."

"גם אני." ענה לו הפרופסור. "אתה חושב שגריינג'ר תיתן לך להיות חבר בצבא של הלורד?"

"ולמה שיהיה לי אכפת מה שהיא אומרת?"

"טוב, אני מניח שכאשר תתחיל לצאת איתה, זה משהו שיהיה אכפת לה." אמר המורה בקול סרקסטי.

"ולמה שגריינג'ר תרצה לצאת איתי מלכתחילה?"

סנייפ גלגל את עיניו כשראה את בן הסנדקות שלו מבולבל כל כך.

"כי אתה דראקו." הוא אמר לו בפשטות. "ואתה משיג כל דבר שאתה רוצה."

"אתה חושב ש..."

"לגמרי משוכנע בכך." הוא טפח בגבו לפני שהתרומם. "עכשיו תעזור לי. השיקוי הזה צריך להיות מוכן בעוד שעתיים וצריך לחתוך את המרכיבים. שוב ." הוא הוסיף, מרים את עיניו לתקרה.

דראקו ציית.

"סוורוס..."

"הממ...?"

"תודה."

המורה לא ענה. לא היה צורך בכך.

(סוף פלאשבאק)

"כבר מאוחר, מוטב שאלך."

"לילה טוב, סנדק," ענה דראקו.

"דראקו," האחרון הסתכל עליו. "אני מניח שאין צורך שאגיד לך שהדלת שלי תמיד פתוחה בשבילך, נכון?"

"איזו מהן?" שאל הבלונדיני. "של המשרד שלך או של החדר שלך?"

סנייפ חייך, דבר שמעט אנשים זכו לראות בחייהם, דבר שדראקו היה מורגל לראות.

"שתיהן...בין אם זה עניין פדגוגי או אישי."

"אני יודע סוורוס...תודה."

סנייפ הנהן בראשו.

OOOOOO

היא מעולם הייתה צריכה לו. היא מעולם לא הייתה זקוקה לאבא...היא גדלה והתחנכה על ידי אמה, דוד הארי ודוד רון, התאומים, הדודה ג'יני והדודים ביל וצ'ארלי...לא, מעולם לא הצטרכה לאבא. היא למדה להיות חזקה, אמיצה, נועזת. היא הייתה חכמה והלך לה לא רע...אז למה פתאום היא הייתה צריכה את קירבתו?

היא ליטפה בזהירות את התמונה שמתחת לכרית...התמונה היחידה שהייתה לה בה הופיע פרופסור מאלפוי...באותה תמונה מכושפת הוא נראה כועס על כך שהפסיד במשחק קווידיץ', אם לשפוט על פי המדים שלבש והדחיפה שנתן לדוד הארי...למה היא רצתה להיות קרובה אליו?

באותו לילה, שרה אליזבת' גריינג'ר בקושי ישנה.

OOOOOO

שלום לכולם!

הפעם העליתי את הפרק בזמן...

לא מגיע לי צל"ש? חחח...

תודה שקראתם, והשאירו תגובות!

שבוע טוב,

שלכם

ליס

הפרק הקודם		הפרק הבא