לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

הערת המתרגמת: מבקשת את סליחת הקוראים על האיחור בעידכון הפיק... אל דאגה, הוא יעודכן כל שבוע בימי ראשון!

פרק 2 – הקטטה הראשונה - אני לא ממזרה...

הוא תמיד התגאה בכך שידע לזהות את התלמידים, תמיד; היה מספיק מבט אחד כדי לדעת איך הילד יעבור את שנותיו בהוגוורטס. אבל הילדה הזאת...הוא לא יכל לעשות זאת...הוא הביט בה שוב, מערבלת את תוכן הקדרה שלה בהתלהבות רבה, רושמת על הקלף לידה את המתרחש באותו עולם צבעוני ומימי.

למה לעזאזל הוא לא יכול לקרוא בתוך עיניה של אותה ילדה כמו שיכל לקרוא בעיניה של הרמיוני? השאלה חזרה שוב ושוב במוחו...למה הוא לא יכל לעשות זאת כמו שתמיד יכל לעשות בעיניה של הרמיוני?

(פלאשבאק)

"היית מודאגת." זאת לא הייתה שאלה, ושניהם ידעו זאת.

הרמיוני ניסתה לא להסתכל עליו, לא לענות לו, להתרכז בספר שהיא קראה, ישובה עם רגליים אסופות תחתיה על הספה. מובן שהיא הייתה מודאגת, החבר שלה זרק את עצמו מהמטאטא אתמול בצהריים, תוך משחק קווידיץ', רק במטרה לתפוס את הסניץ' הארור לפני הארי. כן, הוא זרק את עצמו, לא נזרק. אם הוא היה נופל, היא הייתה יכולה להיות עכשיו לידו במרפאה, אבל האידיוט זרק את עצמו וגם ככה לא הצליח לתפוס את הסניץ'.

"לא, לא הייתי." היא אמרה בלי להביט בו, הופכת את דפי הספר בחזקה.

דראקו הרים גבה וחסך לעצמו את ההערה, ולא שאל אותה למה היא קוראת ספר אודות השעבוד של גמדוני הבית. במקום זאת הוא התיישב לידה, רגל אחת מתחת לגופו, מרפק על גב הספה ועיניו נעוצות בעיניה.

מובן שהיא הייתה מודאגת...עיניה היו עמומות...הוא חייך. כמו שהייתה חכמה ויפה, כך הייתה עקשנית וגאוותנית. הוא רכן לעברה וחטף לה את הספר, גורם להרמיוני להסתובב אליו ולפתוח את הפה.

"באמת? אני לא חושב שהספר הזה מעניין אותך במיוחד, יפתי," הוא אמר לה, מראה לה את שם הספר.

הרמיוני הסמיקה, סגרה את הפה וקמה מהספה במהירות כדי להתרחק ממנו. היא הלכה לכיוון ארון הספרים כדי לחפש ספר אחר. הפעם, הבטיחה לעצמה, היא תבחין בשם של הספר.

דראקו הרשה לעצמו לצחוק בהנאה ונשכב על הספה, סוגר את עיניו ומכסה אותם עם אחת מזרועותיו. הוא שנא לישון במרפאה...הוא היה בטוח שהאחות שנאה אותו. הוא שמע את הרמיוני צועדת לעברו ואז נעצרת; הוא חייך במעט התנשאות, בלי שהתכוון לכך מלכתחילה...רק ש..זה היה האופן היחיד שלימדו אותו לחייך.

"את כן היית מודאגת..." זימר הנער, מודע לכך שזה יעצבן אותה.

"ברור שכן!!" והנה זה בא, הפיצוץ הגריפינדורי שידע שיצטרך לעמוד מולו, עוד מהרגע שהוא זרק את עצמו אל הסניץ'. "יכולת להיהרג, נחש מטומטם!"

"סוורוס לא היה מרשה שיקרה לי דבר..." הוא אמר בפשטות.

"ואתה חושב שאני איזו מגדת עתידות או משהו בסגנון?!" היא שאלה בכעס. "לא היה לך אכפת שנכחתי במשחק!" היא המשיכה בצעקותיה. "זרקת את עצמך מהמטאטא כשעפת בגובה של למעלה מעשרים מטר!!" היא צעקה ביתר שאת. –יכולת להיהרג!!"

הוא כמעט יכל לראות אותה, עומדת באגרופים קמוצים ליד מותניה, עיניה היפות מעט סגורות ונעוצות בו בעוד פניה מתחילות לקבל גוון אדמדם, הן כיוון שדאגתה נחשפה והן כיוון שהייתה עצבנית. שערה, שהיה עד לפני מספר שניות קלוע לצמה, סתור על כתפיה.

"אתה מקשיב לי?!"

הוא חייך אליה חיוך רחב.

"את רגועה יותר?"

הוא הסתכל אליה ממקומו על הספה. הוא היה שקט ורגוע...על פניו הייתה ארשת שלווה ואותו חיוך מקסים, שידע שהיא כל כך אוהבת ובו השתמש רק כשהיה עם הרמיוני.

"לא!" היא צעקה בקול לא משכנע.

דראקו חייך מעט, קם מהספה וצעד לכיוון הנערה, מקיף אותה בזרועותיו ברגע שהיה מספיק קרוב אליה, ומרגיש איך היא נתנה לו לחבק אותה.

"אני מצטער..." הוא התנצל. "אני לא יודע על מה חשבתי..."

"לא חשבת." היא אמרה, עדין כעוסה אך בלי לצעוק.

"בסדר, לא חשבתי..." הוא נישק את ראשה. "לא רציתי להדאיג אותך...סליחה...את בסדר עכשיו, אחרי שצעקת עלי?"

"זה עזר לי, כן." היא השיבה בחצי חיוך.

דראקו התרחק מעט ממנה ונישק אותה בשפתיה ברכות.

"איך ידעת...?"

"היית צריכה להוציא את זה, הרמיוני...לצעוק עלי...ידעתי שדאגת לי..."

"אבל אני לא..."

"את לא צריכה..." היא התיישבה על הספה. "ברגע שעברתי בדלת, כל מה שהייתי צריך זה להסתכל עליך כדי לדעת מה עובר בראשך היפה..."

"איך אתה יודע?"

"איך אני יודע מה?"

"איך אתה תמיד יודע מה אני חושבת?" היא שאלה בכניעה, מתיישבת בקצה הספה ובקול נכנע ושמץ של קנאה. "זו לא הפעם הראשונה ש..."

דראקו פלט צחקוק נדיב בעוד הוא מתכופף מולה, מניח את ידיו על ברכיה, גורם לה להביט בו.

"בגלל העיניים שלך," הוא אמר לה.

"מה זאת אומ..."

"לפעמים הם נוצצות...כמו בזמן שאת יודעת שאני עומד לנשק אותך..." היא הסמיקה והורידה את ראשה, כמנסה למנוע ממנו להביט בה. "כשאת רוצה לבכות צבעם החום הופך לבהיר יותר...בגלל הדמעות, ואז אני יודע שאת עצובה...הן כבות כשאת מדוכאת, ובוהקות כשבא לך לצחוק...לפעמים הן מבולבלות, או מתחמקות...אבל הן תמיד מסתכלות עלי..." היא הרימה את ראשה אל חברה. "אני יכול לקרוא את העיניים שלך, הרמיוני, תמיד...את כמו ספר פתוח בשבילי, אהובתי..." הוא נישק את גב ידה בחיבה. "לכן אני תמיד יודע מה את חושבת..."

"אתה לא מפעיל עלי באור הכרה, נכון?" היא שאלה בעיניים מצומצמות והוא צחק בשעשוע.

"לא, אני לעולם לא אצטרך זאת, הרמיוני...אני לא צריך את זה כדי לדעת מה את חושבת...לא אצטרך זאת לעולם..."

(סוף פלאשבאק)

באור הכרה...הוא חייך לעצמו בעוד הוא סובב את שרביטו ובשקט נוספו על הלוח רישומים נוספים, וכל התלמידים ללא יוצא מהכלל העתיקו זאת, והיא בכללם. ואם...

לא. הוא זנח את הרעיון באותה מהירות בה הופיע במוחו. הוא לא ישתמש בביאור הכרה על גריינ...על שרה. למה הוא לא יכל לקרוא לה בשם המשפחה כמו כל השאר? טוב, כמובן שעשה זאת כשהיה צריך לקרוא לה בקול, הוא לא ירשה שיתחילו לומר שהוא מעדיף תלמידים, אבל כשהיה לבד...כשהיה לבדו זה היה עניין אחר. לקרוא לה גריינג'ר גרם לו לזכור אותה...וזה כאב.

היא כל כך דמתה להרמיוני...מידי...אותו חיוך כשידעה את התשובה, היא אספה את השיער בדיוק כמו אמה כשהכינה שיקויים, אותה הליכה מהירה במסדרונות, אותה יהירות והיכולת שלה להתעלם מאלו שרצו למשוך את תשומת ליבה...והשיער שלה, השיער החלק שהיה לשרה עד חצי הגב בודאי לא דמה לשיער המתולתל שהיה להרמיוני...האם השיער של הרמיוני עדין מתולתל?

הוא הסתכל על שרה...אולי הצצה קטנה...

הוא הביט בילדה, מתרכז בראשה, מרגיש איך הוא חודר אל מוחה ורואה את התמונה הראשונה שהייתה בראשה של שרה...הרמיוני. הדמות עצרה את נשימתו...הרמיוני מחויכת, לבושה בגופייה עם שרוולים קצרים שהגיעה לה עד הירכיים, שיערה אסוף בפשטות על ערפה, אפה ולחייה היו מכוסים קמח ובזוג עיניים נוצצות הביטה בביטחון על עוגת שוקולד שהייתה מונחת על השולחן.

מחסום הופיע פתאום ודראקו נבהל לכמה שניות, בלי לדעת מה קורה. הוא חייך כשזיהה את הקסם של הארי מגן על הילדה. האם תמיד הוא היה צריך להיות צעד אחד לפניו? הוא נהם בתסכול, גורם לכמה תלמידים להרים את ראשם לכיוונו; מבט קר אחד הספיק כדי לשכנע אותם לחזור לעבודה, כי השיקוי לא נעשה מעצמו.

מבטה של שרה נפגש עם מבטו ובמשך שנייה אחת, רק שנייה, הוא האמין שראה ניצוץ משועשע בעיניה. האם היא הבחינה בניסיון הפלישה שלו?

הפעמון צלצל ודראקו כחכך בגרונו, וביקש מהתלמידים את השיקוי בתוך בקבוק ועם מדבקה. כשגריינג'ר הניחה את שלה על השולחן, היא חייכה.

"להתראות, פרופסור מאלפוי," היא אמרה בזימרור קל.

דראקו לא ענה לה. הוא שיחק את אותו משחק לפני שנים רבות...לחייך, לגרום לאחרים לאבד את שלוותם, להתחזות למשהו שגוי, שלא רצה להראות שגוי, אך היה צריך להראות כזה...לשרה היה סוד...והוא יגלה מה הסוד.

o.o.o.O.o.o.o

היא חייכה. החדר של שרה היה מסודר באופן מושלם, כתמיד. הפתיע אותה איך ילדה בת אחת-עשרה יכלה להשליט כזה סדר בחייה...מעל המיטה המוצעת בעלת הסדינים בצבע ורוד חיוור, דרקון-צעצוע ירוק וענק הסתכלה אליה בעיניים שחורות גדולות. האישה התקרבה והתיישבה על מיטת בתה, כמו שתמיד נהגה לעשות.

(פלאשבאק)

"למה לא?" הוא שאל בקול ילדותי והביט בה ישירות, בעוד היא כותבת את העבודה שהייתה צריכה להגיש בעוד יומיים.

"ככה." היא אמרה בקול חותך.

"אבל אני רוצה אחד," הוא המשיך להפציר, משלב את זרועותיו.

"אני עדיין לא מוכנה שיהיה לי אחד וגם אתה לא!"

"נו, באמת! אילו בעיות הוא יכול לגרום? אם הוא יפריע הרבה, משכיבים אותו במיטה וזהו, הכל בסדר," עיניה של הרמיוני ננעצו בו. "מה?" הוא הוסיף כשהבחין באופן בו הרמיוני הסתכלה עליו. "אני אשמור עליו אם צריך," היא הרימה את מבטה לפני שחזרה לנעוץ בו את עיניה. "אני יכול לעשות זאת." הוא התגונן. "אני אאכיל אותו, אני אטייל איתו, אני ארדים אותו...אני יכול לעשות את זה!" הוא הפציר.

"לא דראקו, לא יהיה לנו תינוק רק כי לפתע החלטת שזה יצור מאוד חמוד!" צעקה הרמיוני בעצבנות.

"אבל זה נכון!"

"זה לא משחק!"

"ואני אקנה לה דרקון-צעצוע גדול, כמו אלה של המוגלגים, כדי שתמיד יהיה איתה, כי כמובן שהיא תהיה בת."

"ומה אם זה יהיה בן?"

"בת." אמר דראקו, מנענע בראשו. "נסיכה יפיפייה כמו אמא שלה."

"לא יהיה לנו תינוק!" אמרה שוב הרמיוני שיצאה מהטראנס אליו נכנסה כששמעה את דראקו קורא לה "אמא".

"אף פעם?" שאל הבחור, מרים גבה ומביט בה באופן מתגרה.

הרמיוני שנאה את עצמה כשהבחינה איך לחייה התאדמו ובערו. למה לדראקו היה הכישרון לגרום לה להסמיק?

"טוב...אני...לא...אני מתכוונת...ש..." הצחוק של דראקו גרם לה לגמגם, להגיד מילים קטועות וחסרות משמעות. |תפסיק לצחוק עלי!" היא אמרה לו. |לא יהיה לנו תינוק, ואם תמשיך ככה זה יהיה לעולם!" היא הוסיפה כאשר היא ראתה שהוא עומד להגיד משהו.

"מה? אל תגידי שאת מעולם לא רצית שיהיו לך ילדים...בודאי חשבת על שמות שאת אוהבת..." הוא הוסיף ולקח את ידה מעל השולחן.

"זה שאני אוהבת שמות מסוימים לא אומר שאני חושבת לע..."

"אילו הם?" הרמיוני הביטה בחברה. "אני אוהב אליזבת' ודניאל...למרות שג'רמי גם לא רע. ואת?"

הרמיוני נאנחה בתסכול. היא צריכה לגמור את העבודה הזאת ואם דראקו לא יפסיק להסיח את דעתה היא לא תצליח.

"שרה..." היא אמרה וגלגלה את עיניה. "אני אוהבת שרה וג'ונתן לבן."

"שרה אליזבת' מאלפוי..." לחש דראקו, מביט בה. "...אני אוהב את זה..."

הוא התרומם באיטיות והתמקם מאחורי הרמיוני, מניח את ידיו על כתפיה.    

"מה את אומרת אם..." הוא התחיל לעסות את כתפיה. "אם נתחיל להתאמן..." הוא רכן אליה ונישק את צווארה. הוא חייך כשהיא נאנחה מעצם המגע. "כדי לעשות את שרה...?"

"דראקו!!!" קראה הרמיוני במחאה כשדראקו נישק שוב את צווארה.

(סוף פלאשבאק)

האם דראקו זוכר את אותה שיחה?

היא התגעגעה אליו...היא אהבה אותו...היא תמיד תאהב אותו...כי למרות כל מה שקרה, למרות הכל...היא מסרה את ליבה לדראקו מאלפוי...והלב הוא דבר שאפשר למסור אותו רק פעם אחת בחיים.

o.o.o.O.o.o.o

"אני עדין לא מאמינה שסירבת ללכת איתו...כולם רוצות ללכת למסיבה עם אנטסון!"

שרה נשפה בבוז למשמע דבריה של הגריפינדורית. היא לא טעתה בקשר לאלכסיה והיא מצאה בה חברה למרות היותה שייכת לבית אחר.

"אבל אני לא רוצה ללכת למסיבה איתו." היא חזרה על המילים שאמרה לתלמיד שנה שלישית מהאפלפאף כשזה הזמין אותה למסיבת קבלת הפנים. "ואני גם לא רוצה ללכת כדי שהוא לא יתבייש בי, את מבינה?"

אלכס הינהנה.

"אבל בכל זאת..."

שרה נעצרה ואלכס חיקתה אותה.

"אלכס, אני לא רוצה לדבר על הנושא הזה שוב, בבקשה...אני חושבת שהבנות של החדר שלי יהרגו אותי כיון שסירבתי ללכת איתו, אז אני לא צריכה תוספת ברגע זה." היא אמרה לה ברצינות.

בשבועיים שהיא בלתה עם שרה, אלכס למדה שכאשר שרה לא רצתה לדבר על נושא מסוים עדיף היה להקשיב לה; מסיבה לא ידועה, נראה היה שלשרה היה כישרון להטיל קללות, והייתה התלמידה הטובה ביותר בכל המקצועות הנלמדים: שינוי צורה, התגוננות, שיקויים ואפילו תעופה...המקצוע היחיד שכן היה לה קשה מעט היה תורת הצמחים, אבל היא לא נראתה מודאגת במיוחד בקשר לזה.

"אוי לא...צרות..." לחשה אלכס מביטה קדימה.

שרה עשתה כמוה ונאנחה. רוברט מרקסון, מרקוס פרונטברג וג'וש אלמנבר; שלושת הנערים מרייבנקלו שהציקו להן ברכבת ונראה שהם ממשיכים עם אותו רעיון, לפחות עד שהם יעזבו את הוגוורטס, כיוון שהם היו משנה רביעית. איתם היה מנהיגם הבלתי ניתן לערעור, ג'ון אמרס.

שרה הזעיפה את פניה. במשך השבועיים מאז תחילת הלימודים הם לא הפסיקו להפריע לה; אם הם לא הציקו לה, הם הציקו לאלכסיה. לכן היא הרגישה עייפה כשראתה אותם בסוף המסדרון, והחליטה שהפעם היא לא תשים לב אליהם, היא תתעלם מהם, היא תמשיך ישר אל החדר שלה ותשתטח על המיטה...היא באמת הייתה מותשת...בלילה שעבר היא לא ישנה כיון שרצתה למסור עבודה מושלמת בשיקויים...חייכה...לפחות היא קבלה ציון מעולה.

"תראו, לאן הולכות שתי ילדות משנה ראשונה?" שאל פרונטברג בקולו הגס האופייני לו.

"זה לא עניינך, פרונטברג," ענתה לו שרה. "אני מאוד עייפה ואין לי כוח להתווכח איתך, אז לכו מפה, אולי הדיונון הענק יקשיב לכם..."

אלמנבר חסם את דרכן ואלכס ראתה איך שרה נושפת בכעס.

המסדרון הזה שלנו." שרה זקפה גבה. "אם אתן רוצות לעבור, אתן צריכות לשלם..." הבהיר מרקסון את התנהגותו של אלמנבר.

"השתגעתם? המסדרון הזה לא שייך לאף אחד," אמרה אלכסיה, לוחצת את ספריה אל חיקה ומעלה את משקפיה על אפה.

"אנחנו לא הולכות לשלם לכם," אישרה שרה וניסתה להתקדם שוב. הפעם פרונטברג חסם את דרכה; הילדה נאנחה וסגרה את עיניה כדי להירגע. הם מוציאים אותה מהכלים..."אכפת לך לזוז, אידיוט? אני הולכת לחדר שלי."

"את לא יכולה לעבור אם לא..."

"ואתה לא יכול לומר משהו שהם לא אמרו קודם, או מעט הנוירונים שיש לך לא פועלים?" שאלה שרה בארסיות.

"תנו לה לעבור, חבר'ה," שרה נעצרה למשמע דבריו של אמרס. "קדימה, אתן יכולות ללכת..." אמר הנער.

אלכס הייתה הראשונה שהתקדמה בעוד פרונטברג ואלמנבר זזו מדרכה, היא אחזה בידה של שרה ומשכה אותה איתה כדי להמשיך ללכת, אבל הילדה הראתה עקשנות ולא הורידה את מבטה מאמרס, בידיעה שהוא עומד לומר משהו נוסף.

הוא חייך, יודע מה לומר כדי לגרום לה להתפרץ.

"אין צורך להודות לי, גריינג'ר...זה המעט שאני יכול לעשות...בודאי יש לך מספיק להתמודד עם זה שאת ממזרה, בת של לך-תדע-מי, בטח אפילו אמא שלך לא יודעת..."

זה היה יותר מידי. בשלווה, שלווה שהיא לא הרגישה כיון שהיא רצתה לצעוק אליו את שמו של אביה, שרה לקחה את ספריה ומסרה אותם לאלכסיה בהחלטיות.

"תישארי פה," היא אמרה לחברתה. "אני לא רוצה לפגוע בך בלי כוונה."

"מה את עומדת לע..." שאלה אלכסיה. "עדיף שנלך להגיד את זה למורה...לפרופסור פוטר "היא התחננה כשראתה שפניה של שרה עדין זועפות, בידיעה שהמורה להתגוננות היה היחיד שהיה לו מעט שליטה על שרה כשהייתה כעוסה וכשפניה היו הופכות לרציניות כמו שהיו ברגע זה. "או לפרופסור מאלפוי, המשרד שלו נמצא קרוב..."

אבל כששרה הסתכלה עליה, אלכס ידעה שעדיף שתשתוק.

"אני לא הולכת להגיד לאף אחד כי אני לא צריכה שיעזרו לי..." היא התחילה לומר בעוד היא מסתובבת של אל הנערים ומוציאה את שרביטה, עומדת מול אמרס ומביטה ישר אליו. "אל תדבר על אמא שלי," היא אמרה ברוגע לפני שהרימה את שרביטה והצביעה אל הנער, וזה האחרון צחק והוציא את שרביטו.

"מה תעשי לי?" הוא שאל. "תהפכי את האוזניים שלי לאוזניים של עכבר?"

שרה חייכה בפייסנות.

"לא, אבל אני בטוחה שתזכור אותי במשך הרבה מאוד זמן..." היא אמרה לו , משועשעת. "דורמיינס יפיוף..." לחשה הילדה.

אור כסוף הציף את המסדרון; צמרמורת עברה בכל גופה עד שהקסם הגיע לידה ומשם, לשרביט. היא הרגישה איך רגליה נחלשו ברגע שהאור עזב את השרביט לגמרי והיא נאנחה, פיה התעקם והיא הרימה את גבתה כשהיא נתנה לעצמה ליפול על הרצפה הקרה של המסדרון. היא שכחה לגמרי שאחרי אותו לחש היא נשארת ללא כוח...

"אצטרך להתאמן יותר..." היא אמרה לעצמה לפני שסגרה את עיניה ושקעה בשינה עמוקה.

o.o.o.O.o.o.o

הארי אפילו לא הרים את מבטו כאשר דראקו מאלפוי נכנס למשרדו בפנים זועפות, וגם לא כאשר הוא הפיל את עצמו על הכיסא שהיה מול השולחן שלו, אבל הוא חייך; הוא הבחין בפלישה הקטנה שהמורה לשיקויים ניסה לעשות עם שרה והוא היה בטוח שדראקו היה מתוסכל מכך שלא הצליח בכך במיוחד.

"היית חייב לעשות את זה, נכון?" שאל מאלפוי, מושך את מילותיו כמו שתמיד עשה.

הארי חייך והניח בעדינות את העט-נוצה על השולחן, הוא הרים את עיניו הירוקות שהסתתרו מאחורי משקפיו והסתכל על דראקו.

"היא בת הסנדקות שלי, תמיד יש עליה לחש מגן, כמו כל האנשים שחשובים לי."

"והמרפא שלך יודע על כך?" שאל הבלונדיני בלגלוג.

"נוויל לא צריך לדעת על כך." בתנועת יד הארי ביטל את ההצעה או איום, ליתר דיוק. "חוץ מזה, לא אסרו עלי לעשות קסמים."

"לא, אבל כן אסרו עליך להתאמץ יותר מידי...איבדת הרבה כוח קסם במשך המלחמה נגד אדון האופל." הוסיף דראקו.

הארי שלך אליו מבט מצמית.

"וולדמורט, דראקו." הוא אמר לו בחיוך כשראה איך הבלונדיני הצטמרר למשמע השם. "השם שלו וולדמורט, וכבר למעלה מעשר שנים הוא לא נמצא, אתה עדין לא יכול לומר את השם שלו?"

"אני מעדיף לחכות עוד עשר שנים, תודה." הוא אמר בחיוך ערמומי "בכל אופן, האם זה בטוח שאתה...?"

"אני בסדר," הבטיח הארי. "הקסם שלי נמצא בשליטה, התאוששתי ואני לא מתאמץ יותר מידי...זה רק לחש הגנה בסיסי שמאחד את הקסם שלי איתה, זה הכל," הוא הסביר. "האם עכשיו אתה דואג לבריאות שלי, מאלפוי?" דראקו צחקק. "כי אני זוכר שבמשך שנים אתה זה שניסית להרוג אותי."

"זה לא נכון." הארי הרים גבה. "אוי, באמת פוטר! כבר דיברנו על זה...זאת הייתה תאונה, לא רציתי שתיפול מהמטאטא באותה תחרות מעל האגם.

"באמת? מזל שהרמיוני הייתה שם כדי לעצור את הנפילה שלי...אם לא, יכולתי להיות המנה הראשונה של הדיונון הענק."

"כן, ואם היית מת, לא היה לנו סיכוי מול...מולו," הוא הוסיף בלי שיצטרך לומר את השם של אדון האופל, גורם להארי לגלגל את עיניו.

"ואם אתה לא היית עוזר לי, גם לא יכול היה להיות לנו סיכוי," הוסיף הארי. "האם כבר הודיתי לך על כך?"

דראקו חייך בהתנשאות כמו תמיד.

"כן, בכך שהטלת על גריינג'ר כישוף שכמעט הפיל אותי מהכיסא. זה מאוד חזק, ידעת?"

הוא הרים את כתפיו.

"היא בת הסנדקות שלי, ואל תנסה את זה שוב, דראקו. מניסיון אישי אני יודע איך מרגישים כשנכנסים לך למוח ללא רשותך, אני לא רוצה להבחין בנוכחותך בתוך הראש שלה, מובן?"

"אני לא מתכוון ל..." אבל המבט של הארי הספיק לדראקו כדי לדעת שהוא מדבר ברצינות. הוא ראה את המבט הזה פעמיים. פעם אחת, בזמן המלחמה נגד וולדמורט. הפעם השנייה...

(פלאשבאק)

הוא הופתע כשנכנס לחדר ההלבשה של סלית'רין וראה שם את הארי פוטר, יושב על אחד הספסלים מביט בו ישירות, ידיו שלובות על חזהו, שערו עדין רטוב מהמקלחת שאחרי המשחק ופניו רגועות אך רציניות. עיניו הבוהקות, הנוצצות היה מה שמשך את תשומת ליבו.

"פוטר...משחק טוב." הוא אמר לו, מתקרב אל הארונית שלו ופותח אותה.

"בהחלט, מאלפוי, הייתי צריך להתאמץ כדי לגבור עליך." הוא הוסיף בלי לשנות תנוחה, מסתכל על דראקו שהוריד את הגלימה ואת חולצת מדי הקווידיץ'.

"כשזה מגיע ממך זו ממש מחמאה," אמר הבלונדיני.

הוא ידע שפוטר לא בא לכאן בלי סיבה, והוא כנראה ידע מה הסיבה. אבל הוא לא שאל; הוא התחיל להיפטר מבגדיו המיוזעים ועטף את עצמו עם מגבת ירוקה מסביב למותניו לפני שהוריד את הבוקסר, כך שלא יראו מה שלא צריך להראות; במשך כמה דקות הוא אסף מהארונית חפצים כמו סבון, שמפו ועוד כדי לקחת איתו אל המקלחת, נותן זמן לפוטר לדבר. הוא לא היה צריך לחכות הרבה; ברגע שהסתובב, מבטו של הבחור התחזק, אם זה היה אפשרי.

"שלא תעז לפגוע בה," אמר לפתע הארי.

דראקו הסתכל עליו. הוא היה לגמרי רציני. הוא ראה את פוטר כועס, זועם, מתוסכל, מבוהל, מעוצבן, שמח, עצוב, מדוכא, דואג, זהיר, מתבודד, ביישן ואמיץ...אבל הוא מעולם במשך שבע שנים שהוא לומד איתו בבית הספר, הוא מעולם לא ראה אותו כל כך רציני כמו שהוא היה באותם רגעים. בתוכו הוא שמח שיש להרמיוני מישהו כמו פוטר שיגן עליה וידאג לה...והוא שאל את עצמו האם אי פעם מישהו עשה את אותו הדבר בשבילו.

"אני לעולם לא אעשה זאת," הבטיח הנער, מחזיק את המבט של פוטר.

"טוב, כי אפילו אם רק תחשוב על לפגוע בה, אני אהרוג אותך במו ידי, מאלפוי, ותאמין לי שלמדתי לעשות זאת." הוא הוסיף כשראה את החיוך המלגלג של דראקו.

"אם אני אעשה זאת, אני אשליך על עצמי את הקללה ההורגת, פוטר," הבטיח שוב בנער. "ועכשיו - אכפת לך? אני רוצה להתקלח."

הארי הנהן, התרומם מהספסל והלך לכיוון הדלת.

"מאלפוי," הוא קרא אליו בלי להסתובב. "תשמור עליה, היא כמו אחות בשבילי."

"אעשה זאת," הבטיח לו דראקו.

(סוף פלאשבאק)

הוא מעולם לא ראה אותו כל כך רציני כמו עכשיו...ובאותם רגעים היה לו את אותה הבעת פנים שגוננה על כל אלו שאהב.

"בסדר...אתה ממש אוהב לדחוף את האף שלך לעניינים של אחרים, נכון?"

"כן, סוורוס תמיד אומר לי את זה," הוא חייך בלגלוג ודראקו גלגל את עיניו. הבחור כהה העור עמד להוסיף דבר נוסף שבודאי היה כדי להביך את דראקו, כאשר מספר דפיקות מהירות בדלת גרמו לבעת פניו להפוך למקצועית שוב. "כן."

"פרופסור פוטר, אני חייבת ל..." אלכסיה החלה לומר, נכנסת במהירות ואז שמה לב שהמורה לשיקויים גם נמצא בחדר. "אוי, סליחה, לא רציתי..."

"לא קרה כלום, אלכסיה," דראקו גלגל את עיניו; פוטר והמנהג שלו לקרוא לתלמידים בשמם הפרטי...הוא בודאי מתחרט על כך מידי פעם. "קרה משהו? את נראית לא רגועה."

"זאת שרה, פרופסור," למשמע השם שני המבוגרים הקשיבו לאלכסיה. "היא נמצאת במרפאה."

"מה קרה לה?" שאל דראקו.

אלכס נשכה את שפתיה.

"היא רבה עם ארבעה תלמידים מרייבנקלו, פרופסור מאלפוי," אמרה הילדה שפחדה מעט מדראקו. היא הסתכלה שוב על ראש הבית שלה. "חשבתי שתרצה לדעת, אדוני."

"ולמה שאני לא ארצה לדעת? אני ראש בית סלית'רין, ולמקרה ששכחת העלמה דוגל, העלמה גריינג'ר שייכת לסלית'..."

"זה מספיק, דראקו," קטע אותו הארי, מביט שוב באלכס. "תודה, אלכס, נלך מייד לראות אותה, לכי לחדר המועדון," הילדה הביטה בו והארי חייך אליה. "אני מבטיח לך שאם אדע משהו, אגיד לך."

זה כנראה הרגיע את אלכס, שהנהנה ויצאה מהמשרד בלי להביט בדראקו, אבל היה לה את התחושה שהגבר ממשיך להביט בה במבט נוזף. איך מישהו יכול להיות כל כך קר?

שני המורים הביטו זה בזה.

"אני אלך," הם אמרו באותו זמן. הם נאנחו, שניהם ידעו שזה יקרה.

"אני ראש הבית שלה," הצטדק דראקו.

"ואני הסנדק שלה," טען הארי. דראקו חייך והארי צמצם את עיניו; זה היה כאילו מאלפוי חיכה לתשובה הזאת.

"ודווקא בגלל זה החובה שלך היא להודיע לאמא שלה," אמר הבלונדיני תוך כדי שקם מהכיסא. "ושלי, לדאוג לתלמידים שלי. נתראה אחר כך, פוטר," הוא הוסיף ויצא מהמשרד לפני שיעלה על דעתו של הארי למחות או למצוא טענה אחרת.

הארי נשם קטועות וגרד את ערפו.

"ועכשיו איך אני אמור להגיד להרמיוני ששרה נמצאת במרפאה?"

o.o.o.O.o.o.o

ארבעת הנערים שכבו לגמרי רדומים על ארבעה מיטות. קצת יותר רחוק, ערנית ובריאה פרט לכך שמשום מה היה נראה כי כאב לה פרק כף היד, לפי הצורה בה החזיקה אותה בידה השמאלית, שרה הביטה בו בגבה זקופה. היא שאלה את עצמה איך נודע לו כל כך מהר.

"פרופסור מאלפוי, מה אני יכולה לעשות בשבילך?"

"באתי לשאול מה מצבה של העלמה גריינג'ר," הוא הביט בה והאחות הנהנה. המורה לשיקויים תמיד דאג לתלמידים שלו כשאלו היו במרפאה, וזה היה סוד ידוע שרוב תלמידי סלית'רין הלכו אליו ולא למרפאה כשהם לא חשו בטוב. זה לא היה אכפת כל כך לאחות; היא ראתה את דראקו מאלפוי גדל, והיא שמחה שחוסר האכפתיות והקרירות שהוא הפגין לכולם ולהכל - נעלמה.

"היא בסדר, עצמותיה נפגעו מעט מלחש ההתגוננות שעשתה," היא הסבירה לפרופסור. "פרק כף ידה הימנית נפגע מעט מחוסר כוח."

"חוסר כוח?,

"העלמה גריינג'ר ביצעה לחש ברמה של שנה שישית," היא אמרה, מסתכלת על שרה בתוכחה בעוד הילדה רק משכה בכתפיה. "היא השתמשה בידה הימנית כדי להחזיק את השרביט ביציבות והקסם התרכז באותו חלק בגופה לפני שיצא דרך השרביט...כיון שלא היה לה מספיק כוח לעשות זאת היא נפגעה מעט וכך גם כל מערכת השרירים בגופה, אבל שיקוי אחד יספיק."

"אני רוצה לדבר עם העלמה גריינג'ר במשרד שלי, מדאם פומפרי," אמר פרופסור מאלפוי.

האחות הזעיפה את פניה.

"היא החולה שלי והיא עדין לא התאוששה מספיק בשביל שתתחקר אותה על המקרה, מאלפוי," אמרה האישה.

דראקו גלגל את עיניו ועיסה את גשר אפו בשתי אצבעותיו. למה האישה הזאת תמיד גורמת לו כאבי ראש?

(פלאשבאק)

"אני אומר לך שאני רוצה לראות אותה רק לעשר דקות," הפציר דראקו בפעם העשירית.

"ואני אומרת שוב, מר מאלפוי, זמן הביקור הסתיים לפני שעתיים, היית צריך לבוא קודם אם כל כך אכפת לך לדעת מה מצבה של העלמה גריינג'ר."

"לפני שעתיים וויזלי ופוטר היו איתה, והם יהיו איתה גם מחר בבוקר כשיתחיל זמן הביקור!" צעק דראקו בחוסר סבלנות.

"לא ארשה שתצעק במרפאה שלי, מר מאלפוי," אמרה האישה בזעף והראתה שהיא לא מתכוונת להתגמש איתו.

דראקו נאנח.

"בבקשה מדאם...זה חשוב שאראה אותה...ואני לא יכול כשפוטר ווויזלי מסתובבים פה..."הוא אמר לה בכנות. "...את חושבת ששני אלה יתנו לי להתקרב להרמיוני?"

"אולי אם לא היית מתנהג כמו ילד טיפש כלפיהם במשך כל כך הרבה שנים הם היו מרשים לך," טענה האישה ושלבה את ידיה.

"בבקשה..." ביקש דראקו פעם נוספת. "אני צריך לראות שהיא בסדר."

"היא בסדר," אמרה האישה בטון נעלב כי דראקו רמז לכך שאולי היא לא מטפלת בה היטב.

"זה לא מה שהתכוונתי..."הוא נאנח והוריד את ראשו. "...אני רק רוצה לראות אותה, לא לדבר איתה, לא אומר מילה, רק לראות אותה..."

"אם אתה לא תאמר לה כלום, למה אתה רוצה לראות אותה? זה נראה לי טיפשי," הבהירה האישה.

דראקו ידע שזה לא ראוי לומר 'פשוט הפיצוץ שגרם לכך שהיא תשקע בשינה היה בגללי, כי הייתי עסוק בלהסתכל על אורך החצאית שלה ולא הקשבתי לשיעור של הסנדק שלי...'

כל זה היה מידי מסובך...התחיל לכאוב לו הראש.

"אתה בסדר, מר מאלפוי?" האישה הסתכלה עליו בדאגה.

"כן..." דראקו עיסה את גשר אפו. "רק כואב לי הראש..." הוא מלמל.

"ולמה לא אמרת את זה קודם?" שאלה האישה בבלבול בעוד היא מושכת אותו אל תוך המרפאה. "חכה כאן, אני אביא לך שיקוי...היית צריך לומר לי את זה ברגע שהגעת..." היא אמרה לעצמה כשנעלמה במעלה המדרגות אל חדר השיקויים הקטן.

"אבל כשהגעתי לא כאב לי הראש..." לחש דראקו כדי שהאישה לא תשמע אותו.

הגוף ששכב על אחד המיטות זז והנער נאנח בחצי חיוך כשהתקרב אל המיטה וראה איך השמיכה נפלה מעט מהרמיוני. הוא קרב את ידיו אל הסדינים והוא כיסה אותה שוב, יודע מניסיון אישי שהפיג'מות של המרפאה דקות ולא מחממות. הוא חייך. היא בסדר. השיער המתולתל מפוזר על הכרית הלבנה, עורה היה בצבע הרגיל, עיניה הסתתרו מאחורי עפעפיה הסגורים, ריסיה הארוכים מבריקים באור החלש של המרפאה, אפה המושלם והקטן שהוא כל כך רצה ללטף ושפתיה הורודות, המתוקות והעסיסיות...

הוא רכן אל הנערה ונישק את מצחה ברכות.

"אני מצטער, הרמיוני...זו הייתה תאונה...אבל זאת אשמתך, איך עלה על דעתך להגיע היום לשיעור עם החצאית הקצרצרה הזאת שבלבלה אותי?" הוא ליטף את שערה. "...אני אפצה אותך על כך, אהובתי..." הוא אמר וליטף את לחיה ברכות. "...אני רק מקווה שאת לא כועסת עלי...אני אוהב אותך..." הוא לחש, הפעם מנשק את אפה בשעשוע.

"מר מאלפוי, השיקוי שלך," הפריע קולה של האחות שהגיעה מהצד השני של המרפאה.

דראקו התרחק מהרמיוני, הוא הביט בה פעם נוספת בחיוך, הודה לאחות ויצא מהמקום.

אילו היה שם לב לסביבתו במקום להתרכז אך ורק בהרמיוני, הוא היה מבחין שבכיסא ליד הרמיוני, זוג עיניים ירוקות שהסתתרו מאחורי גלימת היעלמות ראו הכל.

(סוף פלאשבאק)

אני בסדר," אמרה שרה, מתרוממת מהמיטה.

"מה פתאום, את עדין לא שתית את השיקוי ל..." התחילה לומר האישה.

שרה גלגלה את עיניה ולקחה את הבקבוק האדום שהאישה אחזה, שתתה בלי להתנגד, מרגישה איך חום מתפשט בגופה והכאב בשרירים נעלם מייד. היא הודתה על כך, שאם לא כן היא לא הייתה יכולה לעמוד בקפיצה כמו זו שעשתה.

"להיות במרפאה גורם לי כאב ראש," אמרה הילדה. "אנחנו יכולים ללכת, פרופסור מאלפוי?"

דראקו חייך. הוא אהב את האופי של הילדה הזאת. הוא הרכין את ראשו לעבר האחות ויצא מהמקום כששרה אחריו.

"אני חושב שאף אחד לא דיבר כך אל האחות כבר הרבה מאוד זמן..." אמר לה הפרופסור.

שרה נפנפה את ההערה במחי יד ונענוע ראש לשלילה.

"אם אהיה כאן במשך שבע שנים, היא תצטרך להתרגל."

"אני לא חושב שאמא שלך הייתה אוהבת לשמוע אותך מדברת כך..." אמר לה הפרופסור בעוד הוא פותח דלת צדדית וסימן לה להיכנס. "שבי."

"אמא שלי עשתה דברים יותר גרועים כשהייתה כאן," היא אמרה בלי ליחס לכך חשיבות והתיישבה והתבוננה בדראקו שעשה את אותו הדבר מעבר לשולחנו. "טוב, אני מניחה שאתה רוצה לדעת איך הגעתי למרפאה."

"האמת היא שהייתי רוצה לדעת איך תלמידת שנה א' הצליחה לשלוח למרפאה שלושה נערים משנה רביעית," הבהיר דראקו משלב את ברכיו ולוקח את אחד מעטי הנוצה שלו לידיו, דופק בעזרתו על השולחן.

"זה לא רעיון טוב להתגרות במישהו צעיר יותר אם לאותו מישהו יש סנדק שהוא מורה להתגוננות," אמרה שרה בקצרה. "למדתי לחשי מגננה לפני שלמדתי לדבר," היא הוסיפה. "אני יכולה ללכת?"

"אני אחליט מתי את יכולה ללכת, העלמה גריינג'ר," אמר דראקו בטון קר.

שרה החזיקה את מבטו. דראקו ידע מה יכול לקרות בהמשך: הילדה תוריד את מבטה, תהנהן, תבליג ותקשיב להטפת המוסר בלי למחות; הוא ראה את זה פעמים רבות, לכן הוא לא היה מוכן למה שקרה בהמשך.

"בסדר," היא אמרה קצרות והמשיכה להביט בו. "מה עוד אתה רוצה לדעת? אני מזהירה אותך שאם אתה חושב שאני אלך להתנצל בפניהם, שיהיה לך ברור...אז תגיד לי כבר מה העונש שלי," היא אמרה.

"אני לא אעניש אותך," אמר דראקו בעודו מסתכל עליה.

"לא?"

דראקו נד בראשו לשלילה. "אני רק רוצה לדעת מה קרה,"

שקט.

"הרבה עדים מאשרים שהם שמעו איך הוא קורא לך ממזרה...ושאחר כך את איבדת שליטה..."

"אם אתה יודע מה קרה, למה קראת לי?"

"את לא צריכה להרשות שדברים שאחרים אומרים ישפיעו..."

"זה לא משפיע עלי," הבטיחה שרה משלבת את ידיה. בתוכה היא חייכה לעצמה למראה הפנים המופתעות של דראקו ברגע שהיא קטעה את דבריו. "אני רק לא אוהבת אנשים צבועים. רוב תלמידי סלית'רין הם ילדים, נכדים, אחיינים, חברים או מכרים של אנשים שמתו בידי וולדמורט, מסדר עוף החול או כל צורה אחרת במשך המלחמה האחרונה," הסבירה הילדה. "ואני חושבת שזה טיפשות מאוד גדולה שאנשים מותחים ביקורת על אלו שמסיבה זו או אחרת לא מכירים את הוריהם, כשרובם גדלו אצל דודים או אחים או קרובים אחרים כיון שהוריהם כלואים באזקבאן או מתים," היא אמרה בקול צונן. "מעולם לא היה אכפת לי מה אומרים עלי ואני לא חושבת שאתחיל לדאוג על כך עכשיו. אני יודעת שאני לא ממזרה וזה מספיק לי," היא קמה מהכיסא. ,אני יכולה ללכת כבר? אני צריכה לגמור עבודה בלחשים," היא הוסיפה.

"עדין לא," היא חזרה להתיישב, רוטנת מתחת לחוטמה. ההתנהגות הזו הזכירה לו את עצמו כשהיה קטן. "אם זה לא משפיע עליך, למה...?"

"הם פגעו בכבודה של אמא שלי," אמרה הילדה ברצינות גמורה. "הם קראו לי ממזרה ואמרו שאמא שלי היא איזו אחת שנכנסה להריון ממישהו שהיא אפילו לא זוכרת."

"הם אמרו כך על הרמיוני?" הוא שאל, מרגיש דחף לתת לארבעת הנבלים את מה שמגיע להם.

"כן. לא אכפת לי מה יגידו עלי, אבל אף אחד לא פוגע באמא שלי אם אני יכולה למנוע זאת...היא סבלה מספיק..." היא אמרה והסתכלה על דראקו. "ועכשיו אני יכולה ללכת?"

"כמובן..." הוא הסתכל איך היא מתקדמת אל הדלת. "שאלה אחרונה, העלמה גריינג'ר," הוא קרא לה.

שרה הסתובבה אליו.

"אמרת שאת לא ממזרה...את יודעת מי אבא שלך?" הוא שאל מבלי שיכל לעצור את עצמו.

שרה חייכה.

"זה משהו שרק אמא שלי יודעת, אדוני," היא אמרה לו בתמימות. "למרות שבכנות, אני מקווה שיום אחד אוכל להכיר אותו...לוּ רק כדי לשאול אותו מה קרה."

דראקו הנהן, שקוע במחשבות.

"אני יכולה ללכת, פרופסור מאלפוי?"

דראקו הביט בה, הנהן וענה בגמגום.

"כן, כמובן...נתראה בשיעור, העלמה גריינג'ר."

"ברשותך, פרופסור," ובלי להגיד מילה נוספת היא יצאה מהחדר.

דראקו שמע את הדלת נסגרת. התנהגות קרה ובוגרת. מידי בוגרת לילדה בת אחת-עשרה. הוא חייך. היה ברור מי האם של הילדה הזאת. אבל...האבא?

o.o.o.O.o.o.o

כשהצרחן סיים לצרוח עד כמה היא חסרת אחריות ושחסר לה אם תחזור לעשות דבר דומה בעתיד, הוא השמיד את עצמו. שרה רק לקחה את הצלחת עליה נפל האפר והחליפה אותה באחרת, מלאה יותר בתבשיל דג. היא הרימה את מבטה כששמה לב שכולם מסתכלים עליה. הארי צחק בשקט. טוב שאמר להרמיוני שלא תעשה משהו דרסטי...

(פלאשבאק)

"שהיא עשתה מה??" אמרה-צעקה הרמיוני דרך האח.

הארי התרחק מעט, מפחד שהבחורה תתעתק אל המשרד שלו ללא הודעה מוקדמת. הוא הכיר היטב את המזג של הרמיוני כשהייתה זועמת. במיוחד מאז הפעם שהרמיוני כעסה על רון ובמשך שבוע התעלמה ממנו, והייתה שולחת לו כל שעתיים צרחן שהזכיר לו שאלה החיים שלה ושאף אחד לא יתערב בהם, לא משנה עד כמה רון היה חבר טוב שלה.

"תירגעי, הרמיוני. היא בסדר," אמר לה הבחור בחצי חיוך. "למען האמת את צריכה לדאוג יותר לארבעת הרייבנקלואים שהתחילו איתה," הוא הוסיף מבלי שיכל להסתיר שמץ של גאווה בקולו. מבטי ההזהרה של הרמיוני הרתיעו אותו. "מה?"

"אמרתי לך שזה מסוכן ללמד אותה לחשים כאלה, הארי," היא אמרה לו מאוד רצינית.

"סליחה, אני חושב ששנינו הסכמנו שהיא צריכה לדעת להגן על עצמה כדי שלא יקרה לה מה שקרה לנו בשנה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית, חמי..."

"בסדר, בסדר! אבל זה לא מרגיע אותי," היא זעפה. "היא הילדה שלי."

"היא בסדר, הרמיוני," הרגיע אותה הארי שוב. "אני לא ארשה שמשהו רע יקרה לשרה."

הבחורה צמצמה את עיניה. הארי בלע את רוקו במאמץ. הוא הכיר את אותו מבט חוקר.

"עשית את זה!!!" היא צעקה שוב.

"עשיתי מה?" הוא שאל בתמימות.

"אל תבוא אלי בשאלות כאלה, הארי פוטר!" היא קראה. "אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת."

"נו באמת, הרמיוני...רק הטלתי עלי לחש הגנה קטנטן..." הוא אמר וציין זאת בעזרת רווח קטן בין האגודל והאצבע. "מאוד קטן...היא אפילו לא מרגישה בזה..."

"אתה לא יכול להשליך לחשים מגנים סתם כך על כל העולם, הארי!"

"אני לא משליך לחשים על כל העולם," מחה הארי, נעלב מעט.

"לא? ג'יני, נוויל, התאומים, מר וגברת וויזלי, רמוס, טונקס, פרופסור מקגונגל, רון, שרה, אני..."

"ואל תשכחי את..."

"הארי!"

האיש חייך.

"אני בסדר, הרמיוני, וגם שרה," הוא הוסיף במהירות. "רק רציתי לידע אותך...אל תהיי איתה מידי קשה, בסדר?"

(סוף פלאשבאק)

"אתם יכולים להפסיק להסתכל עלי כך? האוכל יתקרר לכם."

ואם דבריה של שרה לא היו מספיק ברורים, עיניה המרוכזות של שרה עברו על פני האולם הגדול, מתגרה בכל מי שיעז להגיד מילה על מה שקרה. כולם חזרו לצלחותיהם, מלחשים.

דראקו לא עשה זאת. הוא המשיך להביט בה, מצד אחד משועשע ממה שקרה עתה ומצד שני מופתע מזה שהילדה לא נהייתה היסטרית מכך שקיבלה צרחן, ובמקום זאת התנהגה באופן צונן ובחוסר אכפתיות. הוא רכן לעבר הארי כדי לדבר איתו. אף אחד כבר לא היה מתפלא על כך.

"גריינג'ר?"

"מי עוד?" אמר הארי בחצי חיוך. "להרמיוני יש מזג מאוד חם. כבר הסתפקת לשכוח זאת?" דראקו שלח אליו מבט רצחני אבל לא אמר מילה בנושא. הארי רשם במוחו עוד ניצחון לזכותו.

ברור שהוא זכר זאת, איך לשכוח זאת? בשם כל הקוסמים והמכשפות...השבועיים הראשונים שהתגורר עם הרמיוני היו גרועים יותר מלהיות בגיהינום עצמו...הם התווכחו על כל דבר...על מי צריך לעשות את הקניות, מי מסדר את הגינה, מי מתקלח קודם, מי מבשל ומנקה, מי צריך יותר מקום בארון הבגדים...הם אפילו התווכחו על צבע השטיח בכניסה!! 

"אבל אל תדאג, אני לא חושב שהצרחן השפיע עליה יותר מידי," ציין שְחור השיער.

דראקו הנהן בעודו רואה איך שרה המשיכה בארוחתה תוך כדי קריאה באחד מספרי שינוי צורה שלה, וחייך מבלי ששם לב לכך.

ללא ספק, שרה גריינג'ר הייתה מיוחדת.

H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H"H

סליחה סליחה ושוב סליחה על האיחור!

אני בדרך כלל מפרסמת את הפרק בחצות, אבל אתמול היה עיכוב קטן...

אבל הנה הוא לפניכם.

מקווה שנהניתם!

שלכם,

ליס

הפרק הקודם		הפרק הבא