ילדות אבודה

הפרק מוקדש לפוטר לילי ו-lidi הקוראות הנהלהבות של הפיק

בשבוע האחרון מתח שרר בבית משפחת סמית', ואיך לא? בסוף השבוע המדובר היה ה-31 ליולי, יום הולדתה של מאי. מאי שנאה לחגוג יום הולדת, היא אמרה את זה מחדש כל פעם שהנושא עלה על הפרק.

נועם, הקרובה אליה ביותר מבין משפחת סמית', (ובעצם מכל האנשים החיים בעולם), הבינה לליבה, היא הבינה שמאי מאשימה את עצמה בכך שהוריה מתו, ומשליחה את זה על יום הולדת, כי לפי אמונתה אם לא היתה נולדת גם לא הייתה הורגת את הוריה.

נועם חשבה שמאי מגזימה, וניסתה בכל עת לשנות את דעתה, אבל לא לחצה עליה לחגוג את יום הולדת הקרב, נורית וג'ון לעומת זאת התעקשו לחגוג את יום הולדת ה-15, הרי לא יתכן שנערה לא תחגוג את יום הולדת!

ולכן שרר מתח בבית, נועם שניסתה להקדים תרופה למכה יצאה עם מאי לטיול יום לפני יום ההולדת, ה-30 ליולי.

"אז מחר יש לך יום הולדת, אהה?" אמרה נועם, לא בטוחה איך להתחיל בשיחה. "כן", ענתה מאי באדישות מעדיפה להעביר נושא. "מה את רוצה לעשות מחר?", שאלה נועם, "ללמוד את קסם הבריאה המטופש הזה! אני לא מצליחה לעשות אותו", אמרה וסיימה ברטינה, היה ברור שהיא מחליפה נושא במודע, "ומה עם קסמי העלמה? בהם את כבר שולטת?" שאלה נועם שהעדיפה לעת אתה לזרום עם מאי. "כמעט, אני רק צריכה עוד טיפה אימון", אמרה מאי בגאווה קלה. "את יודעת? את ממש מדהימה! את עושה קסמים בלי שרביט, לפעמים בלי לחשים, ועוד ברמה ממש גבוהה! נדמה לי שקסם העלמה מתחילים רק בשנה השביעית!", אמרה נועם בהערצה.

מאי עמדה לפתוח את פיה כאשר צמרמורת עברה בגופה, בין רגע נעלמו הכוכבים מין השמים, ושני פנסי הרחוב הקרובים הבהבו לרגע ולאחר נכבו. "מה קורה כאן?", שאלו שתי הבנות בפחד. לפתע נראתה באור הקלוש דמות עטוית ברדס, מלווה בצליל יניקה מחליא. "סוהרסן", מלמלה נועם וקימטה את מצחה בניסיון להיזכר בדבר מה, "אקספקטו פטרונום!", היא צעקה תוך כדי שהיא מניפה את שרביטה.

אד קלוש יצא מין השרביט, הוא הזכיר למאי את האוויר שמעל האש במדורות ל"ג בעומר, כמעט בלתי נראה.

כמה שניות נועם עמדה ככה, שרביטה מכוון לדמות בברדס, ואד כמעט בלתי נראה יוצא ממנו, לאחר השניות האלו צנחה נועם על הרצפה, מותשת.

"נועם!", צעקה מאי ומיהרה לנסות לעזור לבת דודתה, אך הדמות בברדס המשיכה להתקדם לעברן, וככל שהתקדמה יותר כך מאי חשה קור גדול יותר, בלי לחשוב יותר מדי היא נעמדה לפני נועם, חוצצת בגופה בין היצור לבין נועם וצעקה: "אקספקטו פטרונום!", דבר לא קרה, ופתאום תמונה מילאה את ראשה: גבר בגיל העמידה מדבר אל ילד כבן 12 ואומר לו "לחש שפועל אך ורק אם אתה מתרכז בכל מאודך בזיכרון אחד מאושר". מאי חזרה למציאות וניסתה לחשוב על זיכרון מאושר, אך מאז שהוריה מתו לא היו בחייה הרבה דברים מאושרים...

ופתאום זיכרון מאושר הציף את ראשה, פיקניק, לפני שלוש שנים בערך, כל המשפחה, זה היה ביער הכרמל, היא זכרה איך כולם חייכו, היא זכרה איך נועם והיא שיחקו "מחבואים"... "אקספקטו פטרונום!", צעקה מאי ודרקון כסוף פרץ ממנה, והבריח משם את הסוהרסן, אך מאי לא עצרה להתפעל ממעשה ידיה, היא מיהרה אל נועם, וניסתה להרים אותה ולסחוב אותה עד הבית.

מאי התעייפה מהר מאוד, ולאחר כעשרה צעדים החליטה להרחיף את נועם, משימה שהייתה לא פשוטה לאור העובדה שלא זכרה את לחש ההרחפה, ההרחפה אומנם עייפה אותה מאוד, אך לפחות עבדה, בערך באמצע הדרך היא נזכרה בלחש "וינגארדיום לביוסה", היא אמרה בבושה קלה והמשיכה להרחיף את נועם הביתה, הפעם בקלות יותר.

כשהגיעה הביתה נועם כבר החלה להתעורר, מאי מיהרה להשקות אותה מים, ולאחר רשימה ארוכה של מלמולים חסרי פשר, דחפה לפיה שוקולד, היא היתה די בטוחה שאחרי משהו מפחיד כזה יש ירידת סוכר בגוף, בכל מקרה שוקולד תמיד הרגיע אותה.

אחרי שסיימה לטפל בנועם, צנחה על הספה מותשת, נותנת לגוף שלה לנוח סוף-סוף. נועם ישבה לידה, מתכרבלת בחיקה של מאי, מנסה להעביר בכך את רגש התודה שלא יכלה לבטא במילים, היא שמחה שהוריה לא שם כעת, אלא יצאו להצגה, היא העדיפה לשכב על הספה לנצח, ולא להתמודד עם המציאות.

"קראק", נשמע פתאום רחש מכיוון המטבח, מאי מיהרה לזנק על רגליה, בעוד נועם שהייתה חלשה מכדי לקום רק שלפה את שרביטה, "העלמה סמית', העלמה גוד, אני מצטער אם הבהלתי אתכן", אמר איש כסוף זקן בעודו נכנס לסלון, "הו דמבלדור! כמה טוב לראות אותך אדוני!", אמרה נועם, נרגעת מעט מכך שמנהל בית ספרה נמצא שם, הוא בטח יוכל לשמור עליהם, היא הורידה את שרביטה.

"רגע!", אמרה מאי, "אל תורידי את השרביט", היא אמרה בטון שהבהיל את נועם עד מוות, אך היא צייתה. "מה סוג הריבה האהובה עלייך?!" שאלה מאי בתקיפות, "פטל", ענה דמבלדור בנועם, "אני מצטערת פרופסור, אבל הייתי חייבת לוודא", אמרה מאי בבושה קלה.

"לא, את צודקת לחלוטין, הרי בקלות יכולתי להיות אוכל מוות תחת השפעת שיקוי פולימיצי, אם כי מעניין אותי איך את יודעת מה סוג הריבה האהובה עלי", אמר דמבלדור בחיוך. "בוא נגיד, שיש לי את המקורות שלי", אמרה מאי והגניב מבט אל הספר "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", שעמד על השולחן הקטן בסלון.

"בהזדמנות אחרת הייתי שמח לדבר איתך על המקורות הללו, אבל כעת אני חושש שיש דברים חשובים יותר על הפרק, אתן מוכנות לספר לי את כל הסיפור מההתחלה?", שאל דמבלדור, להוט להבין מה קורה כאן.

"מאי, כדאי שאת תספרי את הסיפור, אני הייתי מעולפת חלק מהזמן", אמרה נועם למאי וסימנה לה להתחיל.

 "טוב, זה התחיל שיצאנו החוצה, כדי ללכת קצת, לפטפט, אתה מבין?", דמבלדור הנהן ומאי המשיכה, "כשפתאום צמרמורת עברה בגבי, ויכולתי להישבע שכל הכוכבים נעלמו מהשמים, כמה שניות אחרי זה הופיעה דמות בברדס שהתבררה כסוהרסן, נועם שזיהתה אותו ניסתה להפיק פטרונוס כדי להבריח אותו, אך כשלה והתעלפה.

אני ניסיתי גם על ידי אמירת הלחש "אקספקטו פטרונום", אך שום דבר לא קרה, ואז ראיתי משהו מוזר... מין חיזיון כזה של איש בגיל העמידה אומר לילד בערך בן 12 שצריך לחשוב על זיכרון שמח בזמן אמירת הלחש, אז חשבתי על זיכרון שמח, והצלחתי להפיק פטרונוס מגושם, שהבריח את הסוהרסן, אחרי זה פשוט הרחפתי את נועם הביתה-", (היא דילגה על החלק ששכחה את הלחש), "- נתתי לה לשתות מים ולאכול קצת שוקולד, וזהו", סיימה מאי.

 "רגע, איך את יודעת שקוראים לזה פטרונוס?", שאלה נועם בפליאה ברגע שהבינה שלא סיפרה לה דבר על פטרונוס. מאי הביטה בה בחוסר אמון, הרי לפני מות הוריה היא חפרה לנועם בשכל על הארי פוטר כל שתי דקות, איך יכול להיות שנועם כבר שכחה?! "אני חושש שהעלמה סמית' לא יכולה לזכור דבר ממה שסיפרת לה על הספר משום שהוא לא קיים", אמר דמבלדור כאשר חיוך מעצבן נסוך על פניו.

"צא לי מהראש!", אמרה מאי בקור אך בתקיפות. "אני חושב שיש לנו הרבה על מה לדבר העלמה גוד, האם את מסכימה להתלוות אלי למשרדי כדי שנוכל להבין הכל מההתחלה?", אמר דמבלדור בשקט, "אם הורייך יחזרו אמרי להם שהעלמה גוד איתי", אמר דמבלדור לנועם, "גריזל", אמר דמבלדור כאילו אל האוויר, אך גריזל, גמדון הבית הופיע במהירות לידו.

"חזרה להוגוורטס גריזל", אמר דמבלדור כאשר הוא אוחז בזרועה של מאי, בין רגע הם הופיעו במשרד המנהל אשר בהוגוורטס. "תודה גריזל, אתה משוחרר", אמר לגמדון בחביבות. "טוב, עכשיו שאנחנו לבד הגיע הזמן שתביני הכל, אך ראשית ספרי לי את סיפורך".

הפרק הקודם		הפרק הבא