אני

אנשים התחילו להגיע, המוזיקה הופעלה, כולם השתלטו לי על כל מקום בבית ורק הוא לא היה שם..

התאכזבתי נורא. ממש קיוויתי שיבוא.

לאחר קצת יותר משעה, מישהו דפק בדלת. להפתעתי, זה היה הוא. ג'רמי.

"הי!" קראתי, מחוייכת. "טוב שבאת!"

"את מהממת." העיר בחיוך וגרם לפניי להתלהט. לא... לא רק זה גרם לי להסמיק.

העובדה שפתאום קלטתי שהוא בלי משקפיים, שהוא שמע לעצה שלי... וואו. פשוט וואו.

באמצע הלילה התיישבתי בכיסא שליד הדלת . כבר לא היה לי כוח לרקוד.

ג'רמי בא אליי. "אני... הולך."

"מה?" שאלתי בהפתעה וקפצתי ממקומי. "למה?"

"היה נחמד," הוא מלמל. "אבל אני לא...הטיפוס הזה, אני לא אוהב רעש."

צחקתי ומשכתי אותו אחריי. למעלה.

הוא הסמיק כשראה שאנחנו נכנסים לחדר שלי וסוגרים אחרינו את הדלת, ועוד יותר כשנכנסנו לחדר נוסף- ארון הבגדים שלי.

"חכה רגע." אמרתי בחיוך, מכריחה את עצמי לא להסמיק. "אני רוצה שתראה משהו."

הסטתי מספר בגדים הצידה ומאחוריהם נגלו מדרגות בקיר. "בוא."

ג'רמי עלה אחריי, מתפעל. "יש לך...זה...וואו." הוא לא מצא מילים להגיד.

"יש לי מרפסת ענקית שמשקיפה אל כל העיר." השלמתי בחיוך. "גיליתי את זה כשהייתי קטנה. זה המקום היחיד שבו אני מרגישה כמו עצמי."

ג'רמי הסתכל עליי בתמיהה. "כמו עצמך? מה זאת אומרת?"

"זאת פשוט לא אני." מלמלתי, קולי חנוק. "אני לא רוצה לגרום לאנשים לסבול. אני לא רוצה לטפס על הגב שלהם כדי להגיע לאן שאני רוצה.." שמתי לב שמעיניי יורדות דמעות בודדות. "אני לא רוצה לשנוא אנשים בגלל הלבוש שלהם או איך שהם נראים. בעצם אני... אני חושבת שקייטי מאוד יפה, ואתה..." שתקתי. ג'רמי הביט בי בעיניים פעורות.

"אני מצטער." מלמל.

"אין לך על מה להצטער." אמרתי בשקט. "לא עשית כלום."

"גם את אף פעם לא עשית לי כלום," הוא לחש. "זאת רק חברה שלך."

"אבל..."

"זה נגמר." הוא אמר ברוך. "את יכולה להתנהג כמו שאת רוצה, לא כמו שמצפים ממך."

הנהנתי, דמעות מציפות את עיניי. הוא חיבק אותי. "הכל יהיה בסדר, אני מבטיח."

השתחררתי מחיבוקו. "אני מצטערת שאני מעכבת אותך. רצית ללכת..."

"כבר לא." הוא אמר בחיוך והתיישב על אחת הכורסאות שהיו על הגג.

התיישבתי על ידו והנחתי את ראשי על כתפו. "תודה." לחשתי ועצמתי את עיניי.

הפרק הקודם		הפרק הבא