הרמיוני גריינג'ר

מולה היה רחוב ארוך ורחב, מלא בכל הדברים הכי הזויים שראתה הרמיוני אי פעם בחייה. מהאנשים, בעלי גלימות בשלל צבעים וכובעים מחודדים, נושאים איתם שרביט ביד האחת וביגד השנייה כלוב עם תנשמת או קדרה, עד החנויות, חנויות מרהיבות בעלות חלונות ראווה מפתים שמציגות שלל של מוצרים, מציוד קווידיץ', עד תנשמות וינשופים מוצגים לראווה. "זה המקום הכי מדליק שראיתי בחיים שלי" אמרה הרמיוני שהחלה לפסוע לאיטה ברחוב, הוריה מאחוריה. הם נראו הרבה פחות מוקסמים, למעשה הם נראו מעט מפוחדים. נראה שאילו אדון וגברת גריינג'ר היו צריכים לתאר את המקום במילה אחת הם היו בוחרים במילה "מוזר" ואילו הרמיוני הייתה הולכת על "מדהים" או "מרתק". "טוב" אמרה הרמיוני והוציאה את עלון המידע לקוסם בן המוגלגים, שבו היו כתובים הסברים והוראות על עולם הקוסמין והוגוורטס, ובין השאר גם על סימטת דיאגון והקניות בה. "כמו שאדון בגמן אמר לנו, כדי שנוכל לקנות את הדברים הדרושים, אנחנו קודם כל צריכים להמיר את הכסף שלנו, כסף המוגלגים כמו שכתוב פה, לכסף של קוסמים. כדי לעשות את זה אנחנו צריכים ללכת לבנק גרינגוטס, שנמצא ממש..." הרמיוני הרימה את אפה מהספר.

"כאן" היא אמרה. היא ניצבה מול מבנה גדול מימדים ומרשים שהיה עשוי משיש מבריק. "בואו ניכנס" אמרה להוריה בהתלהבות. הם נכנסו אחריה בחשש. "כל העסק הזה כל כך... זה מדהים, זה מדהים שיש עולם שלם של קוסמים שלא ידענו עליו כלום. עם כל כך הרבה דברים, כמו בעולם המוגלגים, רק של קוסמים... אפילו בנק יש להם. אם זאת עדיין מתיחה, אני חושבת שזאת מתיחה מוצלחת במיוחד" אמרה גברת גריינג'ר והביטה סביבה. "חשבתי שסיכמנו כבר שזאת לא מתיחה..." מלמל אדון גריינ'ר. גם הוא היה מוטרד מעט מהדברים שראה סביבו, אך כשהביט באושר שנסוך על פניה של בתו החליט לא לומר דבר. הם ניגשו לכיוון הדלפק של הבנקאים, וגברת גריינג'ר נאלצה לחסום את פיה בכף ידה כדי לא לפלוט צעקה. ליד הדלפק ישב גובלין. הרמיוני כבר ידעה מהם הגובלינים, היה כתוב עליהם ועל עוד כמה יצורי קסם בעלונים שקיבלה, אפילו הייתה תמונה של גובלין (שזזה כל הזמן, כמובן) כך שהיא כבר ידעה איך נראים הגובלינים. "אמא, זה רק גובלין, תירגעי!" מלמלה הרמיוני המובכת. היא הביטה סביבה בדאגה שאנשים ייסתכלו עליה, משום מה היא פחדה ששאר הקוסמים לא יקבלו בעין יפה את כך שהרמיוני באה עם הוריה המוגלגים. היא ניגשה לגובלין בנימוס. "ארצה להמיר את הכסף שלי, מכסף של מוגלגים לכסף של קוסמים" אמרה הרמיוני והגישה לגובלין ערימה מכובדת של שטרות בכסף מוגלגים. הקוסם בחן את השטרות היטב, מישש אותם באצבעותיו, ואז הגיש להרמיוני שק גדול מלא במטבעות זהב. הוא הסביר להרמיוני ולהוריה, שעמדו חוששים מאחוריה כל אותו הזמן, עדיין מבוהלים מהיצור, על כסף הקוסמים, אוניות, חרמשים וגוזים. "הבנת?" שאל בקול חסר עניין. הרמיוני הנהנה בנימוס. "תודה רבה" אמרה ופנתה ללכת משם עם הוריה.

הם יצאו החוצה לסמטה והרמיוני שאפה אוויר מלוא ראותיה. "קדימה, יש לנו קניות לעשות!" אמרה בהתלהבות. והם אכן קנו. הם החלו בחנות "אולבינדרס" חנות שרביטים בהנהלת אדון אוליבנדר, שהיה איש חביב ונחמד בעל קול אבהי ופנים לבביות. הוא הוציא סרט מדידה שמדד את מידותיה של הרמיוני, מהאורך של ידה עד היקף ראשה, ואז חזר עם כמה קופסאות. הוא הושיט להרמיוני מספר שרביטים, ואמר לה להניף אותם, אך בכול פעם נשבר משהו בחדר או שהיה רעש של פיצוץ. אחרי שגרמה לאגרטל בחדר להישבר, אדון אוליבנדר תיקן זאת בשנייה, הושיט לה אדון אוליבנדר שרביט חמישי. "הוא עשוי מגפן, וליבת העץ שלו היא נימי לב של דרקון. אני חושב שהוא המתאים בשבילך" אמר אדון אוליבנדר בביטחון מלא. ואכן, כשהרימה אותו, מיד יצאו מתוך השרביט מתח של ניצוצות כסופים, ואחריהם שלוש יונים לבנות שעפו במקש כנפיים מהחלון הפתוח. "זה השרביט!" אמר אדון אוליבנדר בהתרגשות.

לאחר מכן, הם הלכו לחנות העונה לשם "כרך ודף בע"מ", שם קנתה הרמיוני את הספרים הדרושים לה להוגוורטס, וספר שנראה לה מעניין במיוחד העונה לשם "הוגוורטס:תולדות", ומשם הפנה אותם בעל החנות ל"בית המרקחת של סלאג וג'יגרס" שם קנתה הרמיוני את הדברים הדרושים לה לשיעור שיקויים, ומשם הפנתה אותם בעלת החנות ל"חנות הקדרות של פוטיג", שבה רכשה הרמיוני קדרה. לאחר מכן, הם הלכו לחנות "גלימות לכל עת- בהנהלת מאדם מלקין" שם קנתה הרמיוני את הגלימות שלה, שהיו שחורות ונעימות. הם חתמו את היום המתיש אך המספק בסימטת דיאגון בגלידרייה בשם "הגלידה של פלוריאן פורטסקיו". "אני אלך לקנות לנו גלידה" אמרה הרמיוני בעוד הוריה חיכו מחוץ לגלידרייה, על שולחן עץ בצבע שני שהוצב מחוץ לחנות. הרמיוני נכנסה לגלידרייה, שהייתה עמוסה בלקוחות. בעודה מחכה בתור בסבלנות, הבחינה בילדה בלונדינית בעלת עיניים כחולות וגדולות שנראו מעט מנומנמות, שחיכתה גם היא בתור. היא הביטה בה כמה רגעים, ואז שהילדה הסתכלה עליה מיהרה להסב את מבטה. "לא אכפת לי שתסתכלי עליי, אפילו שאת בטח חושבת שאני מוזרה" אמרה הילדה. הרמיוני הסמיקה.

"לא, לא למה שאחשוב שאת מוזרה?" אמרה הרמיוני. "ככה הילדים בכפר תמיד אומרים לי. אבל זה בטח שבגלל שאני מכשפה, אני מקווה שאנשים לא ייקראו לי ככה בהוגוורטס" אמרה הילדה בקול מנומם. "רגע... את גם מתחילה ללמוד בהוגוורטס בשנה הבאה?" אמרה הרמיוני. "כן, ואני משערת שגם את" אמרה הילדה וחייכה. "איזה כיף!" אמרה הרמיוני בשמחה. "אולי נהיה אפילו באותו הבית" הוסיפה הרמיוני. היא ייחלה להיות בכל ליבה בבית גריפנדור, אך שיערה שתלך לריינבקלו. "אני אשמח מאוד אם זה יקרה. את נראית ילדה מאוד נחמדה" אמרה הילדה בחביבות. "תודה רבה! גם אני אשמח! את הרבה יותר טובה מכל הסנוביות בבית הספר הישן שלי! קוראים לי הרמיוני ולך?" שאלה הרמיוני. "לונה" אמרה בדיוק כמישהו אחר קרא בשמה. "לונה! הנה את! חיפשתי אותך בכל סימטת דיאגון, חשבתי כבר שהלכת לאיבוד!". גבר נכנס לגלידרייה. הוא נראה כמו הגרסה הבוגרת והגברית של לונה, עם שיערה הבלונדיני הבהיר ועיניו הכחולות, הגדולות שנראו מנומנמות כמו של לונה. "זה בסדר, אבא, רק טיילתי. תראה, מצאתי חברה חדשה. אולי סוף  סוף יהיו לי חברים" אמרה בשקט לונה. על פניה של הרמיוני התפשט חיוך ענקי.

"זה נחמד מאוד, לונה, אבל אנחנו עוד צריכים להספיק לקנות לך את כל הדברים לבית הספר" אמר אדון לאבגוד ומיהר ללכת משם עם ביתו. הרמיוני הייתה בטוחה במאת האחוזים שהיא ולונה יהיו חברות טובות. היא עוד לא ידעה שהיא צפויה לשכוח אותה לגמרי כשתתחיל את לימודיה בהוגוורטס, ושהשתיים יהפכו לחברות טובות ואמיתיות, אבל רק בשנתם החמישית. אבל כל זה עוד היה רחוק מהרמיוני. תורה להזמין את הגלידות הגיע, והיא ניגשה להזמין שלוש גלידות תות וחמאת בוטנים גדולות ולחזור כשהיא בקושי מצליחה לשאת את שלושת הגלידות יחדיו, לשולחן שבו חיכו לה הוריה. היא חזרה עם הוריה בשעת ערב מוקדמת מסימטת דיאגון, עמוסה בדברים לכבוד לימודיה בהוגוורטס. הוריה עזרו לה להעלות את כל הדברים לחדרה, ולשים אותם בצורה מסודרת. לאחר מכן פנו ללכת להכין את ארוחת הערב והרמיוני הביטה בדבריה החדשים. היא הביטה בשרביט שלה, שנח על שולחן הכתיבה שלה בשלווה, בין בובה של מיני מאוס לחבילת מסטיקים. היא הרימה אותו והרגיש רעד חולף בה מרוב התרגשות, ואחריו צמרמורת. היא התרגשה רק מהמחשבה על הקסמים שתוכל לבצע איתו. לפתע היא נתקפה דחף לבצע קסם, מיד ועכשיו. אדון בגמן אמנם הסביר לה שהיא אינה יכולה לבצע קסמים מחוץ לכותלי בית הספר במהלך החופשות בהם תשהה בביתה, אך היא עוד לא ממש החלה ללמוד בהוגוורטס... האם יהיה כל כך נורא לנסות לחש קטן?

היא מיהרה לקחת את הספר שענה לשם "ספר לחשים בסיסי (רמה 1)", שהיה בראש ערימת ספרים על הכוננית שבחדרה של הרמיוני. היא דיפדפה בו בזהירות, ידיה רועדות מהתרגשות, ולפתע מצאה קסם שנראה מוצא חן בעיניה. "אנרוג'יו", קסם שמגדיל עצמים פי כמה ממימדיהם הרגילים. הוא לא נראה מסוכן, אם כך, מה היא תרצה להגדיל? היא הביטה בחבילת המסטיקים שלה. היא בהחלט לא תתנגד למסטיק גדול יותר. היא הוציאה מהחבילה רצועת מסטיק ורודה בטעם תות והניחה אותה על השולחן. היא שאפה אוויר ועצמה את עיניה כדי להירגע, ואז פקחה אותן. היא לא הייתה בטוחה שזה מותר, אבל היא הייתה חייבת לבצע עכשיו את הקסם. התרגשות ביעבעה בה. היא הביטה במסטיק בתשומת לב רבה ואז אמרה בקול ברור וחזק בעודה מצביע עם השרביט על המסטיק הורוד, "אנרוג'יו!". דבר לא קרה. "אנרוג'יו!" קראה שוב. שום דבר. המסטיק נותר כפי שהוא. אולי משהו לא בסדר עם השרביט? "אנרוג'יו!" קראה שוב, ולפתע המסטיק תפח פי שתיים מגודלו המקורי וכעת היה בגודל של המחק בצורת פרפר שלה. הרמיוני פלטה צווחת התרגשות ומיהרה לקחת את המסטיק. הוא נשאר בדיוק כפי שהיה, רק גדול יותר.

היא הרגישה כל כך גאה בעצמה, שלא התאפקה ורצה במורד המדרגות. "אמא, אבא! תראו משהו, אני חייבת להראות לכם!" אמרה הרמיוני. "מה חמודה?" שאלה גברת גריינג'ר ויצאה מהמטבח לעבר הסלון, ובעקבותיה אדון גריינג'ר. היא החזיקה בידה את המסטיק ואז הניחה אותו על השולחן. היא עצמה את עיניה, התפללה בכל ליבה שהקסם יצליח שוב, ואז צעקה "אנרוג'יו!" והמסטיק תפח פי שתיים ממימדיו הקודמים, שהיו בערך בגודל של המחק שלה, וכעת היה המסטיק בגודל הפנקס הורוד עם ציורי הלבבות שלה. היא הביטה במסטיק בגאווה וחיכתה למחיאות הכפיים ולדברי העידוד והשבח של הוריה, אבל הייתה רק שתיקה.היא הביטה בהוריה שבהו במסטיק התפוח ובה כאילו הם שני חייזרים שנפלו הרגע מכדור הארץ. הרמיוני הביטה בהוריה בחוסר אמון. היא לא האמינה, אחרי שבאו איתה לסימטת דיאגון ואמרו לה כמה שהם שמחים ומאושרים שהיא מכשפה וגאים בה... דמעות מילאו את עיניה. היא חיכתה שיגידו משהו, כל דבר, אך הם שתקו בפיות כמעט פעורים לרווחה. "אני שונאת אתכם!" צעקה לפתע הרמיוני. דמעות כבר זלגו ממורד לחייה והיא רצה לחדרה ונעלה את הדלת מאחוריה. היא זרקה את השרביט על השולחן שלה בחוסר עניין, והוא בתגובה פלט כמה ניצוצות אדומים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא