הרמיוני גריינג'ר

אדון בגמן השאיר את שלושת בני משפחת גריינג'ר המומים ומבולבלים בסלון ביתם. עברה בסך הכול קצת יותר משעה מאז שהרמיוני התעוררה, ובכל זאת חייה הספיקו להשתנות בשעה הזאת מהקצה לקצה. היא הביטה בהוריה שלא פצו את פיותיהם. "אמא...? אבא...?" שאלה הרמיוני בזהירות. נראה שלקח להוריה של הרמיוני כמה רגעים להתעשת. "את ידעת על זה, הרמיוני? שאת מכ..מכשפה?" שאל אדון גריינג'ר. "לא, מובן שלא, אבא! הייתי אומרת לכם לו הייתי יודעת, מה אתה חושב?" אמרה הרמיוני הפגועה. "היינו צריכים לדעת קודם... כל הזמן דברים קרו סביבך. חשבתי לפעמים שנלך לבדוק, אצל רופא, אבל פשוט שיערתי ש..." אמרה גברת גריינג'ר. "שיערת מה?" אמרה הרמיוני בכעס. "שאני פריקית מוזרה שכל הזמן קורים דברים מוזרים סביבה? כמו שכל ה"חברים" הנחמדים שלי אומרים כל הזמן?" אמרה הרמיוני."מובן שלא, חמודה! אני... אני ואבא פשוט קצת המומים" אמרה גברת גריינג'ר והביטה בבעלה, שעוד בהה ברצפה ונראה כמנסה לסדר את מחשבותיו. הרמיוני מעולם לא ראתה את הוריה כך. הם היו הגרסה הבוגרת שלה, אחראים ובוגרים, לעולם לא מאבדים קור רוח, ובטח שלא נראים המומים ומבולבלים כל כך. הרמיוני תמיד חשבה שבגלל זה הם גם מסוגלים לעבוד בעבודתם, כרופאי שיניים. לא כל אחד יכול להישאר רגוע וסבלני כלפי ילד צורח בזמן שמבצעים לו סתימה.

"אני מצטערת, אמא ואבא! זה מה שאני! וגם אם זה אומר שאני פריקית מוזרה אני רוצה ללמוד בהוגוורטס! ולמעשה, אני רוצה ללכת כבר מחר בבוקר לסימטת דיאגון ולקנות את כל הדברים הדרושים לבית הספר! ולא אכפת לי מבית הספר הטיפשי הזה שהייתי אמורה להירשם אליו! אני הולכת להוגוורטס!" אמרה הרמיוני בזעם. היא חטפה כמה מהעלונים שהיו על השולחן ואז עלתה בזעם במעלה המדרגות לחדרה. היא טרקה אחריה את הדלת וכמעט ברגע שהתיישבה על מיטתה חשה אשמה. ההורים שלה פשוט מבולבלים, ולמעשה גם היא מאוד מבולבלת. אולי היא ספגה את הידיעה שהיא מכשפה ביותר קלות, כי דברים מוזרים וחסרי הסבר תמיד התרחשו סביבה. היא באמת הרגישה תמיד שונה ואחרת מאחרים, כמו שאדון בגמן אמר. הוריה כנראה מעולם לא העלו על הדעת משהו כזה, והאם היא לא תהתה לפעמים אם היא באמת שונה, אם היא משהו שאחרים לא? מובן שלפעמים הייתה חושבת על כך. היא ישבה בחדרה עד שעת ארוחת הערב. "הרמיוני" נשמעה נקישה על הדלת. זאת הייתה אמה. "אני לא רעבה!" צעקה הרמיוני. לפתע כל הזעם על הוריה חזר אל קרבה. אמה פתחה את הדלת, ומצאה את הרמיוני שרועה על מיטתה, ועלונים פזורים על השידה שלידה, לאחר שעיינה בהם קודם לכן.

גברת גריינג'ר נאנחה והתיישבה על קצה מיטתה של בתה. "הרמיוני, מה קורה חמודה?" שאלה גברת גריינג'ר. היא ליטפה את שיערה הנפוח והחום של בתה. "אני פשוט... אני שמחה שאני מכשפה אבל אני... אני לא יודעת, אוף!" אמרה הרמיוני וטמנה את פניה בכרית. "זה בסדר, חמודה שלי. את מכשפה ואת צריכה להיות גאה בך. תחשבי על זה- תוכלי לעשות קסמים! מיליוני ילדים היו מתחלפים איתך!" אמרה גברת גריינג'ר. הרמיוני שיפשפה את עיניה. "באמת?" אמרה. להיות מכשפה זה באמת... מגניב, חשבה לעצמה וחיוך התפשט על פניה. "כן! וחמודה שלי, אני ואבא אוהבים אותך כל הזמן ולא משנה אם את מכשפה או טרול או ערפד" אמרה גברת גריינג'ר והרמיוני צחקה. "בואי, הכנתי לך פסטה, כמו שאת אוהבת" אמרה גברת גריינג'ר ושתיהן ירדו יחד במורד המדרגות לכיוון המטבח. "אני ואבא שלך דיברנו היום הרבה בצהריים. הגענו יחד למסקנה שאולי באמת תהיי מאושרת יותר בהוגוורטס. אני חושבת שתמיד חיפשת את המקום שלך, ואולי סוף סוף מצאת אותו" אמרה גברת גריינג'ר.

הרמיוני הרגישה הקלה גדולה. היא שמחה שההורים שלה מבינים אותה. ארוחת הערב עברה בקלילות ובהמלכה שוחחו הרמיוני והוריה על עולם הקוסמים. "אז מחר בבוקר נלך לסימטת דיאגון?" אמר אביה של הרמיוני. שתי הבנות הינהנו במרץ. הרמיוני הלכה לישון באותו לילה בתחושת הקלה ואושר משונה. אביה התקשר לבית הספר שאליו הייתה אמורה להירשם וטען שלבסוף החליטו הוריה לשלוח אותה לפנימייה בלונדון. עכשיו היא הולכת להוגוורטס, ושום דבר לא יוכל לעצור אותה. למחרת בבוקר פתחה הרמיוני את עיניה בעצלנות. היא נזכרה כמעט ברגע שקמה בדבר שהעסיק את מוחה עד שנרדמה. היא נוסעת לסימטת דיאגון היום. הרמיוני התלבשה, צחצחה את שיניה וירדה במורד המדרגות לכיוון המטבח, שם כבר אכלו הוריה ארוחת בוקר והיו לבושים ומוכנים ליציאה. "התעוררת, הרמיוני? יופי חמודה, נאכל ארוחת בוקר ומיד נצא!" אמרה גברת גריינג'ר הנרגשת. בעודם אוכלים ארוחת בוקר, טוסטים וסלט, אמר אדון גריינג'ר "אז היום תפגשי בסימטת דיאגון את כל הקוסמים, הא? את מתרגשת חמודה?" אמר אדון גריינג'ר. הרמיוני כמעט נחנקה מחתיכת הטוסט שלעסה. היא סיימה ללעוס ולבלוע אותה ואז פלטה "כן!" מתרגש. לאחר שסיימו לאכל, הלכו כולם לעבר מכוניתו של אדון גריינג'ר. הם נכנסו אליה והחלו לנסוע לכיוון סימטת דיאגון, לונדון. בעודם נוסעים, קראה הרמיוני בקול את רשימת הציוד והספרים הדרושים לתלמידי שנה ראשונה בהווגרטס:

בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

תלבושת:

תלמידי השנה הראשונה נדרשים להצטייד בפריטי הלבוש הבאים:

שלוש גלימות עבודה פשוטות (צבע שחור)

כובע מחודד פשוט אחד (שחור) לשימוש יומיומי

זוג אחד של כפפות הגנה (מעור דרקון או חומר דומה).

גלימת חורף (שחורה, אבזמי כסף) 

ספרי לימוד:

כל תלמיד נדרש להצטייד בעותק של כח אחד מהספרים הבאים:

ספר הכשפים הבסיסי (רמה א') מאת מירנדה גוזלי

תולדות הכישוף מאת בתחולדה בגשוט

תורת הקסם מאת אדלברט רוח

מדריך שינוי צורה למתחילים מאת אמריק חלפון

אלף עשבים ופטריות קסומים מאת פילידה שורש

חיות פלא והיכן למצוא אותן מאת ניוט סלמנדרה

כוחות האופל : מדריך להגנה עצמית מאת קוונטין טרימבל

ציוד נוסף

1 שרביט

1 קדרה (ברזל, מידה 2)

1 מערכת בקבוקים (זכוכית או קריסטל)

1 טלסקופ

1 זוג מאזניים מנחושת

5 עטי נוצה

1 חבילה של גליונות קלף.

נוסף לזאת מותר לתלמידים להביא עימםגם ינשוף/חתול/קרפדה.

תזכורת להורים: על תלמידי השנה הראשונה נאסר להביא מטאטא אישי. 

"זאת בהחלט לא רשימה שגרתית של ציוד וספרים לבית הספר!" אמר אדון גריינג'ר וצחק. "כן" אמרה הרמיוני בשקט, ספק לאביה וספק לעצמה. "רשימה לא שגרתית לילדה לא שגרתית" חשבה בשקט וחייכה. הם הגיעו ללונדון לקראת שעת צהריים מוקדמת, והגיעו לכתובת בה אמר להם אדון בגמן שפונדק "הקלחת הרותחת" נמצא. בעודם מסתובבים ברחוב, ראתה הרמיוני את הפונדק. "אמא, אבא, הנה זה פה!" צייצה הרמיוני בהתרגשות והצביעה לעבר המקום בו ראתה את הפונדק, שנראה כמו מסבאה קצת מוזנחת. אי אפשר היה לפספס את השלט בעל הדיו הכתומה והנוצצת שנשא את המילים "פונדק הקלחת הרותחת". אמה הביטה סביבה בבלבול. "את בטוחה, הרמיוני? אני לא רואה כלום" אמרה בדאגה גברת גריינג'ר. "אדון בגמן אמר שלא תוכלו לראות אותו! אבל אל תדאגו, אני רואה אותו. כשאני איכנס פשוט תיכנסו ישר אחריי במהירות דרך הדלת!" אמר הרמיוני. היא נכנסה לפונדק ובמהירות נכנסו אחריה הוריה המבולבלים שלא ראו אף דלת וחשבו שהם הולכים דרך האוויר. לפתע מצאו את עצמם אדון וגברת גריינג'ר בתוך פונדק שנראה מפוקפק למדי עם אנשים שנראו כולם כאילו התחפשו לקוסמים ומכשפות, עד שנזכרו שהם באמת קוסמים ומכשפות. הרמיוני הביטה סביבה בעיניים פעורות מסקרנות, מסתכלת על הטיפוסים השונים והמוזרים שישבו בפונדק. היא הייתה מוקסמית מהמקום, בעוד הוריה הולכים בחשש בצמוד אחד  לשני ומסתכלים על הטיפוסים המפוקפקים שבו בעיניים בוחנות.

"סליחה, אדוני" צייצה הרמיוני לכיוון הברמן, איש בעל שיער אפרפר ופנים חמות ולבביות. הוא חייך אליה בלבביות. "אפשר לעזור לך, חמודה? אני חושש שזה לא המקום הטוב ביותר בשביל ילדה בת אחת עשרה להזמין בו משקה" אמר וחייך. הרמיוני חייכה אליו בחזרה. "רק רציתי לדעת איך מגיעים מפה לסימטת דיאגון " אמרה. הבנה נתגלתה מיד על פניו של האיש, במיוחד כשהסתכל על הוריה של הרמיוני. "את בת מוגלגים?" שאל בחיוך. הרמיוני היהנה. "גם אשתי. אם כך, בואי ניקח אותך ואת הורייך לסימטת דיאגון, זה שנייה מפה" הוא יצא מאחורי הדלפק ולקח את הוריה של הרמיוני ואותה לקיר לבנים מאחורי הפונדק. הוא הקיש על אחת הלבנים בשרביטו, והלבנים החלו לזוז ממקומם וליצור פער גדול ביניהם ששימש כמעבר. הרמיוני הביתה בהשתהות בקיר שהוסט לצדדים. "מכאן, גבירותיי ואדוני" אמר הברמן בלבביות וחזר לפונדק שלו. הרמיוני והוריה עברו דרך המעבר שנוצר בקיר ומיד הלבנים חזרו להסתדר במקומם. "וואו" פלטה הרמיוני

הפרק הקודם		הפרק הבא