עכשיו כשהיא איננה

בן השעה השישית לשביעית יש הפסקה של עשרים דקות. לרוב בזמן ההפסקה הזאת מיה וליז היו הולכות לקנות לעצמן איזה טוסט בקיוסק, אך לא היום. היום ליז גררה אותה אל האיש ההוא, הזקן, שלבש בגדים שחורים ונראה כאילו הוא עומד להתעלף כול רגע. מיה עצמה לא הבינה מי הוא האיש אך נראה שליז זיהתה אותו מיד. "אתן ליז ומיה, נכון?" שאל האיש, נראה שהוא רוצה להגיד עוד דבר מה אך רק נתן להן שני מכתבים, מיה הביטה לרגע במכתב ולאחר מכן פתחה אותו וקראה:

מיה. אני מצטערת שהיה לנו כול כך מעט זמן להיות חברות, אבל אני רוצה להגיד לך שבזמן שכול השאר לא שמו לב אלי ולא הבינו אותי, את היית היחידה שניסתה, שהלכה אלי הביתה אפילו כשלא רצתה, והכול בשבילי.

לקח למיה רגעים ספורים להבין מי היא כותבת המכתב. 'מה זאת אומרת כול כך מעט זמן?' חשבה לעצמה מיה, הרי יש להם עוד שנים רבות לבלות זו בחברת זו... באותו הרגע מיה הבינה. "למה...?" השאלה נשארה תלויה באוויר, מיה עצמה לא הייתה בטוחה מה היא רצתה לשאול, כול מה שהיא ידעה זה שהמכתב הזה היה מכתב פרידה, כי מיילי כבר לא יכולה להגיד לה את זה בעצמה. "את זוכרת את היום הראשון בחטיבה?" שאלה מיה את ליז בקול חנוק מדמעות המסרבות למצוא את דרכן אל עיניה, "מיילי דיברה אז אם כול המורים-" מיה משכה באפה, "-חיפשה בשבילנו את הכיתה..." מיה לא ידעה מדוע דווקא עכשיו נזכרה באותו היום, אולי בגלל שמיילי של אותם ימים הייתה כול כך שונה ממיילי שכתבה את המכתב הזה.

מיה ממש יכלה לדמיין אותה כותבת אותו, לבדה, בעליית הגג ששימשה לה כחדר. רק אז שמה לב מיה שהמכתב הוא כלל לא מכתב כי אם תצלום, 'היא בטח כתבה את זה על הנייר הברכות שלה, זה שעליו היא כתבה את ברכות יום ההולדת שלנו', חשבה לעצמה מיה בלי לדעת מדוע, אך לאחר רגע הבינה, 'המשטרה בטח לקחה את הדף המקורי לבדיקה אחרי שהם מצאו אותו על הגופ- גופ-' אפילו במחשבתה היא לא הצליחה לסיים את המשפט, "היא...", 'גופה', השלימה מיה בראשה.

הפרק הקודם		הפרק הבא