כשהירח לא מלא

זה היה כבר יום חמישי. עוד יומיים והיציאה להוגסמיד. רמוס החל לרעוד כבר אז.
ארוחת הבוקר, הא בקושי  אכל –אפייני לו, כך אמר סיריוס- אבל אפילו פחות מתמיד.
"מה יש'ך ירבחונעי?" אמר ג'יימס בפה מלא חביתה. "כלום." הוא אמר, זקוף כמו עץ. הוא לקח מזלג, ובעודו ממשיך לבהות קדימה  הפך את הטוסט שלו על צלחתו.
לילי שמה לב להתנהגותו המוזרה כשנכנסה לאולם באותו הרגע, ולכן באה והתיישבה מולו, כך שחסמה את "כיוון הבהייה" שלו.  זה לא מה שיפריע לרמוס לופין לבהות. הוא המשיך, מתעלם מ"מחסום הלילי" שמולו. "ר-מ-ו-ס!" היא אמרה, מנופפת בכף-ידה אל מולו. "כ-דור הארץ לר-מוס!!!"  היא אמרה. "מה?" הוא ענה חלושות. "בוקר טוב לילי" התפרץ ג'יימס ל"שיחה" שלהם. לילי החמיצה פנים. "מי ביקש ממך  להתערב, פוטר?" הא שאלה בקול מרושע. "או שמא עלי לומר, ג'מוס?" היא חייכה אליו חיוך מרושע. ג'יימס לא הבין.  'איך היא יודעת?' שאל ללא-מילים את כולם, נועץ בהם מבטים חסרי-אונים. לילי הגדילה את החיוך שלה. "אווה, אני פשוט יודעת-כל, פוטר. עוד לא שמת לב?" רמוס נאנח. סיריוס החל לשרוק בצורה הרבה יותר מדי תמימה. ג'יימס הביט בו במבט רצחני, ונעמד. "אתה" הוא הצביע על סיריוס. "למה?" הוא אמר, מפנה אליו את שרביטו. "מה? למה אתה מסתכל עלי ככה?" אמר סיריוס, בקול ממש תמים עבורו. "למה אמרת לה?" אמר ג'יימס, פניו אדומים. "היא איימה עלי!!!" אמר סיריוס. "אתה יודע כמה היא גאונה, כמעט כמו ירחוני!" אמר סיריוס. "הי!" מחו לילי ורמוס יחד. סיריוס שלף את שרביטו. "אקספליאמוס!" הוא צעק. שרביטו של ג'יימס התעופף באוויר. סיריוס תפס אותו. "ה-סוף" הוא השתחווה. "הוריי! הידד!" צעקו פיטר ולילי. רמוס בהה באוויר, או במישל, ליתר דיוק.   הוא שם לב לעיניים שלה, בצבע דבש. לשיער שלה, גם הוא בצבע דבש. הוא כל-כך רצה דבש באותו רגע. "ג'יימס," הוא אמר. "תעביר את הדבש." ג'יימס, עדיין מסמיק מכעס, לא הבין. "מה?" הוא שאל. "תעביר את הדבש."
"ממתי אתה אוהב דבש, ירחוני?" שאל סיריוס. "מעכשיו. מתמיד." הוא ענה. הוא לקח את הדבש מידיה של לילי, שמלמלה, "אידיוטים גמורים, תעבירו לו את הדבש כבר!" איש מהם לא הבין את הסיבה האמיתית, אפילו לא לילי, שכמו שנאמר, "חכמה כמעט כמוהו".
~~~
אחרי ארוחת הבוקר, רמוס פנה לצאת. בדלתות האולם, מישל תפסה אותו. "אם, רמוס, אפשר לתפוס אתך מילה?" שאלה. "מה? כ-כן, בטח." הוא ענה. הם פנו לפינה המרוחקת של אולם הכניסה, בעוד  לילי דוחפת את שלושת הקונדסאים הנותרים החוצה.
"רמוס, אני מצטערת." היא אמרה. "ליבו של רמס צנח. 'היא כבר לא רוצה לצאת איתי.' הוא חשב. "אני ממש מצטערת שלא דיברתי אתך כל-כך מאז השבוע שעבר, אבל אתה יודע. שנת בגרויות." היא חייכה. ליבו זינק. "אה, זה, בטח, שום בעיה," הוא אמר. מישהו קרא לה. "אווה טוב אז...בי. ניפגש!" היא אמרה לו בעודה מתרחקת. הוא נופף לה בידו.
~~~
ביום שישי בערב, פיטר רמוס ג'יימס וסיריוס ישבו על הרצפה בחדר המועדון. עבר עליהם יום מפרך.
לסיריוס לא היה כוח להתחיל עם בנות עוברות-ושבות, ואפילו לג'יימס לא היה כוח להתחנף ללילי, שכבר פרשה לישון, מוקדם מהרגיל.
רמוס נאנח, ונשכב על גבו. "אני שונא ערבי נובמבר קרים" הוא אמר. "שהם יום שישי לפני היציאה להוגסמיד" הוסיף ג'יימס. "והעבידו אותנו בפרך כל היום" הוסיף סיריוס. "ואנחנו מתים." סיכם פיטר. "יום שישי ה13." אמר רמוס.  הוא נאנח. "אתה מדוכא היום, מה, ירחוני?" שאל סיריוס. "כנראה" אמר רמוס. הוא היה לחוץ לגמרי מהיציאה להוגסנמיד למחרת. "אווה, בוא נעודד אותך!" אמר ג'יימס, ומשך אותו לישיבה. הוא כרך את זרועו סביב כתפו של רמוס (בצורה של חבר-הכי-טוב). סיריוס עשה כמוהו,אך מהצד השני. "אל תדאג!" אמר סיריוס. וג'יימס החל לזמר את "don’t worry, be happy” רמוס חייך חיוך שנראה כמו עווית כאב. "אווה, תודה ג'יימס, סיריוס" אמר, וניסה לקום. נוכח חיבוק-הכתפיים הדו-צדדי שהיה נתון בו, הוא לא הצליח. "אתה לא הולך לשומקום!" הודיע סיריוס, והוא וג'יימס (בו-זמנית!) החלו לחבק אותו "חיבוק אבהי". אבל, רמוס לא נואש מניסיונותיו להיחלץ מ"ניסיונות-העידוד" של חבריו, כך שהם נפלו. תלמיד כלשהו שיחק עם יו-יו קסום, שנמתח יותר ויותר כל פעם. בדיוק כשהתלמיד הכריז "הפעם האלף!" הוא נתקע באחת מכפות-ידיו של סיריוס, שמתח אותן לכיוון השני, ורצועת הגומי נמתחה סביב רגלו של רמוס. בניסיון נואש להשתחרר, רמוס מתח את רגלו לכיוון הנגדי, וידו של סיריוס החליקה אט-אט החוצה, ולבסוף "הפליקה" לרגלו של רמוס, משאירה אתה עם גומי כרוך סביבה.  התלמיד התמים ניסה לחלץ את היו-יו שלו, ע"י משיכה לכיוונו. כלומר, הוא משך את הרגל של רמוס.  רמוס נחלץ מההמולה ע"י התלמיד, והתרסק על הקיר נגדי. ג'יימס וסיריוס, שבינתיים הסתבכו כהוגן, ניסו להיחלץ מהפלונטר האנושי שהיו נמצאים בו. הם זזו במהירות גבוהה מאוד לכיוון פיטר. פיטר המסכן, נהדף ברגע האחרון ע"י הרגל של רמוס, ב"מעופו" לעבר הקיר הנגדי. לילי, שיצאה לאות מה המומה, הביטה במערבולת הג'יימס-סיריוס על הרצפה לרגליה. היא צחקה צחוק מתנשא. "תמיד ידעי שמשהו לא בסדר אצלכם, פוטר, בלק." היא הלכה, משאירה את פרצופו הבוהה של ג'יימס, רגלו על-פניו של סיריוס, למלמל "היא כל-כך יפה בפיג'מה..."

הפרק הקודם		הפרק הבא