כשהירח לא מלא

רמוס היה מאושר.
כל-כך, כל-כך מאושר. הוא הרגיש כאילו הוא ריחף לאולם הגדול, ומשם למגדל גריפינדור,  ומשם לחדר-השינה. הוא החליק לתוכו, לא שם לב לשום דבר, ובקושי לא נתקל במישהו או משהו.  הוא נפל על מיטתו, על הגב, כאילו הוא התעלף, זרועותיו פרושות לצדדים. "אני לגמרי מאושר." הוא אמר לחלל החדר, שהיה ריק, לנוכח השעה. ואז הוא נרדם.

                                                           ~~~
במשך שלושת הימים הבאים, רמוס התנהג כאילו הוא מרחף בחלל. הוא לא שם לב לשום-דבר, הוא היה מפיל דברים, וכל הזמן חלם ולא הקשיב. "הוא באמת השתגע" רטן סיריוס באוזנו של ג'יימס,  לאחר שרמוס שפך עליהם מרק רותח בטעות. "כן" גנח ג'יימס. "לעולם, לעולם אני לא יושב לידו בארוחת צוהריים."
"ולא אוכל יותר מרק עגבניות!" הוסיף פיטר, מקפץ כדי לא לדרוך על רגלו הכואבת.
פתאום נשמע "בום!!!!!!!!!!!!!!!"  חזק ושלושתם קפצו בבהלה. רמוס נפל משש המדרגות שנותרו לו לרדת, וכרגע היה שרוע על הרצפה. סיריוס רץ ונעמד לידו. "מה יש'ך???" הוא שאל אותו. "התרסקתי" רמוס שפשף את ראשו. "לללאא, ירחוני, אל תגיד לי שאיבדת את הזיכרון!" צעק ג'יימס בציניות, נעמד ליד סיריוס. "לא, לא איבדתי את הזיכרון" מלמל רמוס, מביט בכיוון אחר ועדיין משפשף את ראשו. "הבנתי משהו. שלום." הוא נעמד לשנייה, ואז עף משם כמו טיל. "משהוא ממש רציני קרה לבחור." אמר סיריוס, והשניים האחרים הנהנו.
                                                  ~~~
רמוס רץ כמו מטורף, בחזרה לאלם הגדול, בחזה למה שהיה צריך להבין, בחזרה אל עצמו שהוא הכיר.
היא לא הייתה שם. אולם כניסה, מדשאות. לא שם. גבול היער האסור. לא לא לא. רמס נאנח. הוא קפץ מעל לאבן ורץ בחזרה אל חדר המועדון. שם כולם חכו לו, בבגדים נקיים אבל עדיין נוטים להחזיק בצידם.
"מה קרה עכשיו?" רטן ג'יימס. רמוס אמר לו "סתום כבר, ג'מוס" ועף משם. סיריוס לא הצליח לעצור בעד עצמו. "אם יש משהוא טוב בזה, זה שהוא מתחיל לפתח חוש הומור, ג'מוס." הוא אמר לג'יימס. הוא זכה ל"סתום כבר, יא אידיוט". רמוס רץ לחדר השינה. משום מה, זה המקום היחידי שמצא בו מפלט. הוא חשב ל זה טוב, טוב מאוד. הוא נרדם, לבסוף.
                                         ~~~
רמוס התעורר כמה שעות מאוחר יותר. הוא חשב שיש אדם אחד בעולם הזה שיכל לייעץ לו. הוא יצא לחדר המועדון.
חדר המועדון היה חשוך משציפה. 'בטח ישנתי כמה שעות טובות' הוא חשב. הוא סקר את החדר. והוא מצא את מי שהוא חיפש. הוא צעד אל הכורסה וניער את האדם שנינם בה. 'זה הפתרון האחרון שלי' הוא חשב.
                                      ~~~
"לילי, לילי!!!" רמוס ניער את לילי, שישנה בכורסה. "אה? מה ג'יימ-" היא התחילה למלמל, ואז עצרה, מסמיקה.  "או, הי רמוס" היא אמרה בחיוך, הסומק עוד אחוז בלחייה.  "לילי," הוא אמר ברצינות. "אני חייב לדבר אתך." לילי התנהגה כאילו היא הבינה הכול. "בטח" היא ענתה לו, הסומק מתחיל לדעוך. הם הלכו לפינה מרוחקת של החדר. ג'יימס עקב אחריהם במבטו, מעל ספרו. הוא הסביר לה על מישל, ועל הבעיה שלו. "תשמעי," הוא אמר לה. "אני לא חושב שהיא הבינה." לילי הרימה גבה.  "אני-" רמוס נאנח. אף-על-פי שלילי עוזרת לו והכול, הוא קצת הגזים.  והוא לא יכול להגיד אפילו ללילי הכול על עצמו. לילי חייכה. "אני די בטוחה שהיא הבינה." היא אמרה לו, והניחה יד על כתפו. "אני מכירה אותך מספיק טוב." היא חייכה אליו. "אבל, לילי, אני-" הוא התחיל, אבל היא קטעה אותו. "גם המחלה שלך" הוא החוויר. איך לילי גילתה?!?!?! "מה-שהיא-לא-תהיה, הנשימה שלו השתחררה. חסר לו שלילי, גם אם היא רק לילי, הילדה הנחמדה שעוזרת לו, המדריכה השנייה מגריפינדור, וזאת שג'יימס כל-כך אוהב, תדע מה הוא באמת. "לא תפריע לה. סמוך עלי."  ורמוס דווקא כן סמך עליה, כי היא לילי. ולילי היא בנאדם שאפשר לסמוך עליו. "תודה לילי." הוא אמר בחיוך. "אבל מה אני אמור לעשות בהוגסמיד? איך להתנהג, מה-" לילי קטעה אותו. "תנהג כרגיל. זה, ורק זה, כל מה שאתה צריך לעשות." היא אמרה, ידעה שרמוס הולך למחות. "אל תתווכח." היא חייכה. רמוס חייך אליה בחזרה. "אווה, תודה לילי. לגמרי, לגמרי הצלת אותי." לילי חייכה. "אין בעד מה. ורמוס פנה אל תוך חדר המועדון, מאושר, חששותיו דועכות מעט, עד ליום שישי הקרוב

הפרק הקודם		הפרק הבא