מהלומות הגורל

כל הזכויות שמורות לריק ריירדן שברא את עולם החצויים

תודה רבה לבטאית שלי: A.S.POTTER

מייק אף פעם לא הרגיש מוזר כל כך, הוא חשב לעצמו שהוא בודאי חולם אבל הוא אף פעם לא חלם על דבר כל כך מוזר, בטח שלא על עיט מדבר.
הוא חשב שבטח מותחים אותו ועוד מעט כולם יבואו ויצעקו: "סתאם!!!" בלעג. אבל לא, הם נראו רציניים ודוברי אמת ולמרות כל מחשבותיו על כך שזה לא הגיוני הוא הרגיש מעין דגדוג של זיכרון ישן שהופיע במוחו.
'מחנה החצויים', חשב לעצמו מייק בזמן שג'ייק התחיל להראות לו את הסביבה.

הוא הראה לו את הנפחייה, שעלה ממנה ריח עשן ורעשי מתכת מצטלצלים, את בית המלאכה, שאפשר היה לראות בו את החניכים עובדים ונהנים כאילו הם לא נמצאים במחנה הזוי ומוזר, את השירותים, שהדיפו ניחוחות רעים, את קיר הטיפוס נוטף הלבה ועוד מקומות רבים מספור.
ג'ייק הראה למייק גם את הביתנים, ביתן אחד לכל אל, זוטר או אולימפי אבל מייק עדיין התעניין באזור המבנים הגדולים שהיו בצידו השני של הבניין המרכזי, אותו אזור שחומה נמוכה הקיפה אותו.
"מה זה?" שאל מייק את ג'ייק והצביע לכיוון העיר הקדומה.
"זה האזור הרומאי, שם מתגוררים החניכים שאחד מהוריהם הוא אל רומאי, הרומאים אינם אוהבים שפולשים לאזור שלהם ולכן תוכל לראות את המחנה הרומי מבפנים רק אם אחד מאבותיך הוא אל רומאי. קח לדוגמא את הייזל, אביה הוא יופיטר, צורתו הרומית של זאוס, לכן היא מתגוררת באזור הרומי. אבל לנו, היוונים, לא איכפת שהרומאים נמצאים באזור שלנו, כל עוד לא תוקפים אותנו. עכשיו תלך לארוחת הערב, אתה בטח מת מרעב, אני אפגוש אותך שם."
ואכן, הוא צדק. מייק כבר היה מורעב וציפה בקוצר רוח לארוחת הערב.
הוא הלך אל כירון וביחד גם ג'ייק ועם קריסטל, הם הלכו לכיוון רחבת האוכל המרכזית.
רחבת האוכל הייתה כמו כל רחבת אוכל במחנות קיץ רגילים, אותם שולחנות וספסלים מחוברים המסודרים במעגל כשבמרכזם נמצאת מדורה. אבל למרות זאת המקום היה שונה, השולחנות היו עשויים משיש לבן ולא עצים, המדורה הייתה על מחתת ארד, ומסביב הוצבו עמודי שיש מפוארים ובוהקים לאור הירח באור כסוף.
אל השולחנות הלכו ילדים ונערים רבים, חלקם נראו בגיל אוניברסיטה וחלקם נראו כאילו לא מלאו להם אפילו 10, כל קבוצה הובלה על ידי חניכים שכנראה היו ראשי הביתנים כמו שג'ייק הסביר מקודם.
לכל קבוצה נראו מאפיינים דומים, בקבוצה של ביתן 11 היו לכולם פנים שדוניים, לכולם בביתן 6 היה שיער בלונדיני ועיניים אפורות, ג'ייק הוביל את ביתן 3, שם היו לכולם עיניים ירוקות ועמוקות כמו הים. המקום נראה מבריק ונוצץ מיופיו הרב, אך למרות זאת כל החניכים התמקדו בקריסטל.
כאשר מייק הסיט את מבטו אל קריסטל הוא ראה מעל ראשה סימן בוהק ולבן שהדיף רוח קרירה אך למרות זאת הוא לא הספיק לראות מספיק טוב את הסימן, שהזכיר למייק קרח, וכבר ההולוגרמה נעלמה.
לפתע, שערותיה של קריסטל נצבעו בלבן, כמו השלג בזמן החורף בניו יורק.
"אז נראה שמצאנו את זהות אביך," אמר כירון ובכובד ראש, "את ביתו של בוראס, אל הרוח הצפוני, לכי ושבי עם חברך לביתן 21." 
קריסטל הנהנה והלכה לכיוון אותו שולחן נוטף קרח בו ישב נער אחד כבן 13, כמוהם.
מייק לא הצליח שלא לקנא בקריסטל, היא הצליחה למצוא את מקומה והוא, כרגיל, אותו הפריק שנמצא הרחק מהשאר.
לאחר הארוחה, כולם הלכו לאמפיתאטרון. בדרך לשם מייק פגש בקריסטל ועוד בחור אחד שגם שיערו היה לבן ומייק זיהה אותו כנער מהשולחן הקפוא.
"היי, מייק," אמרה קריסטל, "תכיר, זה נד, הוא ראש ביתן בוראס."
"שלום, אני מייק, אחיה החורג של קריסטל," אמר מייק לנד.
"היי, מייק, נעים להכיר אותך, ובגלל שמתברר שקריסטל היא אחותי כנראה שגם אנחנו אחים אז אם אתה צריך משהו, אני שם," הוא ענה והצביע לכיוון ביתן שנראה עשוי כולו קרח, ואז המשיך בדרכו.
כשהיו באמפיתאטרון, מייק הביט בהתפעלות במדורה ששינתה את גודלה וצבעה לפי מצב רוחם של החניכים.
כול החניכים שרו בעליצות ובאמצע אחד השירים, הופיעה הולוגרמה גם מעל ראשו של מייק, רק שהיא הייתה שחורה ונדפה אפלה סביבה ובמרכזה הייתה קסדת ארד מעוטרת.
לקח למייק כמה רגעים להבין מה קרה כשקולו הרם של כירון הכריז "הריעו למייק, בנו של האדס, שליט השאול."

הפרק הקודם		הפרק הבא