כוכב השחר

תודה על התגובות לפרק הקודם ^^ צום קל וגמר חתימה טובה (: 

פרק 3

אחרי הסערה

ליליאנה התעוררה בבוקר קר ואפור באמצע אוקטובר לריח של קפה חזק ומאפים. היא הציצה בשעון שליד מיטתה בעניים מטושטשות, מגלה שישנה יותר מבדרך כלל.

היא התארגנה בזריזות ונכנסה לחדרו של אביה, רק כדי לגלות ששום דבר לא השתנה אצלו מאז הלילה שלפני. לרגע אחד, כשהריחה את ריח הקפה, חלף בראשונה דמיון פרוע בו האיש קם ממשכבו וירד למטבח כדי להכין לעצמו כוס קפה.

היא הגבירה את החימום בחדר, שכן עורו של אביה היה לבן וקריר, ורק לאחר שווידאה שהחדר נמצא בדיוק בטמפרטורה הרצויה היא ירדה למטה כדי לחקור את מקור הריח.

היא ציפתה למצוא במטבח את טדי שחזר מוקדם מהמשימה שלו או את רוז מוציאה תבנית לוהטת מהתנור כשסינר קשור על אחת הגלימות המהודרות שנהגה ללבוש כשהייתה בבית הספר, אבל האדם שחיכה לה במטבח לא היה אף אחד מהם.

אימא שלה ישבה ליד שולחן המטבח, שותה קפה ומחטטת בדואר הלא- קרוא שנערם על השולחן. ריח המאפים עלה מקופסת קרטון של קרואסונים קנויים.

ליליאנה נעצרה על מפתן הדלת. בדיוק כשהיא חשבה שאם היא תסתובב לאחור ותעלה בחזרה למעלה אימה לא תשים לב שהיא הייתה שם, האישה הרימה את עיניה החתוליות מהמעטפה שבידה והבחינה בה.

"ליליאנה," היא אמרה ברכות וקמה כדי לחבק אותה. ליליאנה חיבקה אותה בחזרה; ריח הבושם של אימה עורר בה שילוב של דחייה ונחמה.

אימא שלה הייתה אישה יפה. זה היה הדבר הראשון שכל אחד היה מציין לגביה. לא רק שהיא הייתה אשפית באמנות הלבוש, למרות שהייתה אישה בגיל העמידה תווי ופנייה ושיערה, שהיו דומים לאלה של ליליאנה רק יפים יותר, נראו כשל אישה צעירה ממנה בעשר שנים לפחות. גם גופה, שהיה דקיק גזרה וגבוה, נראה אתלטי להפליא ביחס לגילה. לפעמים אנשים זרים התבלבלו וחשבו שליליאנה ואימה הן אחיות ולא אם ובת; אחיות שאחת מהן זוהרת ומדהימה ביופייה והשנייה עמומה ומופנמת יותר, כמו ברווזון מכוער שנתקע באמצע התהליך להפוך לברבור.

באותו היום אימא שלה לבשה חצאית ארוכה ומגפיים עם עקבים דקיקים, ועטתה סוודר לבן שחשף את כתפיה הרזות והאציליות. היא הייתה לבושה בצורה יום- יומית ובו בזמן שובת לב, פשוטה ובו בזמן נהדרת, בניגוד לליליאנה במכנסי הג'ינס ונעלי הספורט שלה.

"מה את עושה פה?" היא שאלה את אימא שלה, משתדלת שלא להישמע גסת רוח, בעודה מתנתקת מהחיבוק שלה.

"מה זאת אומרת? באתי לטפל בך. את הילדה שלי," היא השיבה באהבה, תוחבת קצוות משיערה של ליליאנה מאחורי אוזנה.

ליליאנה הרגישה דקירה בחזה ועקצוץ בעיניה. "כן. בסדר. אבל... למה עכשיו?"

נראה שלאימה אין תשובה לשאלה. לא היה ברור אם היא מרגישה אשמה או שהיא פשוט לא מבינה את מהות השאלה.

"כתבתי לך, לא? לא סיפרתי לך שהיה לי פרויקט גדול לסיים בפריז לפני שאני אחזור לכאן?" היא אמרה לליליאנה בפשטות.

"כן, כתבת לי." ליליאנה זייפה חיוך, יודעת שאין טעם לנסות ולהסביר לאימה בדיוק מה היא עשתה לא בסדר. "העיקר שחזרת."

לא מזהה את השקר, לוסיל חייכה אל ביתה. כנראה בשבילה היא עדיין הייתה ילדה בת עשר שחושבת שאם הוריה עושים משהו, סימן שכך הדברים צריכים להיראות.

"עכשיו, איך את אוהבת את הקפה שלך? שתי ותאכלי ארוחת בוקר, וכשנסיים תוכלי להתחיל לארוז – "

"לארוז?" ליליאנה עצרה במחצית הדרך להתיישב מול השולחן.

"כן." אימא שלה נראתה כאילו היא מתחילה לחשוב שהיא קצת טיפשה. "הרי כל הדברים שלך נמצאים כאן, נכון? לא השארת אצלי כמעט כלום בפעם האחרונה שביקרת."

ההבנה מה מטרת הביקור של אימה הכתה בליליאנה. אבן כבדה
שקעה בבטנה ואצבעות ידיה איבדו תחושה. כמובן. היה עליה לדעת שאימא שלה לא באה לבקר סתם ככה כדי לעזור לה לטפל באבא שלה. עכשיו, כשהוא כבר לא מתפקד, היא רצתה שליליאנה תעבור לגור אצלה.

"אני לא עוזבת," היא הבהירה לאימה חד משמעית.

אימה הניחה את ידיה על מותניה בתנוחת נזיפה שכלל לא הרשימה את ליליאנה. "לא ייתכן שתגורי כאן לבד. זה לא טוב בשבילך."

"אני לא לבד," ליליאנה התעקשה, מתחילה לכעוס באמת. "פאפא פה."

אימה תקעה בה מבט שהיה שילוב בין נזיפה לרחמים. "הגיע הזמן שאבא שלך יעבור לטיפול של אנשים שמוסמכים לכך," היא טענה. "אין שום תועלת בכך שתסעדי אותו בעצמך, ליליאנה. זה לא יגרום לו לחזור. שלא לדבר על כך שהממזר העבריין של אבא שלך יכול להופיע פה בכל רגע – זה לא בטוח בשבילך להמשיך להתגורר פה לבד. ליליאנה, את צריכה להמשיך הלאה עם החיים שלך..."

ליליאנה כבר לא הקשיבה לה. בתוך ראשה התחוללה סערה שחסמה כל רעש אחר סביבה. לא רק שהיא השמיצה את שמו של בן למרות שכולם ידעו שהוא חף מפשע, אימא שלה עוד העזה להטיף לה כיצד היא צריכה לחיות את חיה.

"אני לא רוצה לשמוע אותך," היא נכנסה לתוך דבריה של אימה בגסות. "את בטח שמחה שזה קרה לו, נכון?" דמעות הציפו את עיניה וקולה עמד על סף שבירה. דמותה של אימה היטשטשה לנגד עיניה. "את שמחה שהוא סובל ועכשיו את יכולה להשתלט עלי ועל כל הכסף שלו..."

באמצע המשפט היא כבר הייתה בדרכה למעלה. היא נכנסה לחדר של אביה ונעלה אחריה את הדלת.

רק לאחר שצנחה על הרצפה כשגבה אל הדלת ונשמה כמה נשימות עמוקות היא הבינה שהגזימה מעט בתגובתה. היא ידעה שאימא שלה רוצה רק את מה שטוב בשבילה, אבל זה פשוט היה חסר רגישות מצידה להתנהג כאילו אבא שלה כבר מת ושאין שום דבר שהיא יכולה לעשות בשבילו.

היא הסתכלה לכיוון המיטה. אור היום האפור שהאיר את החדר נפל על מחצית מפניו החיוורות של ג'יימס פוטר ועל ידו השמאלית, שנחה רפויה על המצעים לצד גופו הדומם. הוא נראה שלוו מאד, והשרה את אותה השלווה על ליליאנה. אולי זה לא היה גרוע כל כך להיות שרוי בתרדמת. אולי אבא שלה בכלל לא רצה להתעורר. החיים שלו היו כל כך קשים ומלחיצים לפני שזה קרה – אולי זה פשוט היה יותר מידי בשבילו, והוא היה חייב לנוח. כן, לנוח. זה נשמע נעים מאד כשהיא חשבה על זה ככה.

לאחר כמה דקות היא נרגעה מספיק כדי לפתוח את הדלת ולהציץ החוצה. היא שמעה את אימה מתהלכת על העקבים שלה בקומת הקרקע. היא ידעה שהיא לא תוותר בקלות על ההחלטה שלה לשלוח את אביה לבית החולים, ולליליאנה נמאס להמשיך לשמוע מה כולם מצפים ממנה לעשות. קודם טדי ורוז רוצים שהיא תהיה ראש המסדר, ועכשיו אימא שלה עם הרעיון המשוגע שלה – זה היה יותר מידי. היה עליה למצוא דרך מילוט.

היא סגרה את הדלת ונעלה אותה מבפנים. המנעול על דלת חדרו של אביה היה מתוכנן לא להגיב להשפעתם של לחשים, וזה פעל לטובתה – תודה למרלין על הסודות המפוקפקים שאביה רצה להסתיר מהוריו בנעוריו.

אז היא כרעה על המיטה של אביה, משתדלת שלא לדרוך עליו, ופתחה את החלון. משב של רוח קרה בידר את השערות הכסופות על מצחו של ג'יימס, ולרגע זה יצר את האשליה שהוא עומד להתעורר בכל רגע. אבל כמובן שהוא נותר בתרדמת שלו.

ליליאנה נשקה למצחו לפני שאחזה בשרביטה ועלתה בזהירות על אדן החלון. היא כבר חמקה מהבית בצורה הזה מספר פעמים בעבר – אבא שלה לא ראה בעין יפה את העובדה שרצתה לצאת לדייטים עם בנים – והכירה את הדרך השקטה והבטוחה ביותר לעשות זאת.

היא כיוונה את שרביטה אל שיח הפרחים שצמח מתחת לחלון, מצווה עליו להתפתח ולצמח ענפים חזקים שטיפסו לעבר החלון הפתוח. ברגע שסיים לעשות זאת היא הכניסה את שרביטה לכיס המיזע שלה ונעזרה בצמח כסולם לרדת לגינה הרטובה.

עד שהייתה למטה שיערה היה רטוב מהגשם ובגדיה מנוקדים מים. היא ניגבה את ידיה הרטובות והחלקלקות במכנסיה ואז התחילה לעשות את דרכה בדשא הספוג לכיוון צריף המטאטאים, נזהרת שלא להיתקל באימה באחד החלונות. היא לא ראתה אותה דרכם, לכן היא הניחה שהיא עלתה למעלה. לא היה לה הרבה זמן.

אבל כשהגיעה לצריף, רועדת ונוטפת מים, היא הבינה את השגיאה שבתוכנית הזו. כמה רחוק תוכל להגיע על המטאטא, בהנחה שלא תקפא בין העננים? המוגלגים יבחינו בה מייד, וזה יהיה הסוף שלה. בימים אלה קוסמים לא יכלו להתעופף על מטאטאים סתם כך – המוגלגים כבר לא פטרו את המראה כציפור מוזרה מאד שעפה גבוה. הם היו חשדניים. היא ידעה שהיא חייבת למצוא תוכנית אחרת.

מה היא ידעה על המוגלגים? בן לימד אותה עליהם לא מעט בשנה האחרונה...

המחשבה על בן העלתה בה רעיון חדש ומוצלח.

היא המשיכה בדרכה בגשם לעבר המוסך הישן שבקצה החצר. כפי שציפתה, האופנוע של בן עמד שם באפלה, מבריק וחטוב כמו סוס מרוצים שחור ויפה. משתוקק שמישהו יוציא אותו אל העולם.

כל אביזרי הרכיבה של בן עוד היו בצריף, כאילו השאיר אותם שם בשבילה; מעיל העור הישן, הקסדה המכושפת, וגם זוג כפפות חמות שיגנו על ידיה מפני הרוח הנושכת. היא הטילה על עצמה כישוף לייבש את מי הגשם מעליה ועטתה את כל אלה בטבעיות שהפתיעה אפילו אותה, מסתירה את שיערה הארוך בתוך הקסדה.

האם ככה בן הרגיש ביום בו עזב את עיירת הולדתו, בורח מפני המוגלגים? הוא בוודאי לא חש חדווה מתפרצת כפי שהיא חשה בעודה מתיישבת על מושב האופנוע. הוא ברח כדי להציל את חיו, בעוד היא בורחת מתוך גחמה, כמו נערה מתבגרת שרוצה להתעלל בהורים שלה, להראות לכולם שהם לא יכולים להחליט בשבילה החלטות. לא עוד.

היא התניעה את האופנוע, זה התעורר לחיים בנהמה, רוטט בעוצמה מתחתיה. לפתע היא הבינה שליבה דוהר בחזה. היא מעולם לא רכבה על האופנוע בלי בן שישגיח עליה. היא גם מעולם לא ביצעה מהלך נועז כמו לברוח מאימה על גבי אופנוע מכושף... אבל גם לה היו קווים אדומים, ויש פעם ראשונה לכל דבר.

בחוסר ביטחון מסוים היא התגלגלה החוצה, אל הגשם, לאורך שביל הגישה ומחוץ לשטח הבית. בכל צעד שעברה היא הרגישה בטוחה יותר בעצמה, עד שהגיעה לדרך האפר שבין השדות, שהייתה מנוקדת כולה שלוליות עמוקות. אז היא האיצה בחדות והאופנוע נורה כמו חץ מקשת לאורך הדרך, משפריץ מים לכל עבר בשאגה כמעט חייתית.

הרוח הייתה קפואה, ומעיל העור לא הצליח לעצור את הגשם שהכה בה. זה גרם לה להרגיש אומללה אבל היא לא התכוונה לחזור לאחור. הקור והרטיבות היו מטהרים. היא הרגישה כאילו הם שוטפים מעליה את כל הפחדים והכעסים, את כל המילים שהיא אמרה ונאמרו לה מאז שחייה התהפכו על פיהם. היא הרגישה שהיא משאירה מאחור את הלילות החשוכים ומלאי הבכי, את הימים הארוכים והבודדים ליד המיטה של אבא שלה, את מבטי הרחמים של בני משפחתה, את הפניות החוזרות והנשנות של רוז – התחנונים שלה שתבוא לישיבת המסדר ותאפשר להם לערוך הצבעה – ואת דמותה שובת הלב והמרגיזה של אימה במטבח הבית של אבא שלה, מצפה ממנה פשוט לנטוש אותו.

היא דהרה מחוץ לאזור הכפרי, עקפה את העיר ניו- פורט ועלתה על הכביש המהיר שהוביל, עד כמה שהיה ידוע לה, לשום מקום. מבול הכה בארץ ללא רחמים ועננים שחורים התגלגלו בשמיים כמו גלי ענק.

אבל בסופו של דבר כל סערה חולפת. לאחר זמן שנדמה לה כמו שעות ארוכות הגשם פסק, העננים שטו הרחק והשמש הסתווית הציצה מביניהם, מזהיבה את הארץ הרטובה ומוכת הסופה. גם הסערה הפנימית של ליליאנה חלפה, מותירה אותה רגועה ומותשת, ממשיכה להדהיר את האופנוע הלאה והלאה.

השעה כבר הייתה שעת אחר צהריים כשהיא עצרה בתחנת דלק לצד הכביש. התמוטטות העצבים שעברה החלישה אותה, ולאחר שנרגעה נזכרה שלא אכלה ולא שתתה במשך כל היום.

היא ובן עצרו בהרבה תחנות כאלה במהלך הטיולים המשותפים שלהם, לכן היא ידעה כיצד להתנהג במקומות המוגלגיים האלה – לא לנסות להשתמש במכשירים שהיא לא מכירה ולשמור על פרופיל נמוך.

מגרש החנייה של התחנה היה ריק מלבד מכונית אחת וכמה אופנועים צבעוניים וחטובים, שהיו שונים מהאופנוע של בן כמו שטווסים שונים מדובים. בעליהם ישבו בשולחן פיקניק ליד החנות, אוחזים קסדות גדולות ועוטים מעילים בצבעים שתאמו לאופנועים שלהם.

ליליאנה החנתה את האופנוע של בן במרחק בטוח מכל השאר והסירה את הכפפות ואת הקסדה שלה בתשישות, מאפשרת לשיערה הארוך לשוב ולצנוח על כתפיה. אז היא הבחינה שהאופנוענים האחרים מסתכלים עליה. זה לא היה טוב. זה אף פעם לא היה טוב כשמוגלגים נועצים בך מבטים, במיוחד לא בימים האלה.

היא ירדה מהאופנוע וחיטטה בתא שמתחת לכיסא עד שמצאה את הארנק בו בן נהג להחזיק כסף של מוגלגים בשביל הטיולים שלהם. אז היא הלכה במהירות לכיוון החנות, מקפידה להעמיד פנים שהיא לא מבחינה באופנוענים שנועצים בה מבטים.

בתוך החנות היה חמים ונעים, וזו הייתה הקלה, כי בגדיה של ליליאנה היו רטובים. היא עמדה כמה דקות ליד הרדיאטור שבכניסה כדי להתחמם, כשהבחינה מזווית עינה שאחד האופנוענים קם מהספסל ופונה לכיוון החנות. הוא עטה מעיל בצבע אדום לוהט ותחת זרועו אחז קסדת מרוצים בצבע תואם.

ליליאנה מיהרה להיבלע בין המדפים, מעמידה פנים שהיא בוחנת את המוצרים. היא הייתה צריכה לשמור על פרופיל נמוך בכל מחיר, והעובדה שהבחור הזה וחבריו נעצו בה מבטים כבר היה סימן רע מאד.

היא התקדמה לכיוון ירכיתי החנות, בוחנת את המוצרים השונים ומידי פעם מנסה לקלוט את מיקומו של המוגל. היא סרקה מדף של שוקולדים וכשהרימה את עיניה מבטה הצטלב עם זה שלו מעבר למדפים שבחנות. היא מיהרה להסב את מבטה ולפנות בנחישות למקום אחר, ידיה מזיעות בעצבנות. למה הוא עוקב אחריה? האם הוא חושד שהיא לא עוד מוגלגית רגילה?

היא חלפה על פני מקרר המשקאות כשקול קרא מאחוריה, מבהיל אותה כפי שרעש חזק מפחיד חיה לחוצה.

"סליחה! נפל לך משהו."

היא הסתובבה בחשש. הבחור במעיל האדום היה מאחוריה, קרוב אליה יותר משחשבה. הוא חייך אליה בנימוס – פניו היו שזופות והיה לו זקנקן כהה – והושיט לה פיסת נייר מקופלת.

היא לקחה אותה ופרסה אותה לפניה. זה היה פרסום צבעוני לאיזה אירוע מוזיקה.

"זה לא שלי," היא אמרה בחוסר וודאות.

רמז לסומק חלף על פניו של הבחור. הוא היה די נאה, במן דרך פרועה כזו. הוא נראה לליליאנה כמו ילד מבית טוב שמנסה להעמיד פנים שהוא משהו אחר.

"אני יודע," הוא הודה במבוכה מסוימת. "אבל זה היה שווה את הניסיון, לא?" הוא הושיט לה יד גדולה ושזופה. "אני אדם, דרך אגב."

ליליאנה חשה תערובת של אי נוחות והקלה. המוגל הזה לא חשד בה להיותה מכשפה – הוא רק ניסה להתחיל איתה.

היא לחצה את ידו בהיסוס. "ליליאנה."

"זה שם מקסים," הוא אמר, לא מפתיע אותה. "מה המקור שלו?"

ליליאנה רצתה לפטור אותו בתשובה קצרה, אבל ידעה שהתשובה לשאלה לא יכולה להיות קצרה באמת. לבסוף היא אמרה, "אבא שלי רצה לקרוא לי על שם דודה שלי, לילי. אבל אימא שלי לא הייתה מוכנה להישאר מחוץ לסיפור בבחירת השם, אז היא התעקשה על ליליאנה..." פתאום היא לא הבינה למה היא מספרת לו את הסיפור הזה.

"זה מעניין," הוא טען.

"באמת?" היא פקפקה.

"באמת," הוא התעקש. זה שעשע את ליליאנה ופתאום היא התחילה לצחוק. אדם הצטרף אליה במן צחקוק נבוך. היו לו עניים כהות – לא סתם כהות, אלא שחורות – וריסים שחורים וארוכים.  

"אני יודע שזה לא שייך לך, אבל אולי זה צריך להיות," הוא אמר פתאום, מחווה אל ההזמנה הצבעונית שבידה, בניסיון מגוחך ובו בזמן מעט מקסים להמשיך ולנסות לכבוש אותה. "האירוע הוא הערב. כדאי לך לבוא – אני בטוח שהמון אנשים יתפעלו מהאופנוע שלך. דרך אגב, אני חייב להגיד שהוא יצירת מופת..." נראה שהוא קולט בהדרגה שהוא מדבר שטויות וחזר לעיקר, "אז, את תבואי?"

ליליאנה התכוונה לדחות אותו בעדינות כשקולה של הקופאית משך את תשומת ליבה, "הי, זה האופנוע שלכם שם בחוץ?"

ליליאנה הסתכלה החוצה וראתה, לחרדתה, שניידת משטרה מוגלגית עומדת ליד האופנוע שלה.

"אוי לא..." היא יצאה מהחנות בריצה, מודעת רק במעורפל לעובדה שאדם רץ אחריה. היא נעצרה ליד האופנוע שלה, שם עמד שוטר במעיל כתום ורשם משהו.

"זה הרכב שלך, עלמתי?" הוא דרש מליליאנה בתקפות ברגע שהיא הופיעה שם.

"כן, כן, הוא שלי," היא פלטה במהירות, מעט מתנשפת.

"את יודעת שאת חונה בחנייה השמורה לנכים?" הוא הצביע עם העט שלו על שלט שניצב בקרבת האופנוע שלה.

ליליאנה הייתה חסרת מילים. בן לא הספיק ללמד אותה על השלטים הצבעוניים שהמוגלגים השתמשו בהם לפני שנאסר.

"עלמתי, אני צריך לראות את רישיון הנהיגה שלך," השוטר המשיך כשליליאנה נותרה בפה פעור.

"רישיון נהיגה..." המושג חמק מזיכרונה לרגע. "אה, זה!"

השוטר וגם אדם הסתכלו עליה בצורה מעט מוזרה. היא התחילה להרגיש עצבנית מאד. לא היה לה רישיון נהיגה – לכן בן אף פעם לא נתן לה לנהוג כשהם היו באזורים מוגלגיים – והייתה לה תחושה שאם היא תודה בכך בפני השוטר משהו רע יקרה.

"רק רגע," היא צייצה, מנסה להיראות קרת רוח, ורכנה אל התא שתחת המושב. השוטר ואדם הסתכלו בה.

עיניה התרוצצו מסביב בחיפוש אחר דרך מילוט. בניידת ישב שוטר נוסף, אבל דעתו הייתה לחלוטין מוסחת. אם רק תוכל להסיח גם את דעתם של אדם והשוטר השני, היא תוכל להוציא את השרביט שלה ולהטיל על הרישיון של בן לחש פשוט שיגרום למוגלגים להאמין שהוא למעשה שלה.

היא הפילה את הקסדה שלה לרגליו של השוטר, מסיחה את דעתם של שני הגברים באמצעות קול החבטה השטוח. השוטר התכופף להרים את הקסדה וליליאנה נצלה את ההזדמנות כדי לחטוף את השרביט שהיה בכיסה ולהסתיר אותו במעמקי התא שתחת המושב. אז, מסתירה את הפתח בגופה, היא טפחה איתו על הרישיון של בן. ניצוצות בלתי נראים של קסם פצפצו סביבו ונעלמו.

משאירה את שרביטה בתא, היא הזדקפה והציגה בפני השוטר את הרישיון, ליבה הולם בחוזקה. הוא בחן אותו מבלי להתרגש, שרבט משהו בלוח שלו ונתן לה פתק כשהחזיר לה את הרישיון.

"את נדרשת להזיז את הרכב שלך מייד. יום טוב," הוא פטר אותה ונכנס לניידת. השותף שלו נסע משם.

"דו"ח חנייה – זה לא נעים," אדם אמר בהזדהות, מסתכל בפתק. "אבל הוא ריחם עליך עם התשלום."

"כן," ליליאנה מלמלה ודחפה את הרישיון והפתק לתא שתחת המושב, סוגרת אותו בטריקה.

"את יודעת, לרגע זה היה נראה כאילו את מנסה למשוך זמן כי אין לך רישיון או משהו," אדם אמר לה, והיא רצתה מאד שהוא פשוט יישכח מכל הנושא. הוא בחן אותה מכף רגל ועד ראש, והיא התחילה לפחד שהוא זיהה שהוציאה מכיסה שרביט קסם.

"פשוט פחדתי שאיבדתי אותו," היא תרצה.

הוא חייך אליה בהבנה. "זה קורה לטובים ביותר. בכל אופן... מה את אומרת, אני אראה אותך הערב?"

היא הסתכלה בעלון המקומט, שעדיין היה בידה. שמות של מוזיקאים ולהקות שונות היו כתובים מתחת לכותרת צבעונית שאמרה, 'פסטיבל וואנדרלסט*'.

היא שקלה את האפשרויות שלה. האם היא תמשיך לרכב, או שתחזור לאחור? לא, היא ממש לא רצתה לחזור לאחור. תחושת החופש, שהייתה מעורבת במידה לא קטנה של תחושת סכנה, הייתה ממכרת. היא לא עמדה לחזור הביתה רק כדי לשמוע את ההרצאות של אימא שלה ולנסות להבהיר לה שהיא לא יכולה לקבוע את מסלול חייה עכשיו. היא גם לא עמדה לחזור לאביה – עדיין לא. היא הייתה זקוקה ליום חופש.

"אולי," היא אמרה לאדם.

"אולי. זה בסדר." הוא נראה מלא הקלה ובו בזמן ניסה להיראות לא נרגש מהתשובה. כנראה הוא ציפה לסירוב מיידי. "אז... נתראה שם. אולי."

"אולי," היא אמרה שוב ועלתה על האופנוע שלה. היא הייתה מודעת היטב לעובדה שהוא מסתכל עליה בעודה רוכבת משם.

רק כשהייתה שוב על הכביש המהיר נזכרה שמלכתחילה עצרה בתחנת הדלק כדי לאכול, ושהיא לחלוטין שכחה לעשות זאת. 

___

*Wanderlust – מאנגלית, יצר ההרפתקנות.

הפרק הקודם		הפרק הבא