כוכב השחר

בגלל שלמרות הכל חזרתי הביתה לחג, אני במצב רוח נדיב ביותר P: תודה רבה על התגובות לפרק הקודם ^^ 

פרק 2

ספקטרום

שמיים חסרי צבע, זנית נקייה ואין סופית, התמתחו מעל גג הזכוכית של החממה באקדמיית ווינטרהול. האפלוליות התמידית שהקיפה את ההר הצפוני עליו עמדה האקדמיה באה בניגוד מוחלט לאורות הרכים שהאירו את שבילי החממה. בין המשוחות והאבנים, צמחים קסומים שונים הפיצו אורות כחולים וירקרקים, וכמה עצים כסופים נשאו על ענפיהם פירות שפעמו באורות זהובים.

האוויר בחממה היה כבד ומלא רטיבות, עמוס בנשימותיהם של הצמחים השונים. הנחל המלאכותי שזרם בין הערוגות השרה במקום אווירה שלווה מאד, בשילוב עם דנדון מרוחק של צמח בעל פרחי פעמון סגולים שהשמיע צלצול עמום ורך בכל פעם שיצור חי חלף על פניו.

מורגנה ליבריס השאירה בעקבותיה מקהלה של צלצולים חרישיים מפי אותם צמחים בעודה צועדת בשביל שעלה על גשר העץ המגולף שחצה בקשת את הנחל, זה ירד במפלים עדינים בצבע ספיר אל בריכה בה צפו חבצלות מים גדולות ומרשימות שהיו ביתן של גחליליות.

על הגשר מורגנה חלפה על פני קבוצה של תלמידי שנה ראשונה שעשו את דרכם בחזרה משיעור צמחי מרפא. היא שמרה על פרופיל נמוך והם לא הראו סימן שהם מבחינים בה. היא המשיכה בדרכה בשבילים המוכרים אל מקום המפלט הקבוע שלה, שולחן אבן עגול בסופו של שביל, זה צפה מהעבר השני של הנחל אל החלקה המטופחת בה היה נטוע עץ האגס החכם. העץ בעל הקליפה הזהובה והעלים הירוקים – העץ שלא הניב פירות – השרה עליה תחושה בלתי מוסברת של שלווה, אותה היא התקשתה מאד למצוא בין כותלי האקדמיה בימים אלה.

מורגנה הגשימה את החלום שלה כשהלכה ללמוד בווינטרהול, האקדמיה הנחשבת בעולם למקצועות הקסם, אבל היא לא ציפתה שתקופת הלימודים עצמה תהפוך לסיוט. ווינטרהול הפכה מחלקת האדמה בה היא הייתה אמורה לגדול ולפרוח לבית גידול דחוס שטיפח בתוכו כל דבר רע בחייה. הנחישות שלה להתקבל לאקדמיה למרות גילה הצעיר היה מה שהתריע על קיומה לכל האנשים שרצו לנצל אותה. אם רק הייתה מסתפקת במועט, כפי שהפטרונים שלה רצו, אולי היא לעולם לא הייתה פוגשת בארטמיס לסטריינג' או בפרופסור אוורה. אולי היא לא הייתה מתייסרת במחשבה שבעוד חודשים מספר היא תינשא לגבר שהיא מתעבת.

הפינה הזו בחממה הייתה המקום היחיד בו הצליחה להרגיש מעט בטוחה, ליד העץ שלפי האגדה היה המקור לכוחם של קוסמים. זה היה המקום היחיד בו הייתה לה הפרטיות הדרושה לה כדי לחפש את המפתח לחופש שלה.

היא הוציאה מתיק הספרים שלה את שני הספרים שהשאילה מהספרייה באותו היום: 'אבי- טיפוס ושימושם של פריטים קסומים' ו- 'מילון הסמלים הגדול של הכשפים'. לצידם היא הניחה את המחברת המהודרת בעלת המנעול הקסום שהיא קיבלה מאדון מאלפוי כמתנה לתחילת לימודיה לפני שנה. אחרון חביב, לא לפני שהיא ווידאה שאין איש שצופה בה, היא הוציאה מתיקה את המצפן של אביה.

מניחה אותו בחרדת קודש על השולחן מולה, שם המחוג שלו נעצר והצביע לכיוון חסר הסבר, היא לקחה את המחברת שלה ופתחה את המנעול. למחברת הזו היא העתיקה את כל הסמלים חסרי ההסבר שעל המצפן ושם היא רשמה כל פירוש אפשרי שהיא מצאה לו בספרים שהשאילה מהספרייה. כשהיא פתחה אותה באותו היום הדבר הראשון שראתה הייתה הכתבה הגזורה שהיא הטמינה בתוכה כמה ימים לפני כן, וביטנה התכווצה בכאב וחרטה.

'הימלטות מכלא הקוסמים אזקבן: בנג'מין פוטר חולץ מכלאו'. מורגנה העבירה את אצבעותיה על אחת משתי התמונות שהוצגו בכתבה; זו הייתה תמונתו של בן, זו שצולמה לפני שנאסר. התמונה של מודעת המבוקשים שלו.

בן הסתכל עליה במבט ריק מתוך התמונה שלו, ממצמץ בכבדות, בייאוש. שיערו החום היה סתור ופניו בעלות התווים הנאים והחזקים היו מכוסות זיפים. עניו הירוקות היו שקועות בעצבות לא אופיינית והשפתיים שמורגנה חשבה לגבריות ונאות היו נתונות בקו רציני וחסר שמחה. מראהו של הגבר שהיא חשבה לכל כך נאה הבחיל את מורגנה כעת. הבחור שבתמונה לא היה בן שמורגנה הכירה... אבל היא יכולה הייתה להאשים בשינוי הזה אך ורק את עצמה. היא ראתה את כל הקושי והכאב שלו והשכילה להכות בו את המכה הסופית ששברה אותו.

האם לא הייתה לה ברירה אלא לעשות את מה שעשתה? ממבט לאחור, היא כבר לא הייתה כל כך בטוחה. באותו הרגע זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות – באותו הרגע היא ידעה שהיא עושה את זה כדי להגן עליו מאויבים שהיו נחושים להרוג אותו. אבל אז התוכנית שלה השתבשה והופנתה נגדה. במקום להציל את בן, היא הסגירה אותו לידי הסוהרסנים של אזקבן והעניקה לו גורל נורא ממוות...

עוצרת את הדמעות על הסף היא הסתירה את הכתבה בעמודים האחרונים של המחברת שלה. מלכתחילה אסור היה לה לחיות באשליה שמגיע לה להיות נאהבת. הרי היא הרסה את חייהם של שני האנשים שהיא אהבה יותר מכל, כל זה בהפרש של פחות משנה. פרופסור פוטר ובן טרנר – לשניהם היא העניקה גורל נורא ממוות. אולי הגיע לה להיות כל כך לבד.

רחש מרוחק ניער אותה ממחשבותיה האומללות. היא אחזה במצפן שלה בחמקמקות והציצה בזהירות מעבר לכתפה. אחד הגננים המבוגרים של ווינטרהול היה עסוק בליפוף הגבעולים של גפן צעיר מסביב לגדר קרובה, ומורגנה קלטה אותו בוחן אותה מזווית עינו. היא הנהנה אליו בשלום והוא הסיר בפניה את המצנפת שלו.

היא חייכה חיוך מזויף והסתירה את המצפן שלה בתיקה לפני שהתחילה לאסוף את החפצים שלה בטבעיות. היא לא יכלה לעבוד כשאחד המרגלים של חמותה לעתיד בסביבה, מלבד זאת שהיה עליה להגיע לאולם הראשי לטקס פתיחת שנת הלימודים.

כל תלמידי האקדמיה התאספו מול דלתות האולם, רחש הפטפוט היציב שלהם נישא למרחק רב. מורגנה שמעה אותו כבר ביציאה מהחממה והוא עורר בה רתיעה גדולה. היא שנאה אירועים שלא היו קשורים לשיעורים באקדמיה, אבל היא הייתה מוכרחה ללכת, כי המרצים שלה ציפו ממנה להיות שם. זה היה משהו שהיא הייתה חייבת לעשות כדי להשיב לעצמה את מעמד התלמידה המצטיינת במחזור שלה, לאחר ההתדרדרות שלה בסמסטר הקודם.

כעת, כשפרופסור אוורה היה מחוץ לתמונה והסהרוריות שלה הפכה נדירה יותר, היא לא התקשתה להשיב את הציונים שלה לרמה מושלמת. אבל המרצים שלה עדיין הסתכלו עליה בעין חוששת מאז אותה תקופה. כולם חשבו שהיא עברה התמוטטויות עצבים כתוצאה ממתח בלימודים, לכן היה עליה לנצל כל הזדמנות כדי להוכיח שמצבה הנפשי לא מעורער. תלמידים כבר הורחקו מהאקדמיה מסיבות דומות.

היא הגיעה אל הכניסה לאולם ומצאה מחסה בגומחה של פסל של אחד מהדיקנים הקודמים של האקדמיה, מגנה על עצמה מנוכחותם של התלמידים האחרים. לא היו לה חברים באקדמיה. רק אויבים.

והיה אויב אחד שהתעקש במיוחד למרר את חייה. בשנה שעברה היא הצליחה להתחמק בחינניות מהניסיונות שלו לאמלל אותה, אבל השנה הזו היא הגיעה למבוי סתום. הבעיה הייתה שהפטרונים שלה חתמו על חוזה לפיו בחורף הזה היא תינשא לו.

"הינה את, יקירתי. חיפשתי אותך בכל מקום." אלפאוס פארנהייט נשען על זרועו של הפסל מאחוריו היא הסתתרה, כולא אותה בגומחה. הוא חייך אליה את החיוך שממבט ראשון נראה אפילו לה אדיב ומנומס – חיוך שהיא למדה להכיר כמסכה מוצלחת מאד.  

"מה אתה רוצה?" היא לא השתתפה בהצגה שלו.

"זה פשע לרצות לבלות זמן עם האישה שבקרוב תהיה אשתי?" המבט שהוא נתן בה היה עדין ומלא חיבה, אך הדרך בה אחז בפרק ידה וקירב אותה אליו הייתה תקפה. הוא נגע בשיערה השחור, שהיה אסוף בפקעת רחבה, והיא חשה דחף להירתע ממנו. "איפה סיכת הראש שקניתי לך?"

"לא התחשק לי לענוד אותה," היא השיבה וסילקה את ידו משיערה. בתגובה הוא חיזק את אחיזתו בידה ומשך אותה עד שהייתה כמעט צמודה אליו.

הוא קירב את שפתיו אל אוזנה ואמר, "אני בסך הכל מנסה להיות טוב אליך, מורגנה. אל תמתחי את הסבלנות שלי."

מורגנה הרגישה בחילה. פארנהייט התרחק והסתכל עליה בחיבה.

"יש לי עוד מתנה בשבילך," הוא אמר, האכזריות נעלמת מקולו מבלי להותיר זכר. "אותה את חייבת לענוד תמיד. זאת מסורת."

הוא הוציא מכיסו טבעת זהובה ודקיקה שעוצבה בצורת ענף גפן משתרג, מעוטרת אבני ספיר זעירות. הוא לקח את ידה, שהייתה חיוורת ורזה כל כך שהעצמות והוורידים שלה בלטו מתחת לעור, וענד את הטבעת על אצבעה.

"טבעת אירוסים," הוא הסביר.

מורגנה ניצלה את ההזדמנות כדי למשוך את ידה מאחיזתו. "למה אתה מתאמץ כל כך להראות לכולם שאנחנו איזה זוג מושלם?" היא דרשה לדעת. "כולם יודעים שאנחנו מתחתנים בשידוך. וכולם יודעים שאני שונאת אותך – "

נשימתה נעתקה כשמבלי אזהרה מוקדמת אצבעותיו של פארנהייט לפתו את גרונה. אך המחנק הנוראי נעלם מהר כפי שהתחיל, לא מותיר דבר מלבד כאב בגרונה ותחושת אימה שהמשיכה להזין את ליבה הדוהר. פארנהייט נישק את ידה בפנים ריקות מהבעה. מורגנה הסתכלה מעבר לכתפו בחיפוש אחר עזרה, אבל לא נראה שמישהו ראה את מה שהתרחש.

דלתות האולם נפתחו ותלמידי האקדמיה התחילו לעשות את דרכם פנימה.

"אני רוצה שנתפוס מקום טוב," פארנהייט אמר, מוביל אותה אחריו לתוך האולם מבלי להותיר לה ברירה. היא נגררה אחריו בעודה אוחזת בצווארה. "זה יהיה נהדר, אני מבטיח לך."

יציעי האבן שבאולם העגול התמלאו במהרה. פארנהייט מצא בשבילם מקום בשורה הראשונה, ממש מול הבימה שמשני צידיה ישב סגל בית הספר על כיסאות מגולפים.

מורגנה סקרה בעיניה את המרצים שלה ונעצרה כשהבחינה בפרופסור ספקטרום, דיקן האקדמיה. היום היא לבשה גלימה בצבע איזמרגד ועטתה צעיף זהוב סביב צווארה הארוך והרזה. שיערה הלבן הקצוץ זכה לגוון פנינה לאור הנרות שריחפו באולם, וצבע עיניה הסגלגל בלט בגוון יוצא הדופן שלו מתוך פניה הרזות. היא הייתה שקועה בשיחה עמוקה עם פרופסור נייטלי לאסטרונומיה תיאורטית, צדודית פניה הנציים רצינית וחכמה.

מורגנה לא ראתה את דיקן האקדמיה מאז השיחה שניהלה איתה במשרדה בסמסטר האחרון בנוגע להיעלמות של פרופסור גאליוס. היא הניחה שזה סימן טוב שהיא לא זימנה אותה לשיחה נוספת בנושא עד כה – היא חששה שהיא תגלה את הקשר שלה אל פרופסור אוורה, שלמעשה היה אחראי להיעלמות של המרצה השני. אבל כעת, כשגם פרופסור אוורה נעלם מבלי להותיר עקבות, היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שהמנהלת תתחקר אותה פעם נוספת.

בעוד מורגנה מסתכלת עליה, פרופסור ספקטרום קמה מכיסאה ועלתה לבימה על מנת לנאום.

"תלמידי האקדמיה וסגל ההוראה המוערך," היא פתחה ברשמיות. "אני מתכבדת לברך אתכם על שיבתכם לאקדמיה השנה. בימים אפלים אלה חשוב יותר מכל שקוסמים ירכשו מיומנויות וידע שיסייעו להם להתגבר על הקשיים ולמצוא מפלט מהסכנה בה אנשינו נתונים. הסכסוך שהתחיל לראשונה באנגליה לפני שנה מתפשט כעת כמו נגיף גם אל ארצות שכנות. מספר מתלמידינו לא זכו לשוב אלינו השנה מאותה סיבה... ווינטרהול שלנו אומנם מוגנת לחלוטין, שכן אין בידיהם של המוגלגים לצלוח את קשיי הגובה ומזג האוויר, אך בניגוד לפקפוק הראשוני שלנו, התברר לנו שאין לאן לברוח מפני רודנותם של חסרי הקסם בכל מקום אחר."

אווירה קודרת מאד השתלטה על האולם כמו ענן מחניק. לצידה של מורגנה, פארנהייט הזדקף במקומו ברצינות.

"על כן סגל המורים הבכיר החליט לאסוף את המלומדים הטובים ביותר באקדמיה בניסיון להבין את מקור כוחם של חסרי הקסם עלינו. מי מכם שיש ברשותו עדות לכוח שמשמש אותם יפנה אלי באופן אישי על מנת לספק לוועדה את המידע המדויק ביותר בנושא."

ליבה של מורגנה החסיר פעימה. היה לה מידע רב בנושא – מידע אותו הייתה מעדיפה לא לדעת. ובכל זאת, ייתכן שבשלב זה הידע הזה עשוי לשחק לטובתה. אולי זה יהיה פתח לערב את המנהלת בדברים נוספים שמתרחשים בעולם, דברים שרוחשים מתחת לפני השטח בווינטרהול... היא פזלה הצידה, מרגישה שפארנהייט מסתכל עליה מזווית עינו. הוא ידע מה היא חושבת. היא חייכה אליו חיוך קטן ושבע רצון והוא חיזק את אחיזתו בידה עד שזה כמעט כאב. היא בלעה את הכאב והשיבה את מבטה אל פרופסור ספקטרום.

"וכעת לנושא שונה, גם הוא מצער," דיקן האקדמיה המשיכה במרץ חסר רגש. "שניים מחברי סגל ההוראה שלנו נעדרים מאז השנה שעברה. פרופסור גאליוס לתורת הדו- קרב וקסמי המגננה ופרופסור אוורה לתורת מקור הקסם מוגדרים נעדרים נכון לרגע זה, וגורלם לא ידוע. שני המרצים הם חברי סגל וותיקים ומיומנותם בתחומי הלימוד שלהם היא חסרת תחליף. אך בינתיים הצלחנו למצוא מחליף זמני לפרופסור אוורה שיהיה מסוגל להעביר מספר מצומצם מהשיעורים שלו : אני מתכבדת לקבל אל סגל ההוראה את פרופסור ארטמיס לסטריינג'."

התלמידים וסגל האקדמיה מחאו כפיים בנימוס בעוד אישה בשנות הארבעים לחייה בגלימה מיושנת קמה ממקומה באחד ממושבי הסגל האחוריים והחוותה קידה חיננית אל התלמידים. פארנהייט מחא כפיים בהתלהבות, מציץ במורגנה ברשעות.

זה היה רע. מורגנה ידעה שהיא תתקשה להמשיך לבצע את עבודות הפענוח שלה כשארטמיס פוקחת עליה עין. כמה ספקטרום נואשת להעסיק מרצה לתורת מקור הקסם שהיא מוכנה לשכור מכשפה שבעצמה לא למדה בווינטרהול מעולם? לא היה למורגנה ספק שארטמיס השתמשה בקשרים המפוקפקים שלה בתוך האקדמיה כדי להשיג את התפקיד.

בסוף הטקס מורגנה נאלצה ללוות את פארנהייט לברך את אימו על תפקידה החדש. כמישהי שגדלה ללא הוריה היא ידעה שההבנה שלה בנושא היחסים שבין הורים לילדים לוקה בחסר, אבל היא הבינה מספיק כדי לדעת שמשהו במערכת היחסים בין ארוסה לבין אימו לא נכון. לא היה ביניהם שמץ של חום, רק רשמיות מוזרה – רשמיות כמעט מוגזמת, אפילו ביחס למשפחה טהורת דם. אם מורגנה לא הייתה יודעת שהם אם ובן, היא לא הייתה יכולה לגלות זאת מלהסתכל עליהם. מלבד זאת, מורגנה חשבה שזה מוזר שבזמן שהיו חברות (לפחות בעיניה של מורגנה) ארטמיס מעולם לא הזכירה את העובדה שיש לה בן.

"ברכות על המינוי," פארנהייט אמר לה לאחר שהם החליפו ברכות רשמיות.

"תודה," ארטמיס השיבה. "אני חוששת שאני לא יכולה לדבר כרגע – יש לי הרבה עבודה. מורגנה, למה שלא תשתי איתי תה בסוף השבוע? נוכל להתחיל לתכנן את החתונה."

"אני אצטרף," פארנהייט אמר ברשמיות. מורגנה השכילה לקלוט את שבריר הפגיעות שלו באותו הרגע.

"הדיבורים על החתונה רק ישעממו אותך," אימו קבעה בקרירות. "מלבד זאת שאני ומורגנה צריכות לנהל שיחת נשים. בפעם האחרונה שבדקתי, לא היית אישה."

מורגנה התאפקה שלא להפנות אל פארנהייט מבט לועג. היא הסתכלה בעיניה השחורות של ארטמיס וחייכה. ביום בו גילתה שבמשך חודשים אוורה חיטט בזיכרונותיה ללא ידיעתה היא נשבעה לעצמה שאף אחד לא ינצל אותה כך שוב. היא נשבעה שלא תפחד יותר מאנשים שחשבו לנצל אותה.

"אני אשמח שניפגש," היא אמרה לחמותה לעתיד בנימוס. היא הייתה מוכנה לקראתה.

באותו הערב היא כתבה לדיקן האקדמיה מכתב בו היא ביקשה להיפגש איתה כדי לספר לה על החוויה שלה בהוגסמיד המותקפת בשנה שעברה. בסיום הכתיבה היא חתמה את המכתב בשעווה, פיזרה קמצוץ אבקת פולו באח שבחדרה והחליקה את המכתב לתוך הלהבות הירוקות בתחושת ניצחון.

להפתעתה הרבה, היא קיבלה תשובה מיידית בבוקר שלמחרת. בשעה מוקדמת בה לא היה שמץ של אור בשמיים הצפוניים מכתב תשובה קצר נחת על השטיח שמול האח. מורגנה, בכותונת שלה, חטפה אותו במהירות וחשה מרוצה כשגילתה שהמנהלת מתכוונת לפגוש אותה מייד אחרי ארוחת הבוקר. זה לא היה דבר של מה בכך. דיקן האקדמיה לא פינתה מקום בלוח הזמנים העמוס שלה בכזו מהירות עבור אף תלמיד. זה גרם למורגנה להרגיש טוב, החזיר אותה לרגע אל ימי הזוהר של הוגוורטס, בהם הייתה נערצת על ידי כל המורים.

על מנת לחמוק מפארנהייט היא וויתרה על ארוחת הבוקר והלכה ישר אל משרד המנהלת, מעט מוקדם מהשעה שנקבעה. היא כבר הכירה את הדרך מביקורה הקודם.

תוך כדי הליכה היא חזרה ותרגלה את הדרך בה תעלה את הנושא עליו באמת רצתה לשוחח. היה עליה לעשות זאת בזהירות, מבלי לעורר את החשד שהיא למעשה נלהבת מאד להפנות את תשומת ליבה של המנהלת אל הפשעים אליהם ארוסה היה קשור. עליה לשחק את תפקיד האישה הקטנה והכנועה, שפשוט לא מסוגלת לצפות בפארנהייט עושה מעשים לא מוסריים מבלי לרוץ ולספר למישהו.

היא התייצבה מול דלת האלון הגדולה של משרד המנהלת והקישה מספר פעמים. תשובה עמומה נשמעה מבפנים ומורגנה נכנסה בביישנות. אבל ההצגה שלה הייתה מיותרת, שכן המשרד היה ריק למראית עין. שלג רך הצטבר באיטיות על שתי דלתות הזכוכית הגדולות שמאחורי שולחן העבודה, מעמעם את מעט אור היום האפרורי שחדר לתוך החדר מבחוץ. מבפנים המשרד היה מואר באמצעות מספר מנורות מכושפות שדלקו באור רך ומנומנם שהשתקף על פני צנצנות שהכילו צמחים נדירים, אלה קישטו את קירות חדר העבודה.

מורגנה צעדה לתוך המשרד והציצה לתוך המעבר המקושט שמימינה, זה הוביל אל ספרייה פרטית קטנה אך ייחודית. גם שם לא היה איש. בצד הנגדי של החדר הבנוי לבנים אפורות כבדות היה מעבר נוסף מחופה ווילון קטיפה, ומעליו הייתה מרפסת עץ שהובילה אל חדר נוסף, שכנראה היה מגוריה הפרטיים של פרופסור ספקטרום. לשם מורגנה לא הייתה חולמת להיכנס, אבל היא ניגשה אל החדר המחופה ווילון בחיפוש אחר המנהלת.

היא ציפתה למצוא בפנים איזו מעבדת אלכימיה או סדנת עבודה, אבל מה שהיא מצאה שם במציאות היה משהו אחר לחלוטין. כבר ממבט ראשון מורגנה הבינה בדיוק במה מדובר – זה היה מוזיאון. תמונות וגזרי עיתון ממוסגרים נתלו על כל הקירות בצורה מסודרת, ומסביב לחדר ניצבו כחצי תריסר שולחנות תצוגה עם כיסויי זכוכית שהציגו פריטים שונים.הגדול והבולט מביניהם ניצב בדיוק בצד המנוגד לדלת, מוגן באמצעות שלל רונות זהובים שפעמו בעוצמה מרוסנת מתוך הרצפה והקיר סביבו. מעליו הייתה ממוסגרת מגילת קלף ישנה שנראתה כמו חוזה, עם חתימות רבות בתחתיתה. מורגנה התקרבה כדי לנסות לקרוא את הכיתוב הזעיר כשקול נשמע מאחוריה והיא נבהלה.

"להבא אבקש שתחכי במשרד, העלמה ליבריס." פרופסור ספקטרום עמדה בכניסה לחדר, לבושה גלימת צמר חמה בצבעי ארגמן וכתום בוער.

"אני מצטערת," מורגנה אמרה מייד, מקללת את החטטנות שלה. "חשבתי שאת מחכה לי בפנים..."

"זה בסדר גמור," ספקטרום אמרה בשלווה, עוברת בעיניה על פנים החפצים בחדר כאילו הייתה מלטפת אותם במבטה. "מטרתו של מוזיאון היא שאנשים יבקרו בו. אני פשוט מעדיפה לערוך את הסיור בעצמי, ולא לתת למבקרים חדשים לנסות לפרש את הסיפור שהוא מביא לבד."

מורגנה לא הייתה בטוחה כיצד להגיב. המנהלת נתפסה בעיניה כאישה מעשית ומחוברת לקרקע, ולא כמישהי שעוסקת באוספים ומנציחה דברים לשם הנאתה האישית.

"איזה מן מוזיאון זה?" היא שאלה.

"הוא מספר את תולדותיהם של הבלתי- כבולים. אני לא אופתע אם מעולם לא שמעת עליהם," ספקטרום השיבה כלאחר יד.

משהו התכווץ עמוק בבטנה של מורגנה, אבל היא לא הייתה בטוחה למה השם גורם לה להרגיש כל כך שלא בנוח. "אני דווקא שמעתי עליהם."

ספקטרום נראתה מופתעת לטובה. "אם כך, אשמח לערוך לך סיור בהזדמנות אחרת."

"זה יהיה... נהדר." מורגנה לא הייתה בטוחה שזו המילה המתאימה לתאר את מה שחשבה. היא לא ידעה כמעט כלום על הארגון הזה, מלבד שהפטרון שלה, פרופסור פוטר, הופלל לפני כשנה כחבר בו. הוא לא היה מוכן לספר לה עליהם שום דבר מלבד שהיו מסוכנים ומבוקשים על ידי משרד הקסמים. מה שהיא כן ידעה היה שאם היה משהו שפרופסור פוטר לא רצה שהיא תדע, זה כנראה היה משהו ששווה לדעת.

"את חברה בארגון?" היא שאלה את המנהלת.

"לא," היא השיבה, כמעט בביטול. "מעולם לא הייתי חברה בו. בעלי היה חבר בו, בזמנו. בעיני העולם יהיה מקום טוב יותר בלי הבלתי- כבולים."

מורגנה סקרה את פניה הלבנות של המנהלת אך הסיטה את מבטה כשהבינה מה היא עושה. מאז שהיא השתחררה מכשפי הזיכרון שאוורה הטיל עליה בשנה שעברה היא לפעמים הייתה סובלת מתחושת דגדוג מוזרה ובלתי מוסברת בראשה, כאילו יש זיכרון באחורי ראשה שרוצה שהיא תשים לב אליו, אבל הוא כל כך קטן שהיא פשוט לא מצליחה להבחין בו. כעת היא סבלה מאותה התחושה, שהתגברה ככל שניסתה להיזכר בעוד דברים שידעה על הבלתי- כבולים.

"לצערי הזמן שלי מוגבל," ספקטרום אמרה, פונה בחזרה אל המשרד. "שבי וספרי לי כל מה שאת יודעת."

מורגנה סיפרה למנהלת על החוויה המערערת שלה בהוגסמיד (חוסכת ממנה פרטים כגון מדוע הייתה שם ועם מי, ואת מי איבדה בסוף אותו הלילה), בעוד עט נוצה מכושף רושם כל מילה ומילה שלה על גבי מגילת קלף וספקטרום צופה בפניה בריכוז, כאילו קיוותה למצוא בהן עוד מידע.

בסוף העדות ספקטרום לקחה את המגילה, חתמה אותה בשעווה ובחותמת האישית שלה, ואז שלחה אותה מייד דרך הפולו.

"אני מודה לך מאד על העזרה," היא אמרה למורגנה לאחר מכן. "אני משוכנעת שהמידע שסיפקת לוועדה יעזור לה להבין כיצד להתגונן מפני חסרי הקסם. עכשיו אם תסלחי לי, יש לי פגישה נוספת עוד מספר דקות – "

"רגע." מורגנה קמה על רגליה בפתאומיות, מפתיעה את המנהלת, שכבר הייתה בדרכה אל המדרגות. היא פנתה אל מורגנה בשאלה, גלימתה מתנועעת סביבה.

מורגנה חשה עצבנות תחת העניים הסגלגלות של המנהלת. לא כך היא תכננה את השיחה הזו. היא לא ציפתה שהמנהלת תסלק אותה מייד בסיום הפגישה. היא תכננה לחתור אל מה שרצתה להגיד בזהירות ובעדינות, אבל נראה שלא הייתה לה ברירה אלא פשוט לומר את זה חד וחלק.

"פרופסור, יש עוד משהו שאני רוצה לספר לך. זה קשור לפרופסור אוורה."

העניין של ספקטרום בשיחה התגבר באחת. גבותיה הלבנות והדקות עטו הבעה חמורה. "מה העניין?"

"אני יודעת מה קרה לו. ואני יודעת מי אחראי לזה." מורגנה חשה הקלה גדולה להגיד את המילים האלה. היא לא ידעה כמה כל הסודות שלה מכבידים עליה עד עכשיו.

ספקטרום הורידה את רגלה מהמדרגה הראשונה ושבה אל מקומה ללא עכבות. "ספרי לי את כל מה שאת יודעת, העלמה ליבריס."

הפרק הקודם		הפרק הבא