זה פשוט בלתי אפשרי!

תלמידי שני הבתים יצאו למסדרון, ושם מחצית מהם נפלה שוב על הרצפה בצחוק רועם.
"לא, אתה שמעת את זה? לומר דבר כזה!"
"ועוד למי? לסנייפ!!!" דראקו איכשהו הצליח להחזיק את עצמו על הרגליים, שרירי בטנו כאבו מרוב צחוק, "אף סקסי..."
"מסכן סנייפ, זאת בטח פעם ראשונה שהוא מקבל מחמאות כאלה! הו, מרלין... אני פוחד לחשוב מה עוד יקרה בהמשך!"
"אתה זוכר, יש עכשיו טיפול בחיות קסומות במקום לחשים," אמר דראקו ותיכף נעצר, "שיט, פוטר חבר של האגריד הזה, הוא עוד ירשה לו להפסיד שיעור..."

"בוא נקווה שלא..." ענה בלייז, ממשיך לחייך, "וואו, אף פעם בחיי לא צחקתי כל כך! זה היה פשוט ענק... אף סקסי!"

"טוב, לפחות אנחנו יודעים עכשיו איך סנייפ נראה כשהוא בשוק."

"ואיך מאלפוי נראה כשהוא מובך," ענה בלייז, וכרגיל - קיבל מרפק בצלעות.

צוחקים ומדברים, פנו החברים לכיוון היציאה מהטירה, שניהם במצב רוח מצויין. דראקו, רצה, בכל לבו, למצוא כעת את פוטר ולהקניט אותו על מה שקרה, אך, בכל זאת, החליט דראקו לחכות מעט עם 'ההתקפה'. צריך היה לתת לפוטר זמן להתעצבן.

דראקו הביט בשעשוע בתלמידי שני הבתים המתאספים על יד צריפו של האגריד. שוב ושוב נשמעו התפרצויות צחוק, בעיקר מכיוון הסלית'רינים, מכוונות אל פוטר, שהגיע, בכל זאת, לשיעור, והיה אדום כולו. על ידו עמדו, כמו תמיד, הצמד הג'ינג'י-ברונטי. הגריפינדורים ניסו להשוות לעצמם אשרת פנים רצינית, ואפילו נעצו, מידי פעם, מבטים כעוסים בסלית'רינים, אך מספיק היה שמישהו יקרא 'אך, איזה אף סקסי!', כדי לגרום לרצינות שלהם להיעלם. היה ברור שבקרוב - כל בית הספר ישמע על 'עלילות הגיבור הגריפינדורי בשיעור שיקויים'!

לבסוף, החליטה השלישייה המוזהבת להתרחק מההמון המצחקק. ויזלי וגריינג'ר ניסו לשכנע בדבר-מה את חברם, שישב מכווץ על סלע. עיניו היו מושפלות והוא הרים את ידיו שוב ושוב, כדי להזכיר לחבריו לשמור ממני מרחק. בלייז דחף את דראקו אל מאחורי אחד העצים בסביבה ושלח לחש ציטוט אל עבר השלושה, אותו לחש בו השתמש דראקו שעות אחדות קודם לכן.

"נמייה גועלית! הארי, אנחנו חייבים להחזיר לו על מה שעשה!"

"אני עוד אעשה את זה, אל תדאג - ויותר מפעם אחת! אבל עכשיו, חשוב יותר לחשוב איך אני שומר נזהר, כדי לא לפלוט יותר שטויות כאלה... מרלין! איך אני אמור להסתכל לסנייפ בעיניים עכשיו?!"

ויזלי צחקק, מקבל בתגובה מכה מהרמיוני.

"זה לא מצחיק, רון!" אמרה הנערה, מנסה בעצמה להסתיר חיוך.

"אני חושב שזה רעיון גאוני, הארי, אתה צריך לומר לו דברים בסגנון לעיתים קרובות יותר - ככה לא נקבל יותר שיעורי בית!"

"רק זה חסר לי!" ענה הארי, באירוניה מוחלטת, "אתה רוצה אולי, שאני גם אזמין אותו לדייט?"

"איכס, לא!" נחרד הג'ינג'י, "זה הרבה מעבר למה שאני מסוגל לסבול..." הוא ענה, בהבעה של גועל.

"פאק! אני לא יכול עם זה!!!" קרא לפתע הארי בתסכול.

"אולי בכל זאת תלך למרפאה?" הרמיוני התקרבה אליו והניחה יד על כתפו.

בתגובה, פוטר קפץ כמחושמל וסגר את פיו בחוזקה בידיו.

"הארי! הכל בסדר? אמרת משהו?"

"כן, הרמיוני, אמרתי שיש לך רגליים ממש נחמדות! מתחשק לי לפעמים שתפסקי אותן ו..."

"היי, היי! זאת החברה שלי!" קטע אותו בזעם הנער השני, בזמן שהנערה המדוברת צייצה ופניה הסמיקו בעוז.

פוטר נהם בתסכול, בעוד דראקו חייך ממקומו, מאחורי העץ.

"אני ביקשתי שלא תגעו בי!" קרא שחור השיער, "אני לא שולט בזה... ואסור שזה יוודע למישהו... אחרת הלך עלי!"

דראקו ובלייז החליפו מבטים. הם כבר ידאגו שזה יוודע לכולם!

"לא למדו אתכם שלא מנומס לצוטט לשיחות?!" הנערים קפצו בבהלה, מסתובבים להביט בפנסי, המחייכת בתמימות.

"יצאת מדעתך?!" התנשם בלייז, "יכולתי לחטוף התקף לב!"

הגריפינדורים, ששמעו את הקולות, הסתובבו, נועצים בשלושה מבטים זועמים.

בכל מקרה אחר, דראקו היה מתעצבן על חברתו, אך כעת, הוא היה מרוכז מדי בזוג העיניים הירוקות, הנעוצות בו בזעם. 'טוב, טוב מאוד, אפילו!' חשב הבלונדיני, 'בקרוב אפשר יהיה להתחיל לפעול!'

"ילדים, כולם לכאן!" נשמע קולו של האגריד ממאחורי הבקתה, מודיע על תחילת השיעור.

כשהגיעו למאחורי ביתו של שומר-הקרקעות, נגלתה לעיניהם חורשה קטנה, מוקפת גדר נמוכה. הסלית'רינים זזו במהרה לצדדים, מפנים מקום למנהיגם, דראקו, אשר שכח מיד על פוטר, או, ליתר דיוק, כמעט שכח. תשומת ליבו הופנתה לעבר היצור המוזר שישב במרכז החורשה...

היא (משום מה, דראקו היה בטוח שהיצור היה ממין נקבה) דמתה לחתול גדול, לבן לחלוטין, אשר במקום פרווה, היה מכוסה בנוצות ארוכות ש... התנועעו! אוזניה הגדולות היו מחודדות בקצוות, ועל פרצופה, כשני בארות חסרי תחתית, היו זוג עיניים שחורות כלילה. היצור, אמנם, לא היה יפה במיוחד, אך כל הנוכחים הרגישו מיד בכוחו הקסום - חום עוצמתי נבע מהפנתר המשונה, גורם לכל האיזור להתחמם בכמה מעלות. השקט והשלווה שנבעו ממנה עברו אל כל הנוכחים, גרמו להם לחוש בטחון וקרבה אל החיה המוזרה.

"מה זה, האגריד?" שאלה גריינג'ר, כאשר הקבוצה התרגלה לתחושות, "מעולם לא שמעתי או ראיתי משהו דומה לו!"

"וזה לא מפתיע. ילדים, תכירו - זאת מריאל, והיא פיית'ר." הקבוצה שתקה. "פיית'ר, הוא בעל חיים הניזון מרגשות חיוביים של בני האדם. שמחה, אושר והכי חשוב - אהבה, הם מקורות האנרגיה העיקריים של חיה זו ושל כוחה, לכן, הפיית'רים גרים במקומות מלאי אנשים, ילדים במיוחד. תכונה נוספת שלהם, היא היכולת להפוך לבלתי נראים. לצערנו," האגריד חייך בעצב, "נותרו מעט מאוד כאלה. עשרים, ליתר דיוק. כן, כל כך מעט. את הקטנטונת הזו קיבלתי ממכר ותיק מניו-זילנד." האגריד ליטל ברוך את ראשה, בעוד החתולה השמיע קול חזק, המזכיר יללה, ונוצותיה תפחו מעט, ממשיכות להתנועע, כאילו ממשב רוח.

"לפיית'ר יכולות קליטה מעולות. נכון לכרגע, היא שומעת ומרגישה כל אחד ואחד מכם. אתם רואים איך הנוצות שלה זזות? וכעת לדבר המרתק ביותר... יש בינכם כאלה שמאוהבים?"

בלייז חייך חייך חיוך עקום בעודו מצביע על פוטר, "אני לא יודע אם זה התאהבות, אבל פוטר נמשך קשות לאפים של אנשים!"

הקבוצה חזרה לצחוק, מביטה בהארי, שעמד במרחק מהם, מנסה להימנע מכל מגע אפשרי, מביט בריקנות אל עבר החתולה הלבנה.

האגריד התעלם מההערה והעביר בשנית מבט שואל על תלמידיו. לבסוף מבטו נעצר על הגריפינדורית הברונטית, "הרמיוני, אם אינני טועה, את מתאימה למשימה."

"כנראה," חייכה הנערה חיוך זורח לעבר רון, המסמיק.

"אם כך, גשי לכאן, לטפי את מריאל ונראה מה יקרה," האגריד התקרב אל גוש העומדים, לוקח עמו את החתולה.

'וואו, איזה חתול ענק!' חשב דראקו. על יד חצי-הענק היא נראתה בגודל של פנתר רגיל, אך, כשהתקרבה אליהם, צעדו התלמידים בחשש לאחור - היא גבוהה, לא פחות מהם!

"אל תפחדי, הרמ', עליך לזכור- מריאל לעולם לא תפגע באלה שלא יפגעו בה!"

דראקו עמד קרוב מספיק כדי להבחין בחשש של גריינג'ר, כשזו הרימה את ידה ללטף את פני הפיית'ר.

היצור, מבלי למצמץ, הביט עמוק בעיני הנערה. ברגע שהרמיוני נגעה בראש הפרוותי של הפנתרה, קרה דבר מדהים: הנוצות המתנועעות התנפחו עוד יותר, מכפילות את גודלה, והן חדלו מלהיות לבנות - למשך שניות אחדות השתנה צבעם לכתום, אחר-כך לירוק, לצהוב, לסגול! איש מהנוחכים לא הצליח לעצור את התפעלותו, כאשר הפנתרה זהרה בכל צבעי הקשת, נצצה והחליפה צבעים מתחרה באורה של השמש עצמה!

היה זה מחזה יפייפה! ואז הבחין דראקו בדבר-מה נוסף: עיני הפיית'ר שינו גם הם את צבעם! הצבען השחור החל להתבהר, עד שהפך, לבסוף, לכחול קריסטלי. מריאל יללה, ממשיכה להתלטף בידה של הרמיוני.

הפליאה הרגעית נהרסה, כאשר מישהו התייפח בקול - היה זה האגריד, אשר ניגב עת דמעותיו, מחייך באושר.

"נכון שהיא פשוט יפיפייה?!" חצי-הענק קינח את אפו במתפחת ורודה ענקית.

"מושלמת..." הסכים ויזלי בחולמניות, אם כי התכוון למישהי אחרת.

"הפיית'רים חשים באהבה, וככל שהיא חזקה יותר, כך חזק יותר זוהרות הנוצות שלהם. ועינייה משנות צבען..."

"לעיניו של הנאהב!" סיימה הרמיוני את המשפט במקומו.

התלמידים נאנחו בהתלהבות. אלה שהיו קרובים מספיק, ניסו לוודא את הנאמר והביטו על עיניו של רון, המובך. ובאמת, הצבע היה זהה!

"וכעת, כולכם מוזמנים לגשת לפי התור וללטפה, אם אתם לא פוחדים מהרגשות שלכם, כמובן!"

הגריפינדורים הנהנו, מסתדרים בשורה במהירות. הסלית'רינים החליפו זה עם זה מבטים,עושים, בסופו של דבר, כמותם - הסקרנות ניצחה הפעם את גאוותם. בלייז משך את דראקו אל הקבוצה המתלחששת, הנרגשת לקבל הזדמנות ללטף את החיה המיוחדת.

אצל חלקם, הנוצות נותרו לבנות, לעומת אחרים, אשר גרמו להן לזרוח בצבעוניות. באוויר נשמעו צחקוקים נרגשים בין הנערות, המנסות לנחש את שמות הנאהבים של חברותיהן. היו כאלה, אשר העובדה שהוא גרם לנוצות הפיית'ר לזהור, הייתה הפתעה מוחלטת עבורם.

"הפיית'ר תמיד צודק," טען האגריד, למראה הפרצופים המופתעים, "הוא מרגיש ומבין רגשות יותר מהאנשים עצמם. אלה הרגשות האמיתיים, אתם רק צריכים לנסות להבין למי הם מיועדים!"

"השעיר המגודל מדבר יותר מידי היום, אתה לא חושב, בלייז?"

"כן..." הסכים זה וגירד את סנטרו במחשבה, "אני חושב שאף אחת משלוש הבנות שאני יוצא איתן, לא תרצה לראות אותי יותר... אני בטוח שהחתולונת תישאר לבנה כשאני אגע בה."

"אאמ, אתה בטוח שאתה לא אוהב אף אחת מהן?"

"כה, ברור," הצדיק חברו. "ומה איתך?"

דראקו עיוות את פניו. 'רק זה חסר לי... אהבה, איזה רגש מיותר!'

פנתר-החיבה יילל בהתרגשות מכל ליטוף, נהנה מתשומת הלב הניתנת לו. היה נראה שהמתרחש מסב לה הנאה רבה.

"הארי, למה אתה עומד רחוק כל כך?" שאל האגריד.

גל לחשושים נשמע בתגובה, ביניהם שמע דראקו את המילה 'זואופיליה'.

"קדימה, לטף אותה!"

החתולה ייללה בהסכמה, מתקרבת אל הגריפינדורי בעצמה, בעוד דראקו החל לחוש התרגשות לא מובנת.

"האגריד, אולי לא צריך?" שאל הנער בתקווה.

"צריך, צריך! רואה, היא באה אליך בעצמה."

"שלום לך," אמר פוטר כשהחתולה נעמדה מלפניו. נראה היה, שכוחה הקסום החליש במעט את עוצמת 'אש הדרקון', משום שכעת, נראה הנער טוב יותר, מאיך שנראה בחצי השעה האחרונה. "אני יכול ללטף אותך?"

כשקיבל בתגובה 'מיאו' מרוצה, הוא הושיט את ידו, מניח אותה ברכות בין אוזני החתולה.

דראקו התעוור, כמעט. וכמוהו, גם שאר הנוכחים, אשר הוצפו כולם באור זורח. כשלבסוף הצליח הסלית'ריני לפקוח את עיניו הדומעות, הוא הרגיש, כאילו נכנס אל תוך קלידסקופ - החורשה כולה הייתה שטופה בצבעים חמים וזוהרים: העצים, הדשא, האוויר מסביב - הכל זהר, כאילו היה זה שיא הקיץ ולא אמצע אוקטובר! מאלפוי העביר את מבטו אל פוטר, אשר המשיך ללטף את הפנתרה, ונראה זוהר בעצמו על ידה. על שפתיו נח חיוך רך ועיני האזמרגד היפות נצצו משמחה.

חיוך רך? עיניים יפות??? 'מאיפה, לעזאזל, הגיעו התיאורים האלו?!' אך מחשבות אלו התפוגגו מיד, מתחלפות במחשבה אחרת, עוצמתית במיוחד, אשר גרמה לו לרעד מוזר באיזור החזה, 'פוטר מאוהב...'

"הארי... וואו!" התרגש האגריד, "זה מדהים! כאלה רגשות חזקים... אני כל כך שמח בשבילך!"

האחרים, גם הם, השמיעו קריאות התפעלות והגריפינדורי הוריד את ידו, מחייך במבוכה.

החתולה חזרה למקומה הקודם, בעוד הארי שולח אליה חיוך עגום. הבלונדיני הרגיש כובד לא רגיל על לבו, 'פוטר מאוהב...' - המחשבה הטורדנית עברה שוב ושוב במעמקי ראשו, לא נותנת לתחושה המשונה להיעלם.

'ומה אכפת לי בכלל, אם הוא מאוהב או לא?!'

מכווץ את אגרופיו, הפנה הסלית'ריני את מבטו, שם לב, שהוא בין האחרונים בטור. לפניו, בלייז ליטף את החתולה, אשר נוצותיה נותרו לבנות לחלוטין, מוכיחות, שליבו של בלייז זאביני אכן פנוי.

דראקו, בתורו, נגע בצוואר הפיית'ר, נדהם מרכות נוצותיה המתנועעות, ומיד קפא...

אל מול עיניו, נעלם לובן הנוצות, משנה את צבעו לירוק, ואז צהוב, אדום... 'איך זה יכול להיות?! אני לא אוהב אף אחת!... זה פשוט לא יכול להיות!'

'זה פשוט בלתי אפשרי!' - חשב בשנית הנער, כאשר זוג העיניים שינו את צבען ל...

ירוק - אזמרגד?!

הפרק הקודם		הפרק הבא