זה פשוט בלתי אפשרי!

באולם הגדול השתרר שקט מוחלט כאשר, בלי כל התראה מוקדמת, הארי פוטר קפץ ממקומו ויצא מהאולם, במהירות שלא הייתה מביישת מטאטא נימבוס.

דראקו ובלייז, שלא הצליחו להתאפק, פרצו בצחוק רועם, אשר לא השאיר מקום לספק: הם היו האשמים בכך. אך גריינג'ר וויזלי, שיצאו בריצה אחר חברם, היו מודאגים מכדי לשים לב לכך.

"זה אתם, נכון?" התקרבה פנסי פרקינסון אל שני הבנים הצוחקים, מביטה בהם בחשד, "מה עשיתם לו?"

"שום דבר מיוחד, פנס'," גיחח בלייז, "פשוט גרמנו לו להרגיש גבר סוף-סוף."

"הכנסנו לו סמים לשתייה!" הודיע דראקו בחיוך.

"איזו דאגה לזולת!" אמרה הנערה באירוניה, "בהחלט יכולתי לצפות למשהו בסגנון מבלייז, אבל אתה, דראקו - הפתעת אותי. ואני במשך יומיים עוד תהיתי לעצמי למה יש לך ניצוץ מרושע כזה בעיניים! העניין הלא-בריא שלך בפוטר כבר מזמן מכניס לך כבר מחשבות מסויימות לראש."

"אני. לא. מאוהב. בפוטר!" ענה הבלונדיני באיטיות, מדגיש כל מילה.

"אני לא אמרתי כלום על התאהבות... אבל אם כבר מדברים, הוא דווקא בחירה לא רעה!..."

"מה???" דראקו לא האמין למשמע אוזניו. חבריו טוענים שהוא... מה?! "על מה אתם מקשקשים, לעזאזל?! אני פשוט אוהב..."

"כן כן, בדיוק - אתה פשוט אוהב - אותו!" קטעו את שני חבריו במקביל.

"אני פשוט אוהב להתעלל בו!" ענה דראקו בזעם, מנסה להסתיר את מבוכתו. 'התיאוריות המגוחכות שלהם עוברות כל גבול... פפפ, אני... את פוטר?!'

"חה, אז אני לר היחידה שחושבת ככה?!" פנתה פנסי לבלייז, ואז שוב לדראקו, "אתה יודע, אני שמה לב איך אתה מביט בו..."

"איך אני מביט בו?! אל תדברי שטויות... אתם יודעים שאני לא סובל אותו!" מאלפוי נשמע מיואש, "ומצפה להרגשה הדדית ממנו! וכדאי שתתכוננו למופע. תכף יתחילו השיעורים, ובמצב שלו, אני בספק אם ייתנו לו להישאר במרפאה, או בחדר. סביר להניח שיתנו לו שיקוי הרגעה וישלחו בחזרה לשיעור. אם הוא יעז בכלל לבקש עזרה..."

"והחומר הנחמד שלנו יגרום לו לעשות כאלה דברים, שהוא יצטער עליהם כל החיים!" המשיך אותו בלייז.

"טוב, קדימה - זמן ללכת, אם אתם לא רוצים לאחר לסנייפ. "

הסלית'רינים רצו למעונות סלית'רין להביא את הציוד, ועשרים דקות לאחר מכן, כבר עמדו בכניסה לכיתת השיקויים. נותר רק לקוות, שהגיבור הגריפינדורי יגיע לשיעור. ואז לפני שדראקו הספיק להבין מה קורה, וויזלי התנפל עליו משום-מקום והצמיד אותו לקיר.

"מה עשית לו, נמיה מזדיינת?!" נהם הג'ינג'י, הרוק מפיו מאיים להשפריץ על הבלונדיני המבוהל, "אידיוט מנובל! אתה והמוח הסוטה שלך, לא יכולתם להמציא משהו טוב יותר?!"

"תתחפף, סמור," דראקו נהם בחזרה, מעיף מעליו את הידיים המנומשות ומסדר גלימתו בזעם, "בחיים אל תיגע בי יותר עם האצבעות המטונפות שלך, שומע?! ועדיף שבמקום לצרוח פה כמו מטורף, תלך לעזור לחבר שלך לשחרר קצת לחץ..."

וויזלי האדים בכעס, אך לא הספיק לענות, משום שבפתח הכיתה הופיע פרופסור סנייפ, מזמין את תלמידיו להיכנס בתנועת יד מהירה.

יש לציין, שמאלפוי היה מאוכזב. בכל זאת, הוא קיווה שמישהו אחר יצמיד אותו לקיר...

הוא קיווה לראות מולו את פניו הזועמות של פוטר. כשדמיין הבלונדיני את העיניים הירוקות, בוהקות מזעם, חש בחום שוטף את גופו. חודש שלם עבר מאז הפעם האחרונה בה רבו, חשב בצער. 'אבל לא נורא... כל היום עוד לפנינו!'

אחרי ויזלי, לכיתה נכנסה גריינג'ר, נועצת בדראקו מבט עצבני. פוטר לא היה איתם. סביר להניח שהילד-שיש-לו-כעת-בעיה-חמורה מסתגר כעת איפה-שהוא, מנסה להתמודד איתה בעזרת יד ימין שלו... או שמאל. 'פאק! מה אכפת לי עם איזה יד ראש-צלקת מאונן?!' דראקו נחר בעוד המחשבות הללו חולפות בראשו.

הוא פתח את ספר השיקויים שלו, מנסה להתרכז בהוראות ההכנה של השיקוי המבוקש.

הפרופסור המשיך להסביר על השיקוי החדש, בעוד מאלפוי המשיך להביט אל הדלת. פוטר היה צריך להופיע כבר! אחרת, הנקודות של גריפינדור ירדו למינוס! מאלפוי ידע שהנער-שנשאר-בחיים, גם אם יהיה על סף מוות, לא יאכזב את שאר הגריפינדורים הדפוקים.

באותו הרגע בדיוק, נפתחה דלת הכתה בחוזקה ודמות מוכרת עמדה בפתחה. פניו של גיבור-עולם-הקוסמים-המהולל היו קשות לתיאור: הן קיבלו את הגוון הבורדו-אדמדם של דגל הבית שלו, שיערותיו השחורות הזדקרו לכל הכוונים - אף יותר מהרגיל והעיניים הירוקות נצצו בחרדה מאחורי זגוגיות המשקפיים. פוטר נשם בחוזקה, מפסק מעט את שפתיו הנפוחות. מבטו של דראקו נדד מעט מטה יותר, אל צווארון חולצתו הפתוח מעט.

הבלונדיני, מבלי משים, ליקק את שפתיו. פוטר נראה כל כך סק...

'פאק!'

"סליחה על האיחור," התנשם הגריפינדורי, מביט בהתנצלות אל עבר המורה לשיקויים, שנעץ בו מבט בחזרה.

"חמש נקודות מגריפינדור על איחור לשיעור, ועוד חמש - על מראה בלתי הולם לחלוטין," אמר סנייפ במונוטוניות משועממת, "אתה מוזמן לתפוס מקום על יד מיס בראון ולגשת לעבודה."

דראקו, ניסה, בכל כוחו, להחניק צחוק, מביט בפוטר, הצולע בצורה משונה משונה כל-כך אל עבר השולחן. הסלית'רינים, שכבר הספיקו להתעדכן במתרחש, החלו להשתעל, מנסים גם הם שלא לפרוץ בצחוק. ויזלי וגריינג'ר, אשר ישבו במרחק, יחסית, החליפו מבטים מודאגים.

בזמן שבלייז חתך את מרכיבי שיקוי שיפור הראייה שהכינו, דראקו התבונן בחטף בפוטר. זה, ישב במקומו, מכווץ, משלב רגליים בצורה משונה, בעודו מעתיק את ההסבר מספר הלימוד. דראקו קרע פיסת נייר וכתב פתק קצר: 'תגיד, פוטר, המכנסיים לא לוחצים לך? או שמה שבתוכם קטן מידי מכדי להפריע?' הוא קיפל את פיסת הנייר למטוס ושלח אותו בקסם פשוט שלושה שולחנות קדימה, לא לפני שבדק שסנייפ לא מסתכל. זאת לא הייתה בעיה, היות והפרופסור היה שקוע כולו בקריאת ספר עב כרס, אשר דרכו נראה בקושי שיערו השמנוני.

אגרופיו של הגריפינדורי התכווצו בזעם בעת קריאת המכתב. הוא שרבט בכעס תשובה ושלח אותה חזרה.

'אני אהרוג אותך, מפלץ לבקן שכמוך!'

'לא יכול לחכות!' כתב דראקו כשעל פניו נותרת הבעה רגועה, המשקפת את ההפך הגמור ממה שהרגיש. בפנים, הוא זרח משמחה: פוטר ענה לו! סוף- סוף הצליח מאלפוי לעצבן אותו! בקרוב הכל יחזור לשגרה!

ברגע שפתק נוסף נחת על שולחנו, פוטר, מבלי לקרוא אותו אפילו, שרף אותו בכישוף. מיד, מאלפוי קרע פיסת נייר נוספת. 'פוטי, למה להתעצבן? אני רק רוצה לשוחח!'

תשובה הגיעה כמעט מיד: 'לך תזדיין!'

'איכס, איזו שפה בוטה, פוטר! ועוד אומרים שאתה מנומס!'

פוטר התכוון לענות, אך לפני שהספיק, לבנדר החלה להתלונן.

"תפסיק כבר את ההתכתבות המטופשת ולעזור לי להכין את השיקוי!" היא אחזה בכף ידו, אשר בה אחז בפתק. וחבל, משום שברגע הבא, תפס פוטר את ידה ובתנועה מהירה הצמיד לשפתיו, מכניס את אחת מאצבעותיה לפיו. ספק אם הבין מה הוא עושה - 'אש הדרקון' עשתה את שלה.

לבנדר צווחה.

"הארי, מה עובר עליך?!" הנערה המבוהלת משכה את ידה חזרה.

"מה מתרחש כאן?" סנייפ בגיח, כחומה אפלולית, לפני שולחנם.

נשמעו צחקוקים ראשונים. לבנדר הסמיקה עד שורשי שיערה, בשוק מהארי וממעשיו. לאחר שהנערה התרחקה מעט, מבטו של הארי התבהר ועיניו נפערו באימה.

"אהה... לבנדר, סליחה! אני לא התכוונתי!" החל הגריפינדורי, נראה כאילו רוצה לקבור את עצמו מרוב בושה.

"הכל בסדר, פפפרופסור," מלמלה הנערה, בעודה בוחנת בחשד את הנער שלצידה.

"מיס בראון, עברי בבקשה לשבת על יד מר תומאס, ואתה, מר פוטר, תסיים את השיקוי בעצמך."

דראקו תפס את עצמו בידיים, מבין שבמשך כל הזמן הזה ישב עם חיוך מטופש מרוח על פניו, כמו איזה אידיוט.  'זה הולך להיות יום מדהים!' חשב הבלונדיני, 'ופוטר נראה די חמוד ככה, כשהוא מסמיק...'

"מר מאלפוי, הפסק בבקשה לבהות במר פוטר וחזור לעבודה."

דראקו האדים לא פחות מהגריפינדורי והודה לאל על האפלה השוררת בכיתה, שהסתירה זאת. הוא חזר להביט בקדרה. לפרשנות כזאת הוא לא ציפה מסנדקו... דראקו החטיף לבלייז, המצחקק, בצלעות, גורם לולצחוק אף יותר.

עשרים הדקות הנותרות של השיעור עברו בדממה. פוטר, ניסה להתרחק מכולם ולהתרכז בהכנת השיקוי, בעוד מבטים רבים ננעצו בעורפו. תלבושת בית הספר הייתה רחבה מספיק כדי להסתיר את הבליטה במכנסיו, אך עם זאת, הגריפינדורי נצמד לשולחנו וניסה שלא לזוז.

"נגמר הזמן," הודיע הפרופסור בטון קר, ניגש אל השולחנות האחוריים. הוא החל לעבור בין השולחנות, מעיר הערות על ביצועי התלמידים, הערות אשר רק חמישית כיתה הקשיבה להן.

"מר לונגבוטום, עם שיקוי כזה סביר יותר שתעוור את מטופליך ולא תשפר את ראייתם, או שתצמיח להם זוג עיניים נוספות!"

"מיס פרקינסון, לא הייתי ממליץ להשתמש בשיקוי הזה, אלא אם כן כוונתך היא להשתמש בו כתחליף ל'אבדה קדברה'!"

דראקו ובלייז קיבלו עשר נקודות, כל אחד, על 'ביצוע כמעט מושלם'.

לבסוף, הגיע סנייפ אל  השחלחן האחרון, שולחנו של פוטר. הסלית'רינים, כרגיל, התכוננו למנת סארקזם נוספת מראש הבית שלהם, אך זה שתק במשך זמן-מה, בוחן ביסודיות את תכולת הקדרה. ואז, לפתע, אחז הפרופסור בכתפו של הגריפינדורי, כמה חבל... "מר פוטר, אם לא היית יושב מתחת לאפי במשך כל השיעור, לא הייתי יכול להאמין - הכנת את השיקוי בצורה נכונה ומדוייקת להפליא!"

הנוכחים, פה אחד, השמיעו קריאת הפתעה. במשך שש שנים שלמות, הילד-שנשאר-בחיים לא הצליח, אפילו פעם אחת, לקבל הערה חיובית כל-שהיא מסנייפ, ובטח שלא לשמוע אותו מברך אותו על הכנת שיקוי מושלם!

חבל רק שהפעם היחידה שזה קרה, הייתה היום...

לסנייפ לקח זמן לקלוט, כיצד השתנה המבט בעיני הנער, ברגע שנגע בו. אך היה כבר מאוחר מידי...

"פרופסור סנייפ..." התנשם לפתע הגריפינדורי. לדראקו, כמו לשאר הנוכחים, החצי-לחישה הזו גרמה לצמרמורת בכל הגוף. "פרופסור, אני לא יודע אם אמרו לך פעם, אבל האף שלך נורא סקסי!"

ההכרזה נשארה תלויה בחלל האוויר. דממה מוחלטת השתררה. התלמידים ההמומים, לא מסוגלים להגיב, התבוננו קרוב לדקה במחזה שלפניהם: בסנייפ.

פניו מוכות ההלם של הפרופסור לשיקויים, שינו את צבען מלבן סיד, לאדום בורדו, וחוזר חלילה.

הצלצול שנשמע החזיר אותו למציאות, דבר שגרם לו להתרחק מפוטר בקפיצה גדולה, של שלושה מטרים, כמעט. הגריפינדורי, שחזר לעצמו גם הוא, השמיע קריאת בהלה, שנשמעה כזעקה של חיה פצועה. הוא כיסה את פניו בידיו ויצא בריצה מהכיתה, מבלי לאסוף, אפילו, את חפציו.

סנייפ, שכנראה, לא התאושש לחלוטין, ניסה למקד מבטו על תלמידיו. תלמידי שני הבתים ניסו קשות,  שלא לפרוץ בצחוק. אף אחד, מעולם, לא הרשה לעצמו לומר דברים כאלה לסנייפ...

ראשון, נשבר בלייז, שפשוט צנח אל מתחת לשולחן והחל לצחוק בקול. אחריו, נשבר דראקו, נחנק מרוב צחוק, בדרך מאוד לא 'מאלפויית'. אחריהם, החלו גם האחרים לצחוק, מרעידים בקולותיהם את המרתפים.

"החוצה!!!" צרח סנייפ, גורר גל צחוק נוסף מתלמידיו.

איש מהם לא ראה זאת, אולם, לאחר שעזבו במהרה את הכיתה והשאירו את הפרופסור לבדו, הוא שלח יד ונוגע באפו. "אה, ועשרים נקודות לגריפינדור על ה... שיקוי!"

הפרק הקודם		הפרק הבא