קוסם שיודע

הנה נושא למחשבה - למה אנשים עובדים בעבודות שהם לא אוהבים, סליחה.. תנו לי לנסח זאת אחרת - למה אנשים מלחתחילה בוחרים במקצוע שהם לא אוהבים ?! - אתם בטח שואלים את עצמכם, על מה הוא מדבר ?

ובכן, בואו ואסביר את עצמי - קחו למשל את פרופסור יאנג, הרי זה ברור שהיא לא אוהבת ללמד את החומר, להפך, היא ממש שונאת אותו, הרי מה עוד אפשר להסיק כשהיא כל הזמן מקריאה את החומר מהספר וזורקת משפטים

שהיא חושבת שאף אחד לא שומע כמו: "איזה שטויות", "למה אני צריכה את זה ?", "בא לי למות", "במה החומר הזה כבר יעזור בחיים ?". הבנתם את העיקרון ? לפעמים היא אפילו אומרת את מה שהיא חושבת בקול רם,

כאשר כמה תלמידים מתחילים לעצום עיניים היא מוחאת כף בחוזקה ואומרת: "גם אותי החומר הזה משעמם, אבל אני לא יכולה לעצום את העיניים שלי ולכן גם אתם לא !." - ממש מורה למופת אם תשאלו אותי.

אני לא יודע מה איתכם, אבל בשבילי מורה טוב הוא מורה שאוהב את מה שהוא מלמד, שיודע את החומר גם בלי הספר, שלא נטפל לתלמידים ואובייקטיבי - בהוגוורטס יש כמה מורים כאלו כמו - פרופסור מקגונגל או פרופסור

סלגהורן, אבל רק חבל שזה מסתכם בזה.

קחו לדוגמא את פרופסור פליטיק - אוקיי, הבנו שאתה אוהב את החבורה המלבבת שניקראת הקונדסאים - אבל אי אפשר לתת להם לגזור שיערות מראשה של התלמידה אמילי סונג ואז להוציא אותה על כך שהיא התעצבנה

עליהם, הרי הם אלו שגרמו לה להתעצבן, לא ?! [ולשיער שלה להיות גזור בתספורת לא אחידה].

אם כבר מדברים על הקונדסאים, את האמת - זה מאוד מחמיא לי שאתם מנסים לדעת מי אני, רק חבל שאתם משקיעים את רוב הזמן שלכם בלגרום לשיער של תלמידת שנה שישית מגריפינדור - רונדי שנט להיצבע בכתום

זרחני, או לשים חלזונות בתוך הנעליים של פרופסור סלגהורן או לפתוח את הברזים בשירותים של מירטל המייללת כדי לגרום לה לבכות עוד יותר [אם זה בכלל אפשרי], במקום באמת לנסות ולגלות מי אני.

אז עד הפעם הבאה, שלכם באהבה גדול ואובייקטיביות - הקוסם שיודע.

"וואו, זה היה קרוב !." הודיע רמוס לופין תוך כדי שהוא מניח את ידיו על ברכיו ומנסה להאיט את קצב נשימתו.
שלושת חבריו שניסו להסדיר את נשימתם גם הם, הסכימו איתו.
לאחר פרסום הכתבה שבה כתוב שהקונדסאים אחראיים לתעלול של צביעת השיער של רונדי שנט, רונדי לא הפסיקה לרדוף אחריהם ולשלוח לעברם המון קללות בעזרת שרביטה - היא כל כך כעסה שצבע פניה נהיו כתומות כמעט כמו צבע שיערה החדש, ארבעתם הקונדסאים עצרו לנשום רק אחרי שהיו בטוחים שהם הצליחו להתחמק מרונדי.
"אני לא מאמין שהוא שוב עלה עלינו !." הודיע סיריוס בלק. "איך הוא עושה את זה ?."
"אני לא יודע," אמר פיטר פטיגרו.
"ריתוק לארבעתכם במשך שבוע," אמר בקול סמכותי מישהו לידם.
ארבעת החברים הפנו את ראשם למשמע הקול וראו את פרופסור סלגהורן כועס מתמיד כשעיתון הוגוורטס נמצא בידו.
"אבל פרופסור - " התחיל רמוס לופין.
"שקט מר לופין," קטע אותו בעצבנות פרופסור סלגהורן. "פעם הבאה תחשבו שנית האם להתעסק עם הנעליים שלי."
ובזאת הפנה להם את הגב והחל ללכת משם בכעס.
"זה לא פר !." אמר בעצבנות ג'יימס פוטר.
"אנחנו חייבים להפסיק אותו," אמר סיריוס בלק. "אנחנו חייבים למצוא אותו !."
"תראו," אמר רמוס לופין והצביע על הקיר שמולם.
על הקיר התחילו להופיע אותיות בצבע אדום כדם, כשנדמה שהאותיות סיימו להופיע, אפשר היה לראות שכתוב את המילה: "בהצלחה".
"הוא פה ?," שאל סיריוס בלק והחל להזיז את ראשו במהירות עצומה על מנת לבדוק אם הם לא לבד.
"לא נראה לי," אמר פיטר פטיגרו. "אין פה אף אחד חוץ מאיתנו."
"הוא כל כך מעצבן," אמר ג'יימס פוטר. "אנחנו חייבים לגלות מי זה !."
"אתה צודק," אמר רמוס לופין. "ונראה לי שהקוסם שיודע סיכם את זה יפה, שיהיה לנו - בהצלחה !."

הפרק הקודם		הפרק הבא