חיים חדשים

חנוכה שמח פוטרהאדים!!!!!!!! רק עכשיו קלטתי שעבר סוף השבוע ושלא העלתי פרק...אופס. סתם, זה היה בכוונה כדי למתוח אתכם בגלל הסוף של הפרק הקודם. מוחעחעחעחע

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

"אההההה!"

"ג'נה? ג'נה, תתעוררי!"

"אההה!" צעקה ג'נה, עדיין בהלם מהחלום שלה.

"את בסדר?" שאלה ג'סי. "את התפתלת וצעקת כל מיני דברים ממש מוזרים. מה קרה?"

"אני..." היא התנשפה. "היה לי סיוט...אבל הוא נראה ממש מציאותי. כלומר, כאילו זה באמת קרה לי. אבל... אבל זה מעולם לא-"

"בסדר, תירגעי." אמרה לה ג'סי. "קדימה. קחי נשימה עמוקה - לא, תעשי את זה, תסמכי עליי – עכשיו תנשפי. ושוב – יופי. הנה, את רואה שעכשיו יותר טוב? אז... על מה חלמת?"

"אני...הייתי ביער...אבל הוא נראה מוזר, לא כמו יערות שיש בדרך כלל כאן באזור...וברחתי ממשהו..."

"ממה ברחת?"

"זה מה שמחרפן אותי, אני לא יודעת!" נאנחה ג'נה. "הייתה שם טירה, והבזקי אור משונים, ו...ניסיתי להגיע לעיירה כלשהי, כדי לברוח מ...מה שזה לא יהיה, אבל אז הופיע מישהו במסכה...ואז נכנסתי לתוך צריף ישן ו...היה שם נחש, ו...אני חושבת שהוא תקף אותי..."

"בסדר, זה מסביר הכל." קטעה אותה ג'סי. "היה שם נחש, ואת פוחדת מנחשים, אז צרחת. כל השאר היה סתם כדי לגרום להכשה להיראות הגיונית. בגלל זה היית ביער, ובצריף ישן, ופגשת בחור עם מסכה. זה בגלל השילוב של הפחד שלך עם משהו שלרובנו אין – זה נקרא 'היגיון'. מזל טוב, את שפויה!"

ג'נה גלגלה עיניים. "נו באמת ג'סי, זה רציני! חוץ מזה, אם כל שאר הפרטים הופיעו שם כדי לגרום להכשה להיראות הגיונית, למה ראיתי את הטירה ההיא? והאורות המשונים? והפרח?"

ג'סי נאנחה. "תראי, אני לא מפענחת חלומות מקצועית, בסדר? אני חושבת שהטירה הייתה שם כדי לגרום לזה להיראות כמו קטע מסרט אימה, וגם האורות – תראי, זה הלחיץ אותך, נכון? – למרות שאני לא ממש מצליחה להסביר את הפרח, זה באמת לא ממש הגיוני..."

"כן, זה ממש עוזר לי," ג'נה גיחכה.

"נו, טוב, לפחות ניסיתי," אמרה ג'סי. "אני הולכת לארוחת הבוקר. את באה?"

ג'נה הנידה בראשה. "אני אצטרף מאוחר יותר, בסדר? אל תשמרי לי מקום."

"איך שבא לך." היא יצאה מהחדר.

לאחר שוידאה שאין אף אחד באזור, ג'נה החליפה בגדים בזריזות לחולצה שחורה חלקה ומכנסי ג'ינס, לקחה תיק ותחבה לתוכו את המפתח הכסוף הקטן והפתק עם הכתובת-לא-כתובת של "הקלחת הרותחת" ויצאה מחלון חדרה, שהיה בקומה הראשונה. היא חצתה את חצר בית הספר – מבנה גדול ואפור בעל ארבע קומות – עד לשיח הורדים שניצב ליד הגדר. היא הזיזה אותו בזהירות וחשפה פתח קטן בגדר. היא עברה דרכו ויצאה אל הרחוב הומה האדם הלונדוני הטיפוסי.

לאחר כעשרים דקות של הליכה הגיעה ג'נה ליעדה – הכניסה לפונדק "הקלחת הרותחת". לפי מה שטדי אמר זה היה פונדק קוסמים פופולרי, אבל הוא נראה כמו חלק מבניין שמיועד להריסה – דלת עץ ישנה שהצבע חלקית התקלף ממנה וקירות אבן עלובים למראה. ג'נה בדקה כמה פעמים ווידאה שאכן הגיעה למקום הנכון, מאחר וכל האנשים שעברו שם התעלמו לחלוטין מקיומה של הדלת.

היא נכנסה והופתעה לגלות שגם מבפנים המקום לא היה כל כך גדול ומרשים כפי שדמיינה. נכון שהיו שם כמה אנשים(מה שהוכיח שהמקום לא מוזנח לגמרי) והיה שם גרם מדרגות שהעיד שהייתה קומה שנייה(כנראה חדרי השינה) אבל לא היה במקום שום דבר שצעק "היי-זה-פונדק-של-קוסמים". ג'נה הרגישה אבודה לגמרי.

'איך אני מגיעה מכאן לסמטת דיאגון?' חשבה לעצמה ג'נה, ואז הגיעה הישועה שלה בדמות איש ג'ינג'י גבוה ואישה עם שיער חום מתולתל שגררה אחריה ילדה שדמתה לה מאוד וקראה, "קדימה, רוז! אנחנו צריכים להשיג לך ציוד להוגוורטס!" בגלל שלא ידעה כלום על עולם הקוסמים – ובטח שלא איך להגיע לסמטת דיאגון – היא החליטה לעקוב אחרי האנשים האלה. הם התקדמו לכיוון דלת צדדית בחלקו האחורי של הפונדק ופתחו אותה. מאחורי הדלת הייתה מין יציאה למה שנראה כמו סמטה צדדית עם כמה פחים, חתול משוטט וקיר לבנים. הילדה – רוז – העיפה מבט לאחור ואמרה משהו בשקט לאישה שהייתה כנראה אימה. ואז היא הסתובבה והלכה לעבר ג'נה.

"היי, את נראית די אבודה," היא אמרה לה. "גם את מתחילה ללמוד בהוגוורטס השנה?"

"כ-כן," גמגמה ג'נה בתשובה.

"מגניב, גם אני! אני הולכת עכשיו עם ההורים שלי לסמטת דיאגון, רוצה להצטרף?"

"בטח!" ענתה ג'נה בהתלהבות. "ממש הצלת אותי, גדלתי עם מוגלגים, ולא היה לי שום מושג לאן ללכת..."

"אז בואי איתנו!" אמרה רוז, החוותה בראשה אל הדלת וקיר הלבנים, תפסה את ג'נה בזרועה והחלה להתקדם חזרה לכיוון הוריה.

"אוף, אני לא מצליח להיזכר בסדר הנכון..." מלמל האיש, שניצב כששרביטו שלוף אל מול הקיר.

"יש דברים שלא משתנים, הא?" נאנחה האישה, שלפה גם היא את שרביטה ונקשה בעזרתו על כמה לבנים.

הלבנים שעליהן נקשה האישה בשרביטה החלו לזוז, וכך גם האחרות, ולפתע נוצר מעבר במקום שבו היה לפני פחות מדקה קיר מוצק לחלוטין.

הם נכנסו, והאיש הכריז: "ברוכים הבאים לסמטת דיאגון!"

"לאבא שלי יש חוש הומור מעוות," לחשה רוז לג'נה, למרות שהאיש דווקא מצא חן בעיניה.

הם המשיכו ללכת במעלה הרחוב, וההורים של רוז התחילו לדבר ביניהם על דברים שג'נה לא הבינה: "זוכרת מה עשינו פה בשנה השישית שלנו?" "עזוב את זה, זוכר בשנה שאחרי זה, כש-" "במקומך לא הייתי אומר את זה בקל רם במקום ציבורי!" "נו באמת, רון..." ובינתיים גם הבנות ניהלו שיחה קטנה משלהן.

"ההורים שלי מכירים מאז השנה הראשונה שלהם בהוגוורטס," אמרה רוז. "את לא טהורת-דם, נכון?" שאלה לפתע.

"למה, זה משנה?" השיבה ג'נה בשאלה.

"לא – זאת אומרת, לי זה לא מפריע, יש קוסמים שזה כן משנה להם, אבל הם סתם מטומטמים – פשוט, אמא שלי סירה לי שבגלל שהיא ילידת מוגלגים בא מישהו מבית הספר והסביר לה כל מיני דברים ולקח אותה לכאן. לפי ההבעה על הפרצוף שלך כשהמעבר נפתח, אני מניחה שמעולם לא היית פה, אז למה אף אחד מבית הספר לא בא איתך?"

"מישהו כן בא," אמרה ג'נה, "אני פשוט מכירה ממש טוב את העיר – אני מסתובבת הרבה – אז רציתי ללכת לכאן לבדי. מזל שנתקלתי בכם, אחרת הייתי נתקעת בחוץ," הוסיפה.

בזמן שהלכו ודיברו הם הגיעו לבניין שיש לבן וגדול שניצב בקצה הרחוב. בראשו נכתב באותיות זהב גדולות "גרינגוטס". הם נכנסו פנימה, אל תוך אולם שיש ענקי, כשמשני צדדיו ניצבו דלפקי עץ ארוכים ומאחוריהם ישבו יצורים מוזרים שג'נה לא ראתה מעולם. "גובלינים," לחשה לה רוז, שהבחינה בהבעה המבולבלת שעלתה על פניה. הם ניגשו לאחד הגובלינים שניצב מאחורי הדלפק.

"שלום," אמרה לו האישה – אמא של רוז – ברשמיות, "אנחנו מעוניינים לקחת כסף מהכספת שלנו."

"יש לכם את המפתחות שלכם?" שאל הגובלין.

"בוודאי," היא ענתה ושלפה מפתח מהכיס הפנימי של מעילה. כשראתה שבעלה – רון – עומד למחות, היא אמרה בקול קצת מאיים: "לא, הפעם אני משלמת! אני יודעת מה אתה הולך להגיד, אבל באמת שזה לא כזה סיפור! למה אנחנו חייבים לעבור את הויכוח הזה כל שנה?!" היא הושיטה את המפתח לגובלין. הוא הביט בג'נה. "ומה איתה?" הוא שאל. ג'נה הושיטה יד אל תוך תיקה והוציאה את המפתח הכסוף שטדי לופין נתן לה. "בסדר," אמר הגובלין, "חכו רגע, אני אקרא למישהו שייקח אתכם לכספות שלכם." הוא ירד והלך אל אחורי הדלפק, וחזר כעבור זמן לא רב עם גובלין נוסף, שנראה קצת צעיר יותר. "בואו אחריי," אמר הגובלין השני, והוביל אותם אל דלת צדדית, שכשפתח אותה התברר שהיא הובילה למסילה ישנה שבתחילתה ניצבה קרונית עץ שלא נראתה בטוחה במיוחד, אבל רוז וההורים שלה נכנסו, כך שלג'נה לא הייתה ברירה אלא להיכנס לתוכה יחד איתם. הגובלין נכנס אחרון, והקרונית החלה לנסוע. בהתחלה הנסיעה הייתה די בסדר, אבל אז הם החלו להעמיק אל מעמקי האדמה והמסילה התפתלה כך שג'נה רצתה להקיא. לבסוף הקרונית עצרה ליד דלת משונה שמעליה נחקקו המספרים שאותם הגובלין הכריז בקול: 3-9-6. הם יצאו מהקרונית והגובלין הכניס את המפתח לחריץ קטנטן(שג'נה כלל לא הבחינה בו), סובב אותו והדלת נפתחה וחשפה כספת ובה כמה ערימות בגודל מכובד של מטבעות נחושת קטנים, מטבעות כסף בינוניים בגודלם ומטבעות זהב גדולים יחסית. ג'נה לקחה כמות שנראתה לה מספיקה עבור כל הקניות והכניסה אותה לארנקה. לאחר מכן הם נכנסו שוב לקרונית(לדאבונה של ג'נה) ועלו קצת, עד שהגיעו לכספת 2-6-4. הגובלין פתח את הכספת ואימה של רוז לקחה קצת כסף והם חזרו לקרונית, והפעם עלו חזרה אל גרינגוטס.

לאחר שיצאו מתוך בנק הקוסמים הם פנו אל חנות הגלימות של מדאם מלקין, ולאחר זמן לא רב של מדידות יצאו משם שתי הבנות עם עשר גלימות שחורות כל אחת. אחרי שקנו את כל ספרי הלימוד הדרושים ב"כרך ודף בע"מ" ואת ערכת רקיחת השיקויים בחנות "הרוקח", הם פנו אל "אוליבנדרס" – חנות השרביטים. הבנות נכנסו אל החנות, שברובה הייתה מדפים-על-גבי-מדפים של קופסאות וארכות שבתוכן היו השרביטים. לפתע, יצא אליהן מחלקה האחורי של החנות איש זקן עם עיניים בהירות. "שלום בנות," הוא אמר. "באתן לקנות שרביט, אני צודק?" הן הנהנו. "בסדר...שנתחיל איתך?" אמר והצביע על ג'נה. "בסדר," היא ענתה בחשש. מה הוא יבקש ממנה לעשות? הרי היא לא מכירה שום לחשים. הוא הוציא קופסה, פתח אותה והוציא ממנה שרביט חום בהיר עם ידית לבנה. "עץ אלון, שערה מזנב של חד-קרן, 15 אינצ'ים, לא גמיש," אמר אוליבנדר, ספק לג'נה ספק לעצמו. הוא הושיט לה אותו והיא בהתה בו בחוסר הבנה מביך. "תנסי לנופף בו," הוא אמר. היא הניפה את השרביט, וזה בתגובה ריסק חלק מהקיר האחורי של החנות(למזלם היה מרוחק, כך שלא נגרם נזק ממשי). "לא, לא...לא זה..." מלמל אוליבנדר, והוציא שרביט אחר. "עץ ערבה, נוצת עוף חול, 13 אינצ'ים, גמיש," הוא אמר והושיט לג'נה את השרביט. כשהיא אחזה בו, הוא החל לפלוט ניצוצות כחולים ואדומים מקצהו. "כן, זה בהחלט זה." אמר אוליבנדר. לאחר שגם השרביט של רוז בחר אותה(עץ מילה ושערה של ויליה) שתיהן שילמו שבע אוניות ויצאו מהחנות. לבסוף הן הלכו ל"ביבר הקסמים", שם רוז קנתה ינשוף אפור וגדול וג'נה קנתה חתול שחור ופרוותי. אחר כך הן יצאו מסמטת דיאגון ופנו כל אחת לדרכה(למרות שקבעו לשבת יחד ברכבת בדרך להוגוורטס). כשהגיעה חזרה אל הפנימיה, הוציאה ג'נה את החתול שלה – שהחליטה לקרוא לו אנדרסון – מכלוב הנשיאה שלו, התיישבה איתו על מיטתה, נאנחה ואמרה בקול עצוב ושקט: "רק עוד שלושה שבועות..."

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא