נסיכת אורנוס

"לאאאאאאא!!!!!!!!!" המשכתי לבכות. נפלתי ארצה על בירכיי.

פתאום פיליפ הגיע.

"אלו.. די... אל תבכי. בואי נלך" הוא אמר מנסה לנחם אותי.

"לא. אני רוצה שהם יחזרו. תעשה שהם יחזרו!" יבבתי.

"לצערי אני לא יכול. בואי, אלו." הוא אמר והרים אותי.

"אני לא רוצה. שהם יחזרו. איך הם יכולים ללכת ככה?" אמרתי.

"הם היו חייבים. בואי" הוא אמר.

"אבל הם יכולים למות!" אמרתי.

"הם מודעים לסיכון. בואי." הוא אמר וגרר אותי משם.

"תעזוב אותי!" אמרתי והתנתקתי ממנו.

"אני רוצה ללכת אליהם. עכשיו!" אמרתי ופיניתי כיוון חזרה לשדה התעופה.

"אלו. לא." הוא אמר וגרר אותי משם. הוא החזיק חזק. התנגדתי.

"לא. תעזוב אותי!!" צעקתי. הוא התעלם וגרר אותי משם. 

"פיליפ. די! עזוב אותי! אני רוצה ללכת מכאן!" צעקתי והתנגדתי.

"הנה. לכי לחדר שלך. תהיי קצת לבד." הוא אמר והכניס אותי פנימה.

"פיליפ אני לא רוצה-" אמרתי.

הוא סגר את הדלת. ונעל אותה.

"פיליפ! תפתח לי פיליפ!" צרחתי. אבל זה לא עזר. הוא לא פתח. הוא הלך משם.

--------------------------------------------------------------------

באותו הרגע שראיתי את הפנים של אלו, הרגע שבו היא צרחה שנעלמנו, חשבתי על זה שאולי היינו צריכים להישאר שם.

"נגיע בעוד כשעה ליעדינו" אמר דייגה. לא השבתי לו. חשבתי על אלו.

" כבודה, הכול בסדר?" שאל דייגה.

"כן" שיקרתי.

"הו כבודו, אני רואה שאתה כן. המרנו כבר." אמר דייגה. הסתובבתי.

"ארנולד?! אתה כאן?! איפה היית?! איך לא סיפרת לי על זה?" אמרתי כועסת.

"הייתי בשירותים" הוא אמר ומשך בכתפיו.

"אבל אתה ידעת על זה קודם נכון?" אמרתי.

"האמת, את הפרויקט הזה אני מנהל כבר חצי שנה. אני שמח שהוא הגיע לסיומי ואני-"

"ארנולד! לא חשבתי לספר לי אפילו?" כעסתי.

"אנחנו נוחתים עוד מעט." אמר דייגה שקטע את השיחה. התקרבתי לחלון.

"תושבי כדור הארץ,הנה אנחנו מגיעים" מלמלתי.

"וטוב שכך.." אמר ארנולד.

הפרק הקודם		הפרק הבא