ISBY

"אתה-יודע-מי הוא לא אידיוט, וויזלי. הוא בוודאי רוצה לוודא שלא אעשה משהו מטופש.. כמו לבקש הגנה. אני בטוח שזה אחד הוא, או אוכלי המוות שלו, מנסים לתקוף".

בתוך חדר המועדון של גריפינדור, תלמידים החלו לצרוח בבהלה.

קירותיו החיצוניים של הוגוורטס רעדו.

הארי, הרמיוני, רון ודראקו טסו במורד המדרגות של המגדל ורצו לאורך המסדרונות לעבר משרדו של דמבלדור, כשלפתע הבחינו בסגניתו, פרופסור מקגנוגל.

"פרופסור! פרופסור!" צעקה אליה הרמיוני. הם רצו להגיד לה שהם יודעים מה קורה. הם רצו לספר לה על הפריצה המתוכננת לבית הספר שבוודאי תעשה על ידי שליחיו של וולדמורט ורצו להגיד לה שעליה להגן על תלמידי סלית'רין במהירות האפשרית. הוא רץ מאחוריה אך לפתע כשלו רגליו והוא נפל. עוד שנייה והוא היה מגיע אליה...

ואז, הלילה נפל עליו.

בדיוק כפי שזה נשמע. החושך עטף אותו ועיניו נהפכו לשחורות.

החדר הסתחרר עליו בעוד הוא שמע את צעקותיהם של חבריו. "הרמיוני", חשב במוחו שנייה לפני שהתערפלה עליו הכרתו.

הוא עמד באמצע חדר חשוך.  הוא הוציא את שרביטו, מלמל "לומוס" ולאורו הקלוש של השרביט ניסה לאתר דלת. אך החדר היה סגור לחלוטין. שום דלת, שום חלון, רק אבנים דוממות. יותר משהרגיש קור חודר לעצמותיו, הרגיש דראקו את ההרגשה ממנה חשש יותר מכל: הוא היה לבד. לא היה מי שיוכל לעזור לו וחמור מכך – הוא לא יכול לעזור להרמיוני.

"לאאאאאאא!!!!" צרח מלוא ריאותיו. הוא הטיל את שרביטו פעם אחרי פעם לעבר הקיר, צועק "אלוהמורה!" שוב ושוב, אך שום אבן לא זזה ממקומה.

הצחוק הגבוה ששמע צמרר את עורפו ברגע. הוא הסתובב, מחפש את מקורו ודמותו של אביו התגלמה לנגד עיניו.

הרמיוני הרגישה שהיא משתגעת. הם התווכחו כבר במשך מעל לחצי שעה על דבר טיפשי ולא ברור.

הם נפגשו באותו אחר צהריים נעים כדי ללמוד ביחד על מדשאות הוגוורטס, אולם השיחה גלשה לקשר שביניהם.

"בקרוב נצא לחופשה ולא נוכל להתראות במהלכה. מה הטעם להסתכן אם בין כה וכה אין לנו עתיד?"

"להסתכן?" גמגמה הרמיוני, שעמוק בתוכה ידעה את התשובה. היא ישבה על הדשא, על ברכיה מונח עותק של "לחשים למתקדמים" והביטה בדראקו, שישב ממולה, נשען על גזע עץ. כל כך קרוב אך עם זאת כל כך רחוק..

"את יודעת" מלמל דראקו בהתגוננות, "לאבד ריכוז בלימודים ולהיכשל בבחינות ו..את יודעת"

שניהם ידעו מה, יותר נכון מי, הוא הסעיף האחרון, אך לא העזו לומר אותה.

"תפסיק למצוא תירוצים. תן לי להיות איתך, דראקו" אמרה בקול מתחנן.

"איך? איך את יכולה להכיר אותי ולרצות להיות איתי? שום דבר ממה שעשיתי או אמרתי עד היום לא פגע בך?"

"לא, אבל כל דבר שתאמר או תעשה לי מהיום יפגע בי. כי עכשיו אכפת לי ממך".

הוא הסתכל עליה בתדהמה.

"אכפת לך?"

"אתה מבין, ראיתי את הצד החשוך בך. אבל אחריו נחשפתי גם לצד המואר שלך, והוא מאפיל עליו פי אלף".

"אבל אני..."

"אתה מה, דראקו? שום דבר שתתוודה עליו לא יגרום לי לאהוב אותך פחות".

הוא התפרץ וקפץ על רגליו. "לאהוב? אני דראקו מאלפוי, בנו של לוציוס מאלפוי, אוכל מוות בכיר, שניסה להעביר לי את מורשתו של הלורד וולדמורט. הוא רוצה שאני אהיה הוא. הוא רוצה שאני אשנא ואהרוג. זה הבן אדם שאת רוצה לאהוב?!"

היא קמה אחריו. "אבל אתה לא! אתה לא אוכל מוות, אתה לא רוצח. יש לך לב חם, שאוהב אז כן! התשובה היא כן! אותך אני רוצה לאהוב"!,

"את לא יכולה!"

"מי אמר שלא?!" זעקה בייאוש. היא אחזה בחולצתו בשתי ידיה והצמידה אותו לגזע העץ, פיותיהם כה קרובים עד שהוא חש את הבל נשימתה על פיו. "אף אחד לא יגיד לי מה אני יכולה ולא יכולה לעשות" לחשה בזעם עצור ונתנה לשפתיה לנוח על שלו, מחכה שיתפוס אותם. דראקו התנשף לשנייה, בית החזה שלו עולה ויורד במהירות, ואז תפס בחולצתה של הרמיוני ודחף אותה אחורה. היא פלטה זעקה של תסכול וניסתה להימלט, אך הוא היה זריז ממנה. בתנועה אחת, מהירה אך עדינה כדי לא לפגוע בפניה, דחף אותה אל עבר הגזע כשגבה אליו ונצמד אליה מאחורה, ידו לופתת את זרועה. הוא קירב את שפתיו לצווארה ומלמל: "עד כמה את רוצה אותי? אני צריך לדעת, אני חייב לדעת כדי שלא אלחם לשווא".

"להילחם במי?" שאלה, פניה עדיין שעונים כנגד העץ ורטט של עונג עובר בגבה כששפתיו החמות של דראקו מנשקות את צווארה.

"את יודעת טוב מאוד שלהיות ביחד פירושו להילחם בכל העולם.. החברים שלך, החברים שלי, המורים שלך, המורים שלי ואבא שלי"..

הוא הרפה מאחיזתו והיא הסתובבה אליו, חיוך מאושר על פניה. "זה הכל? הייתי מוכנה להילחם בדרקון כדי להיות איתך".

"הרמיוני".. הוא אחז בעורפה, קירב אותה אליו ונישק אותה ברוך. "את מדהימה" מלמל לתוך שפתיה.

"תן לי הזדמנות, דראקו, ואני אעמוד לצידך" לחשה. "לא אתן לאף אחד לפגוע בך". ידיהם השתלבו זו בזו ובמילים אלו, נקשרו לבבותיהם וגורלם של הרמיוני גריינג'ר ודראקו מאלפוי אחד בשני.

"מוכן לבגוד באביך, במשפחתך, במורשתך! והכול למען מה? זוהמה חצי אנושית?"

דראקו הביט באביו המום. לא משום שהופיע פתאום מתוך החשיכה, אלא שמעולם לא ראה אותו כל כך כועס. נכון, אביו היה רשע אולם כל דבר שעשה, כל צעקה שצעק, כל סטירה שנתן, הייתה מבחינתו אהבה לבנו. ואילו עכשיו כבר לא מדובר באהבה. לוציוס ידע שלדראקו אין מה להפסיד וזה הרתיח אותו יותר מכל.

 "מאיפה.. על מה?" גמגם. השאלות רצו במוחו אולם לא היו לו תשובות. הוא ניסה להרים את שרביטו, אך לפני שמצא את המילה הנכונה להגיד, פרק אותו אביו בהטלה של שרביטו.

"האם שכחת, בני היקר, שאני יודע כל? שאני אחד הקוסמים החזקים ביותר בעולם ושום פרט מידע לא חומק ממני? שום תודעה לא מוחבאת ממני? ראיתי בראשי! איך אתה נוגע במטונפת הזו. הייתי חייב לעצור את זה לפני שברגע שטוף הורמונים תעניק לה בטעות את זרעו של בית מאלפוי. זה כמו להחדיר זרע של בן מלוכה לתוך רחם של חזירה מטונפת".

"אתה לא תדבר עליה ככה!" צעק דראקו. הוא כעס. כעס מכיוון שידע בתוך תוכו שהמכתב היה פשוטו כמשמעו, מכתב אזהרה על מערכת היחסים המתרקמת עם הרמיוני, אולם חשב שהפעם זה כבר לא הוא. הפעם זה גדול ממנו והוא צריך להגן על יותר מעל עצמו. ומתוך אותו כעס, בעבעה ההבנה. הרמיוני שינתה אותו. הילד האגואיסט והטיפש התבגר והפך לנער מאוהב ואכפתי.

"או שמה?!" רעם לוציוס. לא משנה כמה מאיים ניסה דראקו להישמע, קולו היה כשל עכבר מבוהל המצייץ בהשוואה לקולו של אביו. "אל חשש, בני היקר", הנמיך לפתע את טון דיבורו. "בה אני אטפל כבר. היא כבר תדע את טעם נקמתי".

"אבל.. אני לא מבין. אתה לא יכול לפגוע בה!"

"אני רואה שהאהבה סימאה את עינייך, בני. בוודאי שאני יכול לפגוע בה! מתי שרק אחפוץ. היא רק כלי בידיי!".

דראקו הרגיש את הזעם גואה בו. הוא פתח את פיו לענות, כשהרמיוני הופיעה מתוך החשיכה. עיניה היו מוארות בצורה מוזרה וידה הייתה מושטת אליו. היא הייתה נראית כאילו היא מורמת סנטימטרים ספורים מעל האדמה. לרגע חשש שלוציוס הצליח להביא אותה לשם בכישוף על מנת לפגוע בה, אך למרות שנראתה כל כך בולטת, היה נראה שהוא בכלל לא מבחין בה.

"מה את עושה פה?" חשב.

הרמיוני המשיכה להביט בו. היא נראתה כאילו אחז בה דיבוק.

"לכי! את בסכנה גדולה!". המילים לא יצאו מפיו אלא נהגו במחשבותיו ולמרות זאת, היא שמעה אותו.

"הוא לא רואה אותי" לחשה בקול מוזר.

"איך הגעת לכאן? אני לא מבין, איך הגעת לפה?" דרש לדעת. "את אמיתית או חלום?!".

"אני ממך", המשיכה. גופה עמד נטוע באותה תנוחה, ידה מושטת אליו כמבקשת לעזור.

היה נראה כאילו כל השיחה מתרחשת בראשו, כי לוציוס לא שינה את הבעת פניו אף לרגע אחד. הוא רק המשיך לדבר וכל מה שדראקו הצליח לקלוט היו המילים "בגידה" ו"טוהר הדם".

"אתה יצרת אותי, דראקו. אתה זימנת אותי לפה. תילחם! תת המודע שלך זימן אותי כדי לתת לך כוח להילחם!"

"אבל איך? אני לא מבין" חשב דראקו בייאוש. "איך אני אמור להילחם?" דמעות התחילו לזלוג על פניו.

השרביט נחת על זרועו בחוזקה ושרט את בשרו. "מעולם לא ידעתי שיש לי בת!" רעם קולו של לוציוס מעל ראשו.

דמותה של הרמיוני קפצה את אגרופיה. "הילחם, דראקו!"

"מה?! למה עשית את זה?" קרא דראקו בקול מבועת.

"כי אתה בוכה. ואני חושש שאלו לא דמעות של פחד מאביך, אלא דמעות של כאב. כאב הפרידה. אך אני

אשים לזה סוף, דראקו. אני אייצב אותך ואחזיר אותך למי שנועדת להיות – הממשיך שלי!"

"הוא מטורף", אמר דראקו לדמותה של הרמיוני. "אני לא יודע איך להילחם בו, הוא פשוט מטורף".

"תזכור את המילים, דראקו. הוא לא יכול לפגוע בך. רק תזכור את המילים". ובמילים אלו היא נעלמה, לוקחת איתה את האור שהפיצו עיניה.

הפרק הקודם		הפרק הבא