הוא

אחרי שעות ארוכות ומתישות של סידורים גברת וויזלי שלחה את כולם להתארגן.

עליתי לחדר של ג'יני, הרמיוני ושלי, פתחתי את ארון הבגדים הגדול והמרוט והוצאתי מבין שמלת השושבינה המוזהבת של ג'יני לבין השמלה בצבע לילך של הרמיוני את השמלה והוצאתי את השמלה קצרה ואלגנטית בצבע אדום, השמלה החגיגית היחידה שיש לי שאימי קנתה לי בשנה שעברה.

לבשתי אותה, והבטתי במראה: נערה בגובה מטר שבעים, עם עיינים חומות בהירות שאותן שקלתי לכשף לצבע כחול לצמיתות, גבות טבעיות ושיער בלונדיני בהיר וגולש הביטה בי בחזרה.

סוד נוסף שיש לי, הוא שהגדלתי את החזה שלי מעט בקסם. מה אני יכולה לעשות, אני לא הכי שלמה עם הגוף שלי

נעלתי עקבים בצבע גוף, ענדתי שרשרת פנינים לבנה וצמודה שקיבלתי מהורי ליום הולדתי האחרון וזוג עגילים גם מפנינה שצמודים לתנוך האוזן, שקיבלתי מג'ורג' בחג המולד האחרון ויצאתי ממהרת מהחדר לכיוון השירותים. מה לעשות? יש תור ארוך.

הלכתי לאמבטיה והתאפרתי פשוט, אייליינר וליפסטיק אדום בצבע השמלה... התזתי בושם מוגלגי טוב שקניתי מתישהו בקיץ הקודם ווהלכתי לחדר של בנות דלקור.

"צריכות עזרה?" שאלתי ובליבי התפללתי שלא.

"אוווווּ  ווי" אמרה אפולין האם בכעס ומילמלה משהו בצרפתית שקטה.

"רוקסאאאאאן חמודה, בואי תעזרי לי לסגור את אשמלה." התחננה פלר.

ניגשתי אליה במהירות וסגרתי את הרוכסן.

פלר הסתובבה ואז יכולתי לראות אותה מלפנים - היא נראתה מדהים, אפילו בשמלה הפשוטה והנזר העדין היא הקרינה יופי שלא היה מבייש את המלאכים שבגן-עדן.

"או. סוף סוף את נראית נחמד. תחייכי מונשרי!" חייכה פלר.

לבשתי חיוך מזויף שמחקתי אחרי שיצאתי מהחדר.

הגן נראה שונה לגמרי, מטופח שלא כדרך טבע, עם אוהלים מוזהבים-לבנים יפיפים עם דגל זהוב מתנוסס בקצם.

"אוי! רוקסאן טוב שאת פה... תקשיבי, הנה סידור המקומות" אמרה גברת וויזלי והגישה לי דף עם ריבועים בצבעים שונים "לכי תושיבי את כולם במקום" חייכה חיוך מתוח ונעלמה בקהל.

הלכתי והושבתי כמה דודות זקנות, שלוש וויליות עם יופי אגדי, שלושה בחורים חסונים, אחד מהפ היה בעל שיער בצבע אדום בוער, השני בעל מראה ארי שכזה והשלישי נראה בחור לונדוני מהשורה, שנראו בשנות העשרים לחייהם, ומשפחה קטנה עם ילדה.
החלטתי להדריך את קבוצת בני הדודים ולאחר כמה דקות של פלירטוטים הובלתי אותם לשולחנם.

"כן, כן... נדבר אחר-כך..." אמרתי לאחד מבני הדודים של משפחת וויזלי "ביי"

"מאיפה את מכירה את ג'ון?" שאל אותי ג'ורג' שהופיע משום מקום.

"אממממ פגשתי אותו עכשיו שהובלתי אותו ואת זוג החברים שהוא הביא למושבים שלהם. אז?" שאלתי בעודי מרימה גבה.

"לא, לא. ממש לא. אמממ רק תזהרי- פעם היה לו הרפס. את יודעת איפה." אמר ג'ורג' בחיוך.

"מה זה הרפס?" שאלתי ומזערתי את עייני לחריצים.

"תשאלי את אחותך הגאון... ביי" ונעלם בקהל.

נאנחתי וניגשתי למזנון.

לקחתי צלחת והתחלתי להעמיס עליה מטעמים שונים.

פתאום שמעתי שיעול משמאלי והפניתי את ראשי כלפי הרעש.

זה היה נוויל לונגבוטום. פעם הוא היה לוזר לא נורמלי, אבל איך שהוא בצבא דמבלדור... הוא השתנה.

הוא לא היה הילד הכחוש שהכרתי בשנותי הראשונות בהוגוורטס, הוא השתנה.

ובינינו הוא ממש נעשה חתיך.

"היי נוויל. לא ידעתי שאתה בא." אמרתי בחיוך.

"כן.. באתי עם סבתא שלי. וגם חשבתי שיהיה נחמד לבוא לראות את כולם." הוא אמר.

"חבל שלא באת במהלך החופש, היה ממש כיף. שיחקנו הרבה קווידיץ'. טוב.. הם שחקו אני רק הסתכלתי." אמרתי ונוויל צחק.

"אממ אולי אני אבוא לבקר בהמשך החופש." אמר נוויל וחייך. ואז נגמר הבופה וכל אחר התפזר לשולחנו. 

לקראת שתיים בלילה כולם התחילו לשתות.

אני ישבתי באחד השולחנות לבדי... ואז ניגש אליי ג'ון ואיזה בחור עם שיער חום.

"היי בובה." אמר ג'ון בחיוך.

"היי...." עניתי קצת שפוכה מהאלכוהול

"נו מה קורה איתך? רוצה ללכת לאנשו איתנו?" קרץ לי.

לפני שהספקתי לענות, ג'ורג' הופיע.

"היי ג'ון... אל תתעסק עם חברה שלי." הכריז ג'ורג' במבט קשוח.

"אהה אחי, חברה שלך? סליחה." התנצל ג'ון.

"אני לא חברה שלך!" אמרתי בקול מופתע והשיכרות נשמע באופן חזק וברור מקולי.

"אם ככה, אז רוצה לשתות עוד משהו?" לפתע התערב החבר של ג'ורג'... הבחור עם השיער החום, היה לו חיוך שובבי ומאוד ערמומי. היה אפשר לראות את זה בעיינים שלו.

הוא קרא למלצר וביקש ממנו שתי כוסות וויסקי אש ומרטיני דבש בשבילי.

כוס וויסקי אחת הוא לקח לעצמו, את השנייה נתן לג'ון ואת המרטיני לי.

לפני שהספקתי אפילו לגעת בכוס ג'ורג אמר "לא, היא לא שותה."

"עובדה שכן." לקחתי את הכוס והשתיתי את כל התכולה לפני שמישהו יספיק לעצור אותי.

"ביי ג'ורג'." אמרתי וקמתי ממקומי, קצת מסוחררת. ג'ון והחבר שלו קמו והלכו אחרי לכיוון היציאה מהאוהל

פתאום נשמעו רעשים חזקים ומבהילים.

אוכלי מוות הופיעו מכל עבר.

לא ידעתי לאן לרוץ או לברוח.
לפתע הגיחה הרמיוני אליי בריצה.
"רוקסן אין לי זמן אז תשתקי ותקשיבי. מחקתי את הזיכרון של אמא ואבא, ואני אעלם לזמן הקרוב. את תחזרי להוגוורטס ובחופשות תהיי עם הוויזלים - כבר סידרתי את זה עם גברת וויזלי. ו.. את מאומצת רוקסן. אמא ואבא מצאו אותך על מפתן דלתם כשהייתי בת שנה... ואוכלי המוות לא יוכלו לעשות לך כלום" היא אמרה ואני הייתי בשוק. לא פלא שאנחנו בכלל לא דומות במראה.

ואז רון והארי רצו אליה וצרחו שצריך ללכת.
"הנה אילן היוחסין שלך. אני יודעת שיהיה לך קשה להתמודד איתו, אבל אני אוהבת אותך." אמרה הרמיוני ורצה אל מחוץ לגדר החיה של בית משפחת וויזלי והתעתקה משם.

למזלנו אף אחד לא נפגע, וכל אוכלי המוות עזבו בסופו של דבר.
הייתי בשוק. בכיתי כל הלילה. וג'יני אמרה לי שכל הלילה קראתי בשמה של הרמיוני, שכנראה היא כבר לא אחותי..

הפרק הקודם		הפרק הבא