כוח הקסם היהודי

בס"ד

זה אמור להיות די ברור למי שמכיר את כל האגדות והמדרשים התנ"כיים והתלמודיים מי הבעלים של הכח. וזה גם אמור להיות ברור מי הילד, אבל אם זה לא מספיק ברור אז אולי עדיף ככה. וכן, עזאזל זה מצוק במדבר יהודה שהיו זורקים לשם כבש ביום כיפור וכתוצאה מהנפילה הוא היה נהרג ומתבתר. לא כיף כל כך.
הפרק הזה הוא קצת מעל PG. לא בטוח איפה בדיוק.

"אני מקווה שפניתם לאנשים הנכונים," אמר הילל לשיר, "ולא יבואו לפה כל מיני אנשים מוזרים."

"סמוך עלינו," אמרה שיר, "זימנו את מי שמתאים."

הם היו במשרדה של שיר, ששינה את צורתו לכבוד המאורע - הוא רוקן כמעט לגמרי מלבד הכיסא של שיר שלצידו היה כיסא זהה עליו ישב הילל. מולם היה כיסא ריק שעתיד להיות של המרואיינים. כי כך היה עליהם לעשות, למצוא אנשים ראויים מספיק שיצטרפו למשלחת החיפוש שלהם. והילל סמך על שיר והחבר'ה שלה שידאגו למרואיינים איכותיים מספיק.

האדם הראשון שנכנס למשרדה של שיר היה בחור צעיר כבן 20. הוא היה לבוש במדי צה"ל כשהסמל של יחידתו היה פס שחור עם עיגולים צהובים סביבו - הסמל של יחידת מג, יחידת הקוסמים הצבאית.

"אהלן," הוא אמר והתיישב.

שיר עיינה בקלסר שאחזה. "אתה סתיו?" היא שאלה אותו.

"כן, אני מכיר אותך מותק," הוא אמר לה בחיוך חושף שיניים לבנות.

"וואלה," היא אמרה בקרירות, "אתה סתיו?"

"וואלה כן," הוא אמר לה, "שמעתי שיש פה מסיבה אז באתי."

הילל בחן אותו. צבע עורו הכהה יחסית קצת הרתיע את הילל, אבל יכול להיות שהרתיעה הזאת היא תוצאה מהאווירה שהילל ספג לפני שישים שנה.

"ספר לנו עליך סתיו," אמר הילל וליטף את זקנו הצרפתי והקוצני, "מה אתה עושה בצבא?"

"אני... אה..." החל סתיו לדבר, "מה שאני עושה ביחידת מג זה הטלה קבועה של לחשי מגננה על איזורים מסווגים."

"אז אתה לא שייך לזרוע המחקר?" שאל הילל.

"לא, מתוקה," ענה סתיו דווקא לשיר, "אבל יש לי נסיון לא רע בדברים אחרים את יודעת..."

"כמו מה?" שאל הילל כששיר היתה שקטה ומהורהרת מהרגיל.

"אני הייתי המדריך הראשי בבית רהב," אמר סתיו בחשיבות עצמית.

הילל פער את עיניו בהפתעה.

"מדריך ראשי בבית רהב? אז אתה מכיר את הגול-" הוא החל לומר.

"הילל," קטעה אותו שיר, "תשאיר אותנו לבד בבקשה."

הילל הנהן, הלך לקיר הקרוב ונבלע בו. זו הייתה אחת מהתוכניות של הילל ושיר לפני שהחלו בסדרת הראיונות. הם חשבו שיכול להיות שהמרואיין יחוש לא בנוח ולכן הילל או שיר יצטרכו להיעלם בקרבת מקום, וכלן, כמו בכל חדר חקירות שמכבד את עצמו, הם יצרו חדר צדדי המשקיף לעבר המשרד מבלי שהנוכחים במשרד ידעו על קיומו של החדר.

הילל הגיע לחדר הצדדי והביט במתרחש בהפתעה.

שיר התקרבה עם הכיסא שלה לסתיו ופתחה את הכפתור העליון בחולצתה המכופתרת.

"מה את עושה, לעזאזל?" מלמל הילל, ואז נזכר במקום עזאזל והצטמרר.

"אז עכשיו, כשהסחי הזה הלך," אמרה שיר בטון דיבור חלקלק שהילל לא שמע ממנה מעולם, "בוא נדבר על הדברים החשובים באמת..."

"כן, הדברים החשובים..." אמר סתיו, שאם עיניו היו ממוקדות בהתחלה בפניה של שיר כעת הן היו ממוקדות במה שקורה מתחת לצווארה.

"בוא ספר לי על חוויה מיוחדת שהייתה לך בבית רהב," אמרה שיר, "משהו שקשור למה שהילל אמר..."

"כן," אמר סתיו, "אני הייתי חלק מתוכנית מיוחדת של ישראל רהב והגולם שלו. הם רצו שאהיה שותף בסוד הקסם היהודי."

שיר חייכה בשביעות רצון. היא תמיד הצליחה לגרום לאנשים כמו סתיו לחשוב שהם יכולים להרשים אותה וכך לספר את סודותיהם.

"וואו, נשמע מסקרן," היא אמרה והניפה את שיערה הפזור.

"כן," אמר סתיו, "יש איזה משהו שנותן מלא כוח, משהו שישראל אמר על זה משהו."

הילל לא בדיוק הבין את התחביר של המשפט הזה.

"ומה זה ה... המשהו הזה?" שאלה שיר, לא מספיקה לחייך.

"לא יודע," אמר סתיו, "אבל כשקיבלתי את הזימון הנה אמרו לי שזה קשור אז באתי."

"מה אמרו לך שיש פה?" היא המשיכה לשאול.

"איזה כמה אנשים שיצאו לגלות מה זה הכוח," אמר סתיו. טוב, זה היה נכון במידה מסוימת.

"ואתה רוצה לקחת חלק בזה?" היא שאלה.

"כן," אמר סתיו, "לגלות מה הכוח, לקחת בו חלק, להיות חזק, להיות עשיר ומפורסם ועם מלא בחורות..."

"אין מצב שהוא איתנו במשלחת," סיכמה שיר ברגע שסתיו יצא מהחדר, "אין מצב שאני מגייסת אנשים שנופלים בטריק מוסטש בכל פעם".

"זה היה נורא," הוסיף הילל, "ותתלבשי."

שיר סגרה את כפתור חולצתה ואספה את השיער בזמן שהילל קרא להבא בתור.

אל החדר נכנסה אישה כבת ארבעים או חמישים. היו לה משקפיים בצורת חרמשים עם מסגרת עבה ושחורה, ושיער מתולתל ואדמוני.

"עדנה, נכון?" שאלה שיר שהקריאה מתוך הקלסר.

"נכון, לא ידעתי שיש לי עסק עם חבר'ה כמוכם," אמרה עדנה בהפתעה.

"מה זה אומר חבר'ה כמונו?" שאל הילל שהתיישב על הכיסא שלו והזמין את עדנה לשבת מולו.

"זה אומר שייתכן שאישה בת 55 עלולה שלא להתאים למשלחת הזאת," היא אמרה, "למרות שנחשפתי לסוד בילדותי."

"למדת בבית רהב?" שאל אותה הילל.

"לא, למדתי בבית קלוגשפט," אמרה עדנה, "שירתתי כאשת מודיעין ביחידת מג כך שנחשפתי לפרוטוקולים שלכם על הסוד ואפילו ראיתי תמונה מחתונתם של ישראל וגולדי רהב. נדמה לי שאביך או סבך היה בתמונה ההיא."

הילל נזכר שאכן הצטלם איתם כשהתחתנו. "כן, זה סבא שלי," הוא שיקר, "ואני קרוי על שמו."

"הלל מנחם?" שאלה עדנה. הילל הנהן.

"לא ידעתי שהיו לו ילדים," אמרה עדנה.

"מה את כן יודעת עליו?" שאל אותה הילל.

"רק שהוא יודע את הסוד," היא ענתה, "ושהוא מתנגד להפצתו."

"את יודעת מה קורה למי שיודע את הסוד?" שאל אותה הילל. עדנה הנידה בראשה.

"אז למה את בעצם רוצה להצטרף אלינו?" שאלה אותה שיר, "את רוצה לזכות בתהילה ופרסום?"

עדנה צחקה. "לו הייתי חפצה בכך הייתי עוסקת במשהו אחר, ולא כאחראית הארכיונים של קיבוץ רבמג. אני מאמינה שאוכל לתרום את כישוריי וידיעותיי למסע שלכם היכן שלא יהיה, ואף אשכיל וארחיב את אופקיי."

"את מבינה שמטרת המסע היא לא רק מחקר, נכון?" שאל אותה הילל.

"מה זאת אומרת, הלל?" היא שאלה.

"אנחנו לא יכולים לספר לך הכל," אמרה שיר, "אבל המסע כולל גם רכיב דיפלומטי מסוים..."

הילל הבין למה שיר התכוונה, הרי כאשר ייפגשו עם הבעלים הם יאלצו לשוחח איתו.

"גם ניאלץ להיחשף לחלקים אפלים יותר של קסם," הילל הוסיף.

"אני נחשפתי לאופל, האמן לי," אמרה עדנה, "אני מרגישה שאמרתי את שלי."

"אה, אז מבחינתך הראיון הסתיים?" שאלה אותה שיר בפליאה. עדנה פשוט הנהנה ואמרה: "אם אין לכם תשובה סופית כרגע תודיעו לי בהמשך."

ואז היא קמה ויצאה משם.

שיר הביטה בפליאה בדלת שנטמעה בתוך הקיר כשהילל אמר בשביעות רצון: "חשוב שאישה כזאת תהיה איתנו שם."

"מה פתאום?" אמרה שיר, "היא בלתי נסבלת!"

"היא לא כזאת גרועה," אמר הילל, "וגם הידע שלה יכול לעזור לנו. היא גם אחת שלא תוותר בקלות וזה יכול לעזור לנו במפגש עם הבעלים."

שיר נאנחה. "בסדר. בחיי שאני לא יודעת מאיפה הביאו לנו את האנשים האלה. אחד חייל שבוז ובעל יצר מיני שלא התבגר עדיין ואחת שחושבת שיהא יודעת הכל. אני מקווה שהמועמד הבא יהיה יותר לרוחנו."

הילל הנהן. "ואני חושב שיש לי רעיון לאחד שיכול להתאים."

"מי? מה? הוא מוזמן?" שאלה שיר.

"אני לא יודע," אמר הילל, "אבל אני חושב ש-"

דלת המשרד נפתחה ונערה כבת 18 נכנסה לשם.

"היי," היא אמרה בחיוך, "תורי עכשיו? או שאני צריכה לחכות בחוץ?"

"לא, זה בסדר," אמרה שיר, "מה שמך?"

"רומי אופיר," אמרה הנערה. שיר עיינה בקלסר שלה ואמרה: "כן, אני רואה. בואי, שבי."

רומי התיישבה והילל שאל אותה, "בת כמה את?"

"17 וחצי," רומי ענתה בביישנות.

"אה, את תלמידה?" שאלה אותה שיר בפליאה.

"אני מחכה לגיוס," אמרה רומי, "התמיינתי למשהו ביחידת מג אבל יום ההולדת שלי יוצא בעוד חודש, בנובמבר."

"אז את סיימת עכשיו ללמוד בעפלים?" שאל אותה הילל. שיר הנהנה.

"באיזה בית למדת?" שאלה אותה שיר.

"את הייתה המדריכה של בית רהב," אמר לה הילל, "אני זוכר אותך ממסיבת פורים."

"נכון!" התלהבה רומי וקפצה במקום בהתלהבות. שיערה הבלונדיני הפזור קפץ איתה.

"בסדר, תירגעי..." אמרה שיר בעצבנות, "ולמה באת הנה?"

"אמרו לי שנאי יכולה לעשות את מה שמציעים לי פה במקום התפקיד ההצבאי שלי במידה ואתקבל הנה," אמרה רומי, "והתפקיד הזה נראה לי מאתגר ומשמעותי."

"למה? בגלל הטייטל של המוסד?" שאלה שיר.

"לא יודעת למה," ענתה רומי, "אלה התחושות שלי."

שיר הנהנה ונעצה מבט רב משמעות בהילל. הילל לא הבין מה היא רוצה ממנו.

"מה את יודעת על סוד הקסם היהודי?" שאל אותה הילל.

"על מה?" שאלה רומי בבלבול וצחקה בביישנות.

"לא משנה," אמרה שיר, "מה את חושבת שתוכלי לתרום לנו?"

"עוד כוח אדם?" ענתה רומי בהיסוס, "לא יודעת, תלוי מה היהיה שם. אני מניחה שיש סיבה שזימנו אותי הנה, נכון?"

"כן, אבל אנחנו לא יודעים מה היא," אמר הילל, "בכל מקרה, אם את הית בבית רהב בטח הכרת את סתיו."

"סתיו? המדריך?" שאלה רומי.

שיר הנהנה.

"למה אתם שואלים?" רומי שאלה.

"את מכירה גם את..." שאל אותה הילל, פשפש לרגע בכיסו, הוציא משם פתק והקריא: "אילון מלמד?"

"כן," ענתה רומי בחשדנות.

"ואת עומר לוי?" שאל הילל, ממשיך להקריא מהפתק.

"כן, שניהם בבית רהב, למה?" המשיכה רומי לשאול.

"התקבלת," אמרו שיר והילל בו זמנית.

"מה?" שאלה רומי בבלבול.

"ניתן לך פרטים נוספים במהשך. אגב, את מצטרפת אלינו או ממשיכה במסלול שאליו התמיינת ביחידת מג?" שאלה שיר.

"אממ..." הייתה תשובתה של רומי.

"בסדר, ניתן לך זמן להחליט," אמר הילל, "תודה רבה."

אחרי שרומי יצאה, שיר אמרה להילל, "איך הם ידעו להביא דווקא אותה?"

"הם בטח דיברו עם ישראל או משהו," אמר הילל, "יש להם אנשים בכל מקום. יש להם אפילו אותי ואותך. אבל הם היו שואלים אותי, אני יודע את מי אנחנו עוד צריכים לקחת. רק נקווה שלא יהיו בעיות איתו..."

בבית הספר הישראלי עפלי"ם לכישוף ולקוסמות לא קרה שום דבר מיוחד באותו היום. טוב, כמעט. לפחות בשביל אחד התלמידים. עומר לוי שמו, והוא תלמיד כיתה י' בעפלי"ם. הוא מדריך בבית רהב וגם חברו הטוב של אילון מלמד.

בארוחת הערב ניגשה אליו ראש הבית שלו, שרית גורביץ.

"לוי," היא אמרה לו, "הערב בתשע ישיבת מדריכים אצלי במשרד."

"אצלך במשרד?" שאל אותה עומר, "אבל זה תמיד אצל המנהל!"

"הפעם לא," היא אמרה, "ואל תאחר. זו הישיבה הכי חשובה שאי פעם תהיה בה."

כשהלכה, אילון שישב לצידו שאל אותו מה היא רצתה.

"סתם, משהו של מדריכים," נאנח עומר, "אין לי כח לכל החרא הזה."

אבל הפעם זה לא היה החרא הרגיל. עומר נכנס למשרדה של שרית גורביץ בשעה תשע בדיוק. להפתעתו הוא היה המדריך היחיד שם, ושרית לא ישבה לבד. לצידה ישבו שני אנשים צעירים שעומר לא רעה מעולם.

"שלום עומר," אמרה לו שרית, "סגור את הדלת אחריך ושב."

עומר ישב בכיסא שמול שרית ושני הזרים.

"תכיר, אלה שיר והילל," אמרה לו שרית, "והם כאן כדי לשאול אותך כמה שאלות."

"למען האמת," תיקן אותה הילל, "אנחנו כאן כדי להציע לך להצטרף אלינו..."

הפרק הקודם		הפרק הבא