כשהחשכה ירדה בדרך פריווט.

תודה לכל מי שהגיב- התגובות שלכם מעודדות אותי להמשיך לכתוב את הפאנפיק ^^

פרק ד'

שושנת בר צחורה

גם בבוקר שלמחרת שירלי הלכה לדרך פריווט, אבל הפעם מלאה בתקווה בנוסף לפחד המציאותי, ועם זאת, הבלתי הגיוני, שהתגבש בליבה בסופה של ליל אמש.

הגינות המטופחות טבעו במי גשמים, וכותרות הפרחים סחופות הרוח היו שמוטות ומוטלות מסביב. כמה רעפים נפלו מהגג של בית מספר אחד, ושורת אדניות נפלה מעדן החלון של מספר שלוש והתנפצו על האדמה. דיירי הרחוב התאבלו על גינותיהם, עדיין לבושים בחלוקים ואוחזים כוסות קפה, בזמן שנער העיתונים רכב על אופניו במיומנות במרכז הכביש.

השבשבת שבראש גג בית מספר שניים הסתחררה בהתרגשות ברוח הקרירה, הרעננה, שסחפה משם את הסערה, וחלון המטבח היה פתוח. הווילונות הפרחוניים התבדרו מחוץ לו, כרומזים לשירלי להתקרב.

היא חשה מעט ספק כשנכנסה בשער, כי לא הייתה בטוחה כמה היא מוזמנת לביתה של גברת פיג, אך ברגע שראתה את הארי יושב על מדרגות המפתן כל הספק נעלם. הוא חייך אליה, אך היא עדיין חשה התרגשות, והייתה נחושה לא לאבד חבר זה.

הג'ונגל של גברת פיג היה בוצי, והחתולים שלה התקבצו על אדני החלונות ושולחן הפלסטיק הרעוע וסעדו במזון חתולים.

הארי ליטף חתולה לבנה גדולה בנינוחות. כשהתקרבה, ראתה שהוא נראה עייף אפילו יותר משנראה אתמול.

"אתה נראה עייף," היא אמרה לו כברכת בוקר, ולאחר רגע התחרטה על כך.

"אני לא ישן טוב כל כך," הוא תירץ, וגירד מאחורי אוזנה של החתולה, לא מביט בה.

"למה?" היא שאלה, והוא משך בכתפיו בסתמיות. פתאום היא חשה שהוא לא מעוניין חברתה. מבוכה השתלטה עליה, והיא חשבה בקדחתנות כיצד לפעול- האם עליה לשאול אותו ישירות, או פשוט ללכת?

אבל לפני שהספיקה להחליט, ראשה של גברת פיג הציץ דרך החלון. משום מה, היא נראתה לשירלי זקנה יותר. "הארי-" היא הבחינה בשירלי וחייכה, "איזו הפתעה נעימה. אני מניחה ששוב לא אכלת ארוחת בוקר?"

"ובכן-"

"אימא שלי תמיד הייתה אומרת שאם לא אכלת ארוחת בוקר, עוד לא התחלת את היום, גם אם כבר ערב. ובכן, בואו, האוכל מוכן."

השניים נכנסו והתיישבו ליד שולחן המטבח. שירלי ניסתה לקלוט רמזים מהתנהגותו של הארי לרצונו בנוכחותה, אך לא הייתה טובה בקריאת אנשים, ולכן לא הבינה דבר. היא יכולה הייתה לראות שהוא שקוע במחשבות בעודו נוגס בפרוסת טוסט, ונדמה היה לה שלא הארי ולא גברת פיג ישנו היטב באותו הלילה.

היא תהתה האם זה קשור לבית מספר שש, אך לא העזה לשאול.

"יש לך תוכניות להיום, שירלי?" שאלה אותה גברת פיג, שלגמה תה בנינוחות.

"לא ממש," היא ענתה בשפל רוח, לא מזכירה שרצתה מאד לבלות את היום עם ידיד, לשם שינוי.

"מצוין. אם כך, לא תתנגדי ללוות את הארי לערוך כמה סידורים בשבילי, נכון?" אמרה גברת פיג בעליזות.

שירלי חשבה שזה רעיון נפלא, אבל הארי לא נראה נלהב מהעניין.

"ידעתי שתסכימי," אמרה גברת פיג, וברגע שסיימו את ארוחתם הניחה כמה שטרות כסף בידו של הארי והם עזבו את הבית.

הארי פנה לכיוון המרכז המסחרי ושירלי איתו. הם לא דיברו ומבטו של הארי היה מושפל, כאילו בכעס.

לבסוף שירלי עזרה אומץ ואמרה, "אם אתה לא רוצה שאני אבוא איתך-" קולה איים להישבר, והיא לא צפתה זאת.

הארי הקיץ משרעפיו, והכעס נעלם מפניו. "לא, זה בסדר," הוא אמר, "זה... ביני לבין גברת פיג. סיפור ארוך, לא משנה."

"יש לנו את כל הקיץ," אמר שרילי, שחשה טוב יותר עם עצמה, אבל עדיין חשה דמעות מדגדגות את ענייה.

הארי חייך והנד בראשו. "זה לא פשוט כל כך. אבל אולי אני אספר לך מתי שהוא."

מרכז הקניות היה מלא עקרות בית עם ילדים, בני נוער משוטטים ומכוניות גולשות מסביב בחיפוש אחר חניה. שירלי הופתעה כשהארי נעצר מול דלת הספרייה העירונית, שעמדה בפינה מרוחקת של מרכז הקניות, מול שורת מקומות חנייה ריקים מנוקדים בעלים יבשים ומשוכת שיחים גבוהה.

"את אוהבת לקרוא, לא?" הוא שאל אותה.

"כן, אבל חשבתי ש-"

"אז בואי," הוא אמר, עולה בגרם המדרגות הקצר, שירלי אחריו. הוא פתח את אחת מדלתות הזכוכית והם נכנסו לחלל הקריר והמאובק של הספרייה העירונית.

ספרנית זקנה שישבה בדלפק שבכניסה הציצה בהם בחשדנות. הארי ושירלי בירכו אותה (הארי בלבביות מוגזמת מעט) ונעלמו בין המדפים הגבוהים. הם חלפו על פני מדור ספרי מדע בדיוני ושירלי נעצרה לעיין בהם. הארי נעצר יחד איתה, אך לאחר דקות מספר, כשקרעה את מבטה מכריכתו האחורית של ספר חדש, הבינה שהוא נעלם.

מסננת קללה בינה לבין עצמה, היא חשה שנמאס לה ללכת סחור- סחור. מחזירה את הספר למקומו, היא פנתה לאגף מרוחק של הספרייה, כי הייתה לה הרגשה היכן תמצא את הארי.

לאחר כמה דקות התיישבה במושב שמולו ליד שולחן גדול, מניחה על משטחו כמה ספרים ישנים ועבי קרס. הארי, שעיין בערימת עיתונים מצהיבים, הביט בה בהפתעה לרגע, ואז עזב את העיתונים והחל לעיין בספרים. פותח את הספר הראשון הוא הנהן לעצמו, מדפדף. "זה בדיוק מה שחיפשתי," הוא אמר, ספק לעצמו ספק לשירלי.

"רואים שאתה לא יודע להתמצא בספרייה," אמרה שירלי, שעדיין כעסה.

"אני מודה שזו לא המומחיות הגדולה שלי," אמר הארי בחוסר ריכוז, מדפדף בספר.

שירלי גלגלה את ענייה. לוקחת ספר אחר מהערימה ופותחת אותו בעמוד 556, היא דחפה אותו תחת אפו של הארי. "קוראים לה ואלרייה. זה שם שנפוץ בצפון."

הארי הרים את מבטו לראשונה. שירלי התרשמה שהוא מנסה להיראות מתנצל, והדבר נגע לליבה משהו.

"תודה," הוא אמר, "לא ידעתי את זה."

הוא עיין באילן היוחסין שהציגה בפניו זמן קצר, ואז קירב אותו אליה והצביע על שם בתחילת האילן- אלפריק מקלורד 1487-1520. "הוא מפורסם מאד על כך שנשך את שלושת ילדיו, אשתו ושתי הפילגשות שלו אחרי שננשך בעצמו. אחת מהן התגלתה לפני כמה שנים והושמדה. מניחים ששתי נשותיו האחרות עוד מסתובבות חופשי. הילדים שלו לא היו מסוגלים לשאת את מצבם החדש."

"הם מתו?" שאלה שירלי, מתפלאת.

"לא, להתחשב בכך שהם כבר היו מתים. הגוף שלהם פשוט התעוות, כך שהם לא ערפדים מוצלחים במיוחד. גם הם חיים עד היום, יש שאומרים שבמערות מרוחקות באלפים, שם הם הזדווגו זה עם זה והתרבו, יוצרים זן חדש של עטלפים- ערפדים מרושעים במיוחד."

הארי נראה אדיש למדי למידע הזה. שירלי שמחה שהוא לא מביט בה, וכך עזרה אומץ ואמרה, "אז ערפדים קיימים באמת?"

"כמובן," אמר הארי מבלי לחשוב, ואז כאילו התחרט, הרים את מבטו, מתנצל, "כלומר, לא כמובן. בשבילי זה ברור, אבל אני מניח שזאת הפתעה גדולה למדי בשבילך..."

"התחלתי לחשוד בזה לפני שני לילות, כשהיא עברה מתחת לבית שלי," אמרה שירלי, מרגישה שפניה מתחממות, "כל הרמזים העידו על כך שהיא ערפדית, אבל כולם תירצו תירוצים אחרים, כי לא האמינו בזה. סימני הנשיכה, הערפל בסמטה... אבל אתה וגברת פיג גרמתם לי להאמין שצדקתי- יש ערפדית בוונינגטון תחתית." היה מוזר להגיד את המילים- לדבר על זה עם הארי גרם לה להאמין שזה אמיתי, לא סתם פרי דמיונה המתפרע. "ניסיתי להגן גם על הבית שלי בשום וצלב על הדלת," היא סיפרה לו, "אבל אמא שלי הורידה אותם ואמרה שאלה שטויות."

"אי אפשר להאשים אותה," אמר הארי בחצי גיחוך, "נגיד ולא היית רואה אותה בסמטה באותו הלילה, ומישהו היה אומר לך שערפדים קיימים באמת, היית מאמינה?"

שירלי היססה. "ובכן... אני לא יכולה באמת לדעת, אבל אני חושבת שהייתי מאמינה אם הייתי שומעת על סימני הנשיכה שדניס פישר קיבל..."

"אז את מאמינה ביצורים מיתולוגיים באמת?" אמר הארי בהרמת גבה.

שירלי חשה את ליבה דופק בחוזקה, בעודה מתלבטת האם לספר לו מדוע היא תמיד מתעקשת שהיא רואה דברים מוזרים מתרחשים בקרבתה. "כן, אני חושבת שכן," היא אמרה, אך חשה שהמילים בוקעות מפיו של אדם אחר. "זה... בגללך."

"בגללי?" אמר הארי, ונראה מופתע באמת כשהתיק את מבטו מדפי הספר 'התעלומות הגדולות של האלף השנייה לספירה'.

"אתה בטח לא זוכר," אמרה שירלי, וחשה שדבר מה תקוע בגרונה והופך את דיבורה לקטוע ומהוסס. "אבל לפני כמה שנים, ביום הלימודים האחרון בבית הספר היסודי, אני נפלתי בכביש בדרך הביתה. כל הילדים הלכו הביתה, ואני רצתי קדימה כדי להתחמק מהם, כמו שעשיתי תמיד. לא שמתי לב כשחציתי את הכביש ונפלתי חזק. מכונית שהתקרבה לא שמה לב אלי, כנראה, וגם אני הייתי המומה מידי מהנפילה בכדי לזוז. הברך שלי פגעה בכביש חזק, וכאבה מאד. הייתי מודעת למכונית בקושי.

"ואז אתה עברת שם. אני חושבת שברחת מדאדלי והחבורה שלו, אבל כשהבחנת בי ובמכונית המתקרבת עצרת פתאום. ראיתי רק את הרגליים שלך, ואני לא יודעת איך עשית את זה, אבל המכונית נעצרה פתאום. אפילו בלי בלימה, פשוט נעצרה. הגלגלים הקדמיים שלה ריחפו לרגע מעל הכביש, כמעט מעלי. רק אז הבנתי מה מתרחש וקמתי והתרחקתי, למרות הכאב. אתה עוד עמדת שם לרגע, ואז החבורה של דאדלי התקרבה ואתה ברחת משם. זאת הייתה הפעם האחרונה שהתראנו... עד אתמול."

הארי העמיד פנים שהוא מדפדף בספר במשך כמה רגעים, אך שירלי ידעה שהוא לא אדיש לסיפורה. לבסוף הוא אמר בקול חסר רגש, "שכחתי מזה לחלוטין."

"אני זכרתי," היא אמרה, "ומאותו היום התחלתי להאמין שאולי- רק אולי- יש בעולם שלנו דברים שהם לא כפי שהם נראים כלפי חוץ."

"רוב הדברים בעולם מאמצים להם את התכונה הזו," אמר הארי, ושוב הצביע על עמוד בספר, "ב-1385 מקרה מסתורי בו נתקפו שלושה נערים ונערה אחת בכפר בוולס גרם לתושבי האזור לצאת לציד מכשפות רצחני. כל הארבעה נמצאו במיטותיהם, ערומים, כשעל צווארם סימן נשיכה זהה. מאוחר יותר נפוצה השמועה שהנערה הייתה מכשפה שאחרי שסיימה לקחת את חייהם של שלושת הנערים, נשמתה יצאה מגופה ויצרה לעצמה גוף חדש וטמא, המשלב בתוכו את כוחותיהם של שלושה נערים וחזקים ואף יותר, והיא הייתה מהלכת בכפרים בלילות ומפתה גברים צעירים. כמובן שהערפד שנשך את ארבעתם מלכתחילה עדיין הסתובב חופשי."

"זה נשמע מבטיח," אמרה שירלי, נשענת קדימה על אמות ידיה בסקרנות, "מצוין מה היה שמה?"

 הארי חייך חיוך מוזר. "למעשה, כן. כינו אותה ואלרייה הנוראה." הוא הראה לשירלי תמונה שהוספה לספר; מן כרזת מבוקשים מעץ, עליה נחרט דיוקנה של אישה צעירה, כעורה בכוונת תחילה, ומרושעת מאד. מתחתיה נכתב באותיות עתיקות "פרס על ראשה של המכשפה מהיתלום- 1000 מטבעות זהב על ראשה".

"כמובן שעד היום לא תפסו אותה," אמר הארי וקירב אליו שוב את הספר.

"ועכשיו היא הגיעה לכאן," אמרה שירלי, מביטה בפנים המגולפות בחשש גובר והולך. "זה פשוט..."

"מדהים?" הציע הארי.

"התכוונתי להגיד מעורר אימה, אבל גם התיאור שלך מתאים." הם שתקו זמן מה, אך לבסוף שירלי נכנעה לסקרנותה, ומוכנה למחול על כבודה במקרה ותטעה, היא אמרה, "אז אתה.. מכשף, או משהו כזה?"

"קוסם," תיקן אותה הארי, והיא הופתעה מתשובתו הישירה. היא החלה לתהות אולי שניהם משוגעים.

"הו," היא פלטה, לא יודעת מה להגיד. "אז כל ציד המכשפות ההוא היה אמיתי? באמת יש מכשפות?"

"כן, מן הסתם. גברים בעלי קסם נקראים קוסמים ונשים בעלות קסם נקראות מכשפות," אמר הארי, ולפתע נראה מהורהר, "למרות שאף פעם לא הבנתי למה נטפלו רק למכשפות ולא לקוסמים... לא משנה. בכל אופן, רוב המכשפות שהועלו על המוקד לא היו מכשפות בכלל. למכשפות האמיתיות לא הייתה בעיה להתמודד עם חבורה של מוגלגים. במקרה הכי גרוע הן הטילו לחש קירור על הלהבות והעמידו פנים שהן סובלות מכאבי תופת."

"מוגלגים?"

"חסרי- קסם. את מוגלית, לדוגמא," אמר הארי, ולפתע הסתייג. "מה שאומר שאסור לי לספר לך את כל זה..."

שירלי משכה בכתפיה. "למי אני כבר אספר? אין לי חברים, וההורים שלי בכל מקרה חושבים שאני מטורפת למחצה."

"ובכן..."

"גם גברת פיג מכשפה?"

"אה, לא. היא סקיבית- חסרת קסם שנולדה להורים קוסמים. הם נדירים למדי."

הארי חזר לעיין בספרים, אך שירלי לא עזרה לו ושקעה במחשבות על מצבה החדש והמפתיע. האם היא יכולה להאמין לדבריו של הארי, מבלי לגלות שהכל היה בדיחה גדולה או פרי דמיונו הקודח של הנער היושב מולה? האם גם היא יכולה להפוך למכשפה?

"אתה יכול לעשות קסם?" היא שאלה לבסוף, בתקווה.

הארי הרים את מבטו. "רק מעט בלי השרביט שלי. אסור לי להשתמש בשרביט שלי לביצוע קסמים עד שאהיה בן שבע- עשרה. כבר כמעט סילקו אותי מבית הספר על שימוש בקסם כקטין ושימוש בקסם מול מוגלג."

"תוכל להראות לי?" היא ביקשה. הוא נראה מפקפק. "בבקשה, אני חייבת לדעת שזו לא בדיחה."

המבט בעניו השתנה מפקפוק לחמלה משהו. הוא הביט סביבו, מוודא שאין איש בסביבה, ואז פרס את ידו כלפי מעלה. דבר מה זהר במרכזה לרגע, ואז להבה לוחשת עלתה מתוכה, לשונותיה מרקדות.

שירלי פלטה קריאת תדהמה שקטה, אך הארי מיהר לסגור את ידו, והלהבה נעלמה. "אני לא אמור לעשות את זה."

"אתה גם לא אמור לברר על הערפדית הזו, לא?" אמרה שירלי, שפתאום הבריקה במוחה ההבנה מדוע גברת פיג שלחה אותה ללוות את הארי.

הארי חייך חיוך נבוך אך שובב. "את פיקחת למדי, את יודעת?"

"כן, אני יודעת," היא אמרה ושניהם צחקו.

"את צודקת," הוא אמר לבסוף, "גברת פיג רוצה שאני אתרחק מואלרייה. אבל אני כבר ילד גדול, אני יודע מה היכולות שלי. יש לך דף ועט?"

שירלי הוציאה מתיקה את המחברת בה תכננה לערוך את רישומי התעלמה ועט. היא צפתה בו מעתיק דבר מה מהספר לרגע, ואז הכתה בה ההבנה.

"למה אתה מתכוון שאתה יודע מה היכולות שלך? אל תגיד לי שאתה עומד להתמודד נגדה?"

"בסדר, אני לא אגיד," אמר הארי, דעתו מוסחת למחצה.

"זה לא קצת... מסוכן?"

"זה מסוכן. אבל התמודדתי עם דברים מסוכנים יותר."

לשירלי לא הייתה ברירה אלא להסכים איתו, כי מצד אחד לא ידעה את גבול יכולותיו, ומצד שני, לא רצתה להתווכח עם חברה היחיד.

כשיצאו מהספרייה, השמש כבר עמדה גבוה בשמים וסנוורה אותם. ריח חזק של מתכת חמה עלה מהמכוניות החונות במרכז המסחרי, וגלי חום התערבלו מעל הכביש.

הם פנו לכיוון המכולת, ושירלי אמרה, "יש לי המון שאלות."

"תשאלי. לא בטוח שאני אענה על כולן."

הדלתות האוטומטיות נסוגו בפניהם, וקרירות פתאומית אפפה אותם. הארי לקח עגלה והם דחפו אותה אל בין המדפים. שירלי ווידאה שהם לבדם באגף ושאלה, "אתה לומד קסמים בבית הספר? לכן הדודים שלך אומרים לכולם שאתה לומד בפנימייה לעבריינים?"

"כן. הם רואים אותי כיצור חריג מאד," אמר הארי, מציץ ברשימה של גברת פיג ומעמיס חבילה של נייר טואלט לתוך העגלה. "הפחד הגדול ביותר שלהם הוא שאחד השכנים יגלה מה אני באמת. לא שמישהו יאמין, כמובן."

"וחייבים להיוולד למשפחה של קוסמים כדי לעשות קסמים?"

"לא. קוסם או מכשפה יכולים להיוולד גם למשפחה מוגלגית לחלוטין. הם נקראים ילדי- מוגלגים. לא כל חברת הקוסמים תמיד קיבלה אותם כשווים. היום יותר, אבל עדיין יש שרואים אותם כנחותים."

שירלי חשה שהיא מסמיקה בזמן שהארי הניח בעגלה משחת שיניים. "אם כך, יכול להיות ש... גם אני מכשפה?"

הארי הביט בה בהתנצלות. "אם היית, כבר היית מגלה את זה."

שירלי שתקה לרגע, מאוכזבת, אך לבסוף המשיכה, "ומה איתך? ההורים שלך היו קוסמים?"

"כן."

"אז למה את חי עם הדודים שלך, ולא בעולם הקוסמים?" שאלה שירלי, קצת מסתייגת מתשובתו הקצרה והחדה. "כלומר, סיפרת לי שהיה לך סנדק-"

"זו שאלה עליה אני לא אענה היום," אמר הארי, והם עברו לאגף הפירות והירקות.

"בסדר. אז איך אתה מתכוון לחסל את הערפדית?"

"יתד כסף, אני חושב," אמר הארי, בעודו אוסף כמה עגבניות לתוך שקית, "אני אכנס לבית שלה ביום, אמצא את הארון שלה ואגמור איתה."

"אני אעזור לך," התנדבה שירלי מייד.

"את לא יכולה," הוא אמר, מביט בה כאילו טענה שחזירים תמיד היו מסוגלים לעוף.

"למה לא?" התקוממה שירלי, והחלה לאסוף תפוחים לפי הרשימה של גברת פיג.

"זה מסוכן."

"ובכן, אתה גרמת לזה להישמע כמו קלי- קלות."

"אני משוכנע שהיא לא סתם שוכבת בארון שלה, מחכה שצייד- ערפדים יימצא אותה. ערפדים מתוחכמים יותר מזה. היא באה לפה במחשבה שתוכל לפעול בלי התערבות קוסמים. הייתי יכול להפתיע אותה, אבל דאדלי היה חייב להרוס הכל, ועכשיו היא מודעת לי."

"היא ניסתה לנשוך את דאדלי?" שאלה שירלי, נזכרת שראתה אותו עוזב את הסמטה באותו הלילה עם ואלרייה.

"כן, פעמיים. והיא לא תפסיק לנסות עד שתצליח." הארי בחן כמה גזרים. שירלי צפתה בו, ושאלה, "אתה לא מתכוון לתת לה לקחת אותו, נכון? למרות שאתה שונא אותו?"

"לא," אמר הארי, בוחר כמה גזרים. "אני שונא אותו, אבל לא עד כדי כך. אני לא מאחל לאף אחד גורל של ערפד... ובכן, כמעט לא לאף אחד. חוץ מזה שכערפד הוא ינשוך אנשים נוספים, ואנחנו לא מעוניינים בכך."

שירלי הבינה שהוא צודק, ולאחר שלקחו סוכר וחלב, הם פנו אל הקופות.

כשיצאו החוצה הם חלפו על פני חנות פרחים. הארי נעצר לידה לרגע והביט פנימה. לשירלי הייתה תחושה שהיא יודעת מה הוא מחפש.

"רגע," הוא אמר לה. מניח את השקיות על ספסל קרוב, הוא נכנס לחנות. שירלי חיכתה לו כמה דקות, ולבסוף הוא יצא שוב, אוחז בעציץ פלסטיק חום ובתוכו זוג שושנים נאות צומחות לגובה.

הוא הושיט אותו לשירלי. "אמא שלך יכולה להתנגד לשום בבית, אבל אני בטוח שהיא תשמח מאד עם תניחי שושנים ליד הדלת."

"תודה," אמרה שירלי, חשה שהיא מסמיקה, כי מעולם לא קיבלה פרחים מבן. "זה... ממש יפה מצידך..."

הוא חייך, גם במבוכה משהו. "עכשיו לא נעים לי להגיד שאצטרך את אחת מהן בחזרה בקרוב. אבל קיוויתי שתוכלי לטפל בהן בשבילי."

שירלי קירבה את אפה אל אחד הפרחים והריחה את אבקניו הריחניים, חשה בטוחה ואף מנומנמת פתאום. נזכרת בקטע מתוך הספר 'דרקולה', היא אמרה, "ענף של שושנת הבר על ארונו של ערפד תנעל אותו בתוכו..."

היא חשה שתישן טוב יותר הלילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא