כשהחשכה ירדה בדרך פריווט.

פרק ג'

 פנים בחלון

דאדלי התעורר לקראת שעות הצהריים, ובדיוק העמיס פאנקייקים על צלחתו במטבח כשפעמון הדלת צלצל.

אימו נגבה את ידיה בסינרה ופנתה לפתוח. "חסר להם שזה לא הדיירים החדשים, שבאו להתנצל על שלא פתחו לי את הדלת הבוקר..."

דאדלי היה מוכן להתערב שלא, כי לא הרבה אנשים בעולם היו מרובעים כמו אימו (אם כי, רובם הגדול חי בדרך פריווט, כך שאי אפשר היה לדעת). הדלת נפתחה, אך שום התנצלות לא בקעה מתוכה.

"גברת דרסלי?" אמר קול סמכותי, זר. דאדלי טחב מלוא- המזלג פאנקייקים בסירופ לפיו. "פקח ג'ון קונסטיבל. האם בנך נמצא בבית?"

דאדלי התאמץ לבלוע.

"מה קרה? בשביל מה אתה צריך אותו?" אימו נשמעה מבוהלת, "דאדלי שלי לא עשה כלום!"

"הירגעי, גברת," אמר הפקח ג'ון קונסטיבל בקול נמוך, "האם דאדלי דרסלי נמצא בבית, כן או לא?"

"הוא בבית, אבל-"

"עלי לשאול אותו כמה שאלות. אחד מחבריו, דניס פישר, נמצא מחוסר- הכרה הבוקר בסמטה בשדרות מונגוליה. עדי ראייה, ביניהם חבריו, מדווחים שהיה נוכח באותו סמטה אמש. אני מתעקש לראות את אדון דרסלי הצעיר."

גברת דרסלי היססה לרגע, אך לבסוף הכניסה את השוטר אל המטבח. דאדלי צפה בפקח, גבר גבוה לבוש במעיל חום ארוך למרות החום, מתיישב בשולחן המטבח מולו. הוא הפסיק לאכול, וחש מתוח, למרות שידע שלא ביצע שום עבירה (חוץ מהפריצה לקולנוע, אך קיווה שהפקח לא יודע על כך).

"דאדלי דרסלי?"

"אמ... כן?"

"פקח ג'ון קונסטיבל. יש לי כמה שאלות לשאול אותך."

"אה, אוקי."

"האם אתה מכחיש ששהית אמש בשעה עשר ארבעים בסמטה שבין שדרות מונגוליה עשרים ושמונה לשלושים, בחברת פירס פולקיס-"

"כן, הייתי שם עם החברים שלי." הוא הציץ באימו, שעמדה מאחורי כיסאו במתח, בכוונה רבה, "בדרך חזרה מהקולנוע."

"היית שם עם דניס פישר?"

"אז זהו," אמר דאדלי, והפקח נדרך לנוכח פיסת המידע החדשה. "דניס הלך עם איזו בחורה לפני זה, ולא היה איתנו..." דאדלי עדיין לא חשב על מה שקרה אמש, וחש שגם לא היה חושב אם הפקח לא היה מזכיר זאת. נדמה היה לו ששכח, כאילו זה קרה מזמן- הוא בכלל לא ציפה שפירס ומלקום יציקו לו בשאלות האם שכב עם הבחורה ההיא...

"איזו בחורה?" שאל הפקח.

"אה..." דאדלי חיטט בזיכרונו בחיפוש אחר שמה... ולפתע ראה משהו. מבעד לחלון המטבח ניתן היה לראות את בית מספר שש. מעבר לכתפו של הפקח הוא הבחין בדמות בחלון שבקומה השנייה, לבנה וחשופה בתוך האפלה שבפנים, ושיערה השחור אסוף לאחור בתספורת רפויה. היא נשענה על אדן החלון, כמו שד המציץ מתוך בער, וחייכה חיוך מצמרר, חושפת שיניים לבנות, חדות כשל טורף, מתחת לשפתיה האדומות, החושניות. עניים אדומות הבריקו בתוך פנים לבנות.

דאדלי מצמץ.

"דרסלי?" אמר הפקח, מנופף בידו מול פניו של דאדלי. "מה יש לו?" הוא שאל את גברת דרסלי.

דאדלי התנער. "אני לא זוכר את השם שלה."

הפקח נראה חשדן, אך אמר, "אני מבין." הוא כתב דבר מה, "עדות של שכנה אומרת שעזבת את הסמטה בליווי נערה."

"כן, דאדליקוש ליווה את השכנה החדשה שלנו הביתה. איזה ג'נטלמן קטן גידלתי," אמרה גברת דרסלי בגאווה וצבטה את לחיו הדשנה של דאדלי. הוא התנער ממנה, אך חש מסוחרר. הוא הביט שוב לכיוון החלון, אך הוא היה ריק. האם דמיין את מה שראה? "מזל שהוא ליווה אותה, אדוני הפקח. היא עשויה הייתה להיות הקורבן הבא של התוקף- אבל דאדלי שלי הוא מתאגרף. הוא היה מביא לכם את התוקף לתחנה אם היה נתקל בו-"

"אני מודה לכם על שיתוף הפעולה," אמר הפקח וקם, "אני אלווה את עצמי החוצה."

"ברוך שפטרנו," אמרה גברת דרסלי ברגע שהדלת נסגרה. "חטטנות שכזו. ועוד לחשוב שדאדלי שלי היה מעז לפגוע במישהו!"

דאדלי סיים לאכול וחזר לחדר שלו. הוא פתח את התריס- דבר שלא עשה מאז שחזר מבית הספר לפני שלושה ימים- והביט בבית מספר שש. שוב, החלונות היו ריקים. השמש הלכה וטיפסה בשמיים. דאדלי לא ידע להסביר את זה, אבל הריקנות בחלונות לא הייתה רק ריקנות של בית ריק, אלא של חלל אפל ואינסופי. היה דבר מה מוזר בבית הזה, ובבחורה שגרה בו...

מה היה שמה? ליל אמש היה מעורפל מאד במוחו. אם אימו לא הייתה אומרת שליווה את שכנתם הביתה, לא היה זוכר זאת. הוא יכול היה להישבע שזה היה חלום...

דאדלי נכנס לחדר הרחצה ושטף את פניו. הוא החליט שעדיף לו שלא לחשוב על המקרה הזה יותר מידי- חשיבה אף פעם לא הועילה לו מאד. ובמחשבה שעדיף לו בכלל לשכוח מכל המקרה, הוא פנה לשחק במחשב שלו.

סערה הייתה צפויה באותו הלילה. חבריו של דאדלי התלוננו על כך שהוא לא מתכוון לצאת, וצחקו עליו שהוא פוחד מהגשם או מהתוקף המסתורי, עליו דיברה כל השכונה. דאדלי אמר לכל אחד מהם בתורו לסתום את הפה וטרק את השפופרת פעם אחר פעם. האמת הייתה שהוא לא ידע מדוע הוא נרתע נלעזוב את הבית. הוא נזכר בכך בכל פעם שראה את בית מספר שש מחוץ לחלון. הוא ידע שזה מטומטם לפחד בגלל משהו שהוא בכלל לא היה בטוח שהוא אמיתי, אך תחושה חזקה הפצירה בו להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה.

בסביבות השעה שבע כבר היה חשוך כמעט, כי עננים כהים כיסו את השמש השוקעת. העולם היה שקוע באור דמדומים מתמשך, מבשר רעות. בשעה שבע ועשרה לקול הלומות אגרופיו של דאדלי בשק האגרוף שלו התלוו חבטות שטוחות, מתמשכות.

"אימא!" צעק דאדלי אל המסדרון, "מה זה הרעש הזה?"

גברת דרסלי, שבדיוק הגיחה מחוץ לחדר הרחצה, עטופה בחלוק, שאלה, "איזה רעש, חמוד?"

באותו הרגע נשמע קול גלגלי מכוניתו של מר דרסלי רומסות את החצץ שבחנייה. נשמעה טריקת דלת ואז צעקה מוכרת, "מה אתה חושב שאתה עושה, ילד?!"

מזהה את ההזדמנות לצפות באביו מתעלל בבן דודו, דאדלי דידה מטה בכבדות.

דלת הכניסה הייתה פתוחה, ובפתח עמדו אביו של דאדלי, לבוש בחליפה ועניבה ואוחז בתיק המנהלים שלו, ובן דודו של דאדלי, מוזנח כתמיד, אוחז פטיש ביד אחת. ברקים הבליחו מעל גגות הבתים באופק, ורוח פרצים נשבה.

"מי אתה חושב שאתה, תוקע מסמרים בדלת הכניסה שלי?!" צעק מר דרסלי, מנסה למנוע משיערו המסודר להתבלגן.

"עכשיו הסתבכת, פוטר!" צחק דאדלי.

הארי תקע בו מבט. הוא שלף מכיסו צלב עץ והציב אותו מול פניו של דאדלי, כמנסה להוכיח לו דבר מה. "אני עושה את זה בשבילך, דאדלי, אז שתוק."

דאדלי משך באפו. "אני לא מאמין בישו."

הארי גלגל את עניו. דודו חטף את הפטיש מידו. "אתה לא תשחית את הבית שלי, שמעת?!"

"אני מנסה להציל את הבן שלך!"

"ממה, בדיוק? סבל נצחי בגיהינום?" לגלג מר דרסלי, ואז, מביט סביב ומוודא שאיש לא מקשיב, אמר בקול שקט יותר, "אתה יודע שאנשים כמוך דינם גיהינום-"

הארי חטף את הפטיש מידו בתעוזה שפעם לא היה מעז לה. "הוא נמצא ברשת שלה, דוד וורנון. היא תקרא לו הלילה. אם אתה רוצה להציל את הבן שלך-"

"שלא תעז לאיים עלי, ילד!" נהם מר דרסלי ועשה תנועה לחטוף את הפטיש בחזרה. הארי חמק ממנו ונכנס פנימה. עוקף את דאדלי, הוא החל לטפס במדרגות.

"איך שאתה רוצה את זה, דוד וורנון," הוא אמר בזעם.

"לא סיימתי איתך, ילד!" צעק מר דרסלי והחל לטפס אחריו בצעד תקיף.

"הוא הבן שלך, לא שלי, ואני לא מתכון לקפוץ להציל אותו מאלמוות באפלה."

הארי נעצר מול דלת חדרו ונעץ בה מסמר. דודו התייצב מאחוריו בפיסוק, פניו סגולות מרוב זעם. בנו ואשתו עמדו משני צידיו. "אני לא מוכן לשמוע על הסטיות שלך בבית שלי, ילד- בפעם המיליון ואחת-"

הארי תלה את צלב העץ על הדלת ונכנס.

"שמעתי אותך, דוד וורנון," הוא אמר מעבר לכתפו. "לילה טוב. ביי, דאדלי, אני מקווה שנהנית מהיום שלך. הוא עשוי להיות האחרון."

הוא טרק את הדלת, ולא הגיב לצעקות ולעלבונות שדודו הטיח בה.

הגשם לא איחר לרדת. מר וגברת דרסלי הלכו לישון בשעה עשר וחצי. פטוניה שכבה במיטה, מכוסה היטב נגד צינת הגשם, והאזינה לרעמים בעודה ממששת שרשרת צלב על צווארה. בעלה הצטרף אליה לאחר זמן מה. הוא התגלגל מעט מסביב, גופו הגדול גורם למיטה לחרוק, עד שמצא תנוחה נוחה. לפתע הבחין בשרשרת שענדה אשתו והזעיף פנים. "אל תגידי לי שאת מאמינה בקשקוש- בלבוש שהילד מדבר," הוא נזף.

"אני לא יודעת, וורנון," היא ענתה בחשש, "אי אפשר להיות זהירים מידי, נכון? הוא כבר היה בסכנה בעבר... ושמעת את הילד- הוא אמר שלא יעזור לו הפעם-"

"שטויות. סתם מחפש תשומת לב, כמו תמיד," נהם וורנון והתמתח, מפהק. "פרחח..."

 דאדלי תכנן לשבת בסלון זמן ארוך. הוא צפה בסרט "בפי- ציידת הערפדים" עם קערה ענקית של פופקורן ובקבוק גזוז שעמדו רק לרשותו. אך עד מהרה, דאדלי גילה שהוא מנמנם מול הטלוויזיה המהבהבת בחשכה. הוא התעורר לפתע באמצע הסרט, באחד הקטעים המשעממים. הגשם דפק על חלונות הסלון מאחורי הווילונות המוסתים. דאדלי פיהק ושכב לרגע בעניים עצומות, מגלה שהיה עייף בהרבה משחשב. הגשם דפק על החלון, דפיקות קצובות, מהירות, כמו תיפוף כנפיים זריזות על הזגוגית...

כנראה שנרדם שוב, כי עניים אדומות בהקו בחלומו, נעוצות בו, קוראות לו...

ארבלה פיג הביטה מחוץ לחלון מטבחה באותו הלילה. סערת הקיץ הייתה מרשימה למדי, מחזה מרהיב. היא לא ראתה כזו כבר שנים. ומזל גדול שכך, כי קרוב לשעה חצות הבחינה בתנועה בקרבת בית מספר ארבע. מצמצמת את ענייה על מנת לראות מבעד לקילוחי הגשם, היא ראתה דמות גדולה חוצה את המדשאה החלקלקה לכיוון בית מספר שש...

גברת פיג הניחה את ספל התה שלה על השיש בחבטה שהבהילה חתול שנמנם על המיקרוגל. הארי סיפר לה שראה את בן דודו בקרבת הערפדית. הם ידעו שדבר כזה עשוי לקרות.

נראה שהארי לא הצליח למנוע זאת. אם כך, עכשיו זה היה תלוי בה. נכון, הארי היה קוסם צעיר וחזק להפליא, והיא הייתה בסך הכל סקיבית זקנה, אך גם לה היו כמה תכסיסים בשרוול.

חתוליה, שחיפשו מחסה בתוך הבית מהסערה, התקבצו סביבה בסקרנות כשפתחה את ארון המעילים במהירות והוציאה ממנו מעיל גשם צהוב, גדול, וזוג מגפי גומי תואמות. היא לבשה אותם בזריזות מעל כותונת הלילה שלה וכיסתה את שיערה המרושת בכובע הצהוב.

"מיצי," היא אמרה לחתולה לבנה גדולה, מבוגרת. "לכי להזעיק את הארי."

ובדברים אלה שלפה מעמקי הארון את המטה הישן של אביה. הוא היה עשוי מעץ מחוספס, והיה גבוה כמעט כמוה, מעוטר בחריטות של רונות, ובקצהו ניצב כדור בדולח דלוח, כחול, בתוך קן מגולף דמוי ענפים. היא פתחה את הדלת אל הסערה השואגת, והיא וחתולתה פסעו החוצה. מיצי רצה בזריזות לאורך החצר, מעבר לגדר וחצתה את הרחוב, עוברת ממחסה למחסה, זנבה ואוזניה שמוטות.

גברת פיג פנתה בצעד תקיף לכיוון בית מספר שש. דמותו הענקית של דאדלי דרסלי כמעט הגיעה אל המפתן. יודעת שלא תגיע בזמן, היא הרימה את המטה וכיוונה את הבדולח לכיוון הנער. בתחילה המטה החלוד פלט רק כמה גיצים, אבל לבסוף ברק כחול נורה ממנו ופגע הישר במטרה. דאדלי דרסלי נפגע בגבו וגופו הגדול הוטח בדלת מספר שש בחוזקה, והכישוף פג. הוא צנח ארצה מחוסר הכרה.

גברת פיג הלכה הכי מהר שיכלה לכיוון הבית, מחזיקה את המטה הזוהר מול גופה לשם הגנה. היא הייתה ממש על סף שביל הגישה כשהדלת נפתחה בחבטה, כאילו פגעה בה רוח פרצים, והחלל השחור שבצידה השני כאילו ינק את אור פנסי הרחוב.

גברת פיג כיוונה את הבדולח לתוך הדלת, והברק התנפץ באפלה, גורר קול ריסוס כשל חיית פרא זועמת. זוג ידיים לבנות, שלידיות, נגלו על משקופי הדלת, ועניים אדומות יצרו קשר עין מצמרר עם גברת פיג. היא חשה כאילו מוחה נעטף בתכריכים, ולכן עצמה את ענייה באחת ושלחה יד לאחוז בשרשרת הצלב שלה.

צחוק נשי, שקט ומרושע, נשמע בראשה, וקול הגשם התעמם במרחק. היא קפאה ואז, לאימתה, גילתה שרגליה פועלות מעצמן, נושאות אותה קדימה, קדימה...

אור הבזיק מאחורי עפעפיה, והכישוף נשבר. חושיה פעלו שוב בעצמם, והיא חשה את הגשם והריחה את ריחו בפתאומיות שהיממה אותה.

הריסוס נשמע שוב, נוהם וחייתי- מפלצתי. להבות הבזיקו בתוך מסך הגשם. הערפדית השמיעה קול שטני, שילוב בין צווחת כאב לשאגת זעם, והדלת נטרקה בחוזקה.

הכל הסתיים בפתאומיות מפתיעה. דאדלי דרסלי זע ומלמל דבר מה בשנתו. הארי עמד לצד גברת פיג בפיג'מה, יחף, ובגדיו ושיערו נדבקו לעורו בגשם. מיצי חיפשה מחסה מהגשם תחת שולי המעיל של גברת פיג.

"מרשים ביותר," היא הודתה בגאווה, למרות שעדיין הייתה מעט המומה מהעימות.

"תודה. אני מתאמן," אמר הארי, ואז הרצין והביט בדאדלי, "ידעתי שזה ייקרה, אבל הם לא הקשיבו לי."

"באמת ציפית לתגובה אחרת מהם, הארי'לה?"

עכשיו מר וגברת דרסלי עשו את דרכם אליהם בגשם, לבושים גם הם במעילי גשם ומגפיים. מר דרסלי נראה כועס ומבולבל מכדי לדבר, ורק רקע ברגליו בשלוליות בעוברו, וגברת דרסלי נראתה חיוורת מאד ואחזה בכוח בשרשרת צלב על צווארה. ברגע שראתה את בנה שוכב במפתן הדלת, רצה אליו בזעקה חנוקה.

"מה זה אמור להביע, ילד?" שאל מר דרסלי בנהמה מאיימת. עניו היו מצומצמות לכיוון אחיינו, ומים טפטפו משפמו.

"אל תראה כל כך מופתע, דוד וורנון. זה בדיוק מה שהזהרתי אותך שיקרה. בבית הזה חיה ערפדית ששמה עין על הבן שלך. הלילה היא קראה לו בשנתו, והוא ציית לה. יש לכם מזל גדול שגברת פיג שמרה על ערנות הלילה."

מר דרסלי הביט בה כאילו שם לב אליה באותו רגע. הוא בחן את הופעתה בפקפוק, ובמיוחד את המטה המסתורי שאחזה. הוא נראה מעט שלא בנוח, וחיכך בגרונו. "את-"

"סקיבית. חסרת- קסם שנולדה להורים קוסמים."

מר דרסלי השתעל בכוונה רבה. "אני מבין..." הוא מלמל, כנראה מבולבל בשל כך שלא ידע זאת, וברור היה שהדבר מסב לו עוד יותר אי נוחות.

"קח את דאדלי רחוק מפה," הציע לו הארי.

"אתה לא תגיד לי מה לעשות," התעקש מר דרסלי.

"למה אתה מתעקש לא לקחת את העצה שלי? אני מנסה לעזור לך-"

"אל תרים עלי את הקול, ילד! ובמיוחד לא פה. אם מישהו ברחוב ישמע על הסטיות שלך..." אך איש מדיירי הרחוב לא היה מעז לשרברב את ראשו מחוץ לחלון במזג אוויר שכזה, והגשם פגע בכביש בעוצמה שהשתיקה את קולותיהם.

"וורנון!" צווחה גברת דרסלי מצידו של דאדלי, עדיין היסטרית. היא ניסתה להרים אותו, אך כלל לא הצליחה. "וורנון, תעזור לי להכניס אותו..."

במאמץ משותף וגדול מאד של מר וגברת דרסלי, הם הצליחו לגרור את בנם, נוטף מים ומחוסר- הכרה, אל תוך הבית. הארי וגברת פיג נכנסו אחריהם למטבח, שם דאדלי היה שרוע על כיסא, חיוור בצורה מחליאה ורפוי, וגברת דרסלי התרוצצה מסביב כשטיפלה בו. מר דרסלי סגר את כל התריסים ונעל את הדלת, מתנהג כאילו אורחיהם היו לא יותר מזבובים מטרידים.

"לא יועל לך לנעול את הדלתות עכשיו," אמר הארי, שנראה רציני ביותר בזמן שיצר שלוליות במרכז המטבח. "היא לא תנסה שוב הלילה. אבל מחר בלילה היא תנסה שוב, והפעם הסיכויים שלה יהיו גדולים יותר."

"אז נתלה צלבים," אמר מר דרסלי, שברור היה שהוא מנסה לשמור על קור רוח כשבתוכו הוא נסער. "אני בטוח שפטוניה אפילו תרשה לתלות שום. נכון, יקירה?" אך גברת דרסלי הייתה עסוקה בדאגה לדאדלי, ולא הקשיבה.

"זה מאוחר מידי," קבע הארי, "אם היית נותן לי לתלות צלב על הדלת הערב, אולי זה היה עוזר. אבל היא כבר חתמה את הקשר ביניהם, ומעכשיו הוא רק יתחזק. אף צלב לא יוכל לנתק אותו. רק המוות של אחד מהם."

גברת דרסלי פלטה קול, שילוב בין צווחה ליבבה, לשמע דבריו, וכרכה את זרועותיה הרטובות מסביב לצווארו של בנה בכוח. "אוי, דאדליקוש, אני לא אתן לאף מפלצת לפגוע בך... וורנון, מה נעשה?"

"מה זאת אומרת, מה נעשה? אל תגידי לי שאת מאמינה בשטויות שהוא מדבר, פטוניה," אמר מר דרסלי והזדקף ברוב חשיבות. "אני אקפוץ לבקר אצל המשפחה הזו מחר בבוקר. נראה מה יש להם להגיד על המקרה הזה..."

"אף אחד לא יפתח לך את הדלת. ערפדים לא נוטים להיות מכניסי אורחים, כידוע לך," אמר הארי, שהחל לאבד את סבלנותו, "חוץ מזה שהיא גרה שם לבד. ערפדים חיים בבדידות."

"לא אכפת לי אם היא גרה עם משפחת המלוכה של בלגיה, אני הולך להחליף איתה מילה או שתיים-"

"בהצלחה. אם תצליח להיכנס, תגיד לי בבקשה איפה היא הניחה את הארון שלה, כדי שאוכל להיערך." ובמילים אלה, הארי יצא מהמטבח, מתייאש מלנסות להסביר.

גברת פיג תפסה אותו בתחתית המדרגות. "אתה צריך מקלחת חמה. אתה עלול להתקרר."

"אני אהיה בסדר."

"לא. בוא לבית שלי. אני אכין לך את המיטה בחדר האורחים." ובמילים אלה יצאה שוב אל הגשם. הבדולח שבקצה המטה האיר את דרכה בחזרה לביתה המוגן בצלב ושום.

כבר היה אמצע הלילה כשהארי סיים להתקלח וישב בבגדים יבשים על המיטה בחדר האורחים. הוא היה ישן בה כשהדרסלים יצאו לחופשות מאז שזכר את עצמו, והחדר העמוס בקישוטים היה מוכר לו.

גברת פיג מצאה אותו בוהה בברכיו, שקוע במחשבות, בעודו ממשש את שרשרת הצלב הישנה של סיריוס. היא התיישבה לצידו על המיטה, והוא אמר לה, "הוא פשוט אטום. למה הוא לא מוכן להבין באיזה סכנה הבן שלו נמצא?"

"חיית אצל הדרסלים זמן רב כל כך, אתה עדיין לא יודע מה התגובה המיידית שלהם לכל דבר יוצא דופן?"

"אני יודע, אבל חשבתי שהפעם זה יהיה שונה. הפעם מדובר בחיים של דאדלי." הארי העביר את ידיו על פניו, "רציתי לצעוק לו בפנים כמה אני חושבת שהוא טיפש ואטום, אבל פשוט כעסתי כל כך שלא מצאתי מילים..."

"אתה מתכוון להתמודד עם הערפדית הזו, הארי?" שאלה גברת פיג, למרות שלכאורה זה לא היה קשור לנושא השיחה.

הארי הזיז את ידיו אך לא הביט בה. "כן."

"אתה לא יכול. אני מחויבת לשים עליך עין, ואתה צריך לשמור על עצמך. פרופסור דמבלדור הרי אמר לך-"

"אני יודע מה דמבלדור אמר," אמר הארי, כועס פתאום, וציטט בזלזול שחיפה על חשש, "'האחד לא ישרוד כל עוד השני חי...'"

"אסור לך לשים את עצמך בסכנה. עכשיו, כשאנחנו בטוחים שיש כאן יצור אופל, עלינו לדווח למשרד הקסמים."

הארי הביט בה פתאום. "אנחנו לא יכולים, גברת פיג. אסור למשוך את תשומת הלב של אוכלי המוות אל הערפדית הזו. היא חזקה- הם יציעו לה להצטרף לשורותיהם בלי לחשוב פעמים. ואנחנו לא יכולים להסתכן בכך שהיא תסכים."

גברת פיג ידעה שיש משהו בדבריו, לכן אמרה, "אם כך, עלינו לערב את המסדר מייד."

הארי נראה כמו ילד שאיימו לגזול ממנו ממתק. "זה מסוכן מידי, גברת פיג. מה אם המכתב ייפול לידיים הלא נכונות? ואת לא מחוברת לרשת הפולו."

גברת פיג נאנחה. "אנחנו חייבים לנסות, הארי. אתה לא יכול להתמודד איתה בעצמך." כשראתה שהרעיון לא מוצא חן בעניו, היא הוסיפה, "אני יודעת שאתה מחפש ריגושים. אני לא מכירה אותך מאתמול. אבל אתה מוכרח להיזהר מפעולה פזיזה. תזכור מה קרה לסיריוס."

"סיריוס לא קשור לזה," אמר הארי, כעסו מתחיל להתעורר בעודו מתגונן מאבלו.

"סיריוס קשור לזה מאד," אמרה גברת פיג בחומרה אך באהבה, "הפזיזות שלו הביאה למותו. למד מהטעות שלו, ועל תחזור עליה. אני בטוחה שזה מה שהוא היה רוצה."

"את לא יודעת מה הוא היה רוצה, כי הוא מת-"

"אל תעז להוציא עלי את הכעס שלך, בחור צעיר," נזפה גברת פיג.

הארי נכלם. "אני מצטער, גברת פיג."

"השעה כמעט שתיים. אתה צריך ללכת לישון."

"טוב, אבל אני לא אירדם."

"תנסה," אמרה גברת פיג ויצאה, כי ידעה שגם היא לא תישן, ותבלה את הלילה בצפייה בבית מספר שש.

הפרק הקודם		הפרק הבא