הוגוורטס

תודה על התגובות- ניסיתי להגדיל את הכתב כמה שיותר וגם לשמור על האסטטיות של זה. אני מבינה שזה מעיק לקרוא משהו ארוך כל כך בכתב קטן ^^" 

פרק ד'

המכשפה מהגיא

רוונה היקרה,

אני שמח לשמוע שאהבת את הטירה. אני בטוח שהיא תהיה מקום מצוין ללמד בו קסמים- באגם וביער בוודאי יש יצורי פלא רבים עליהם נוכל ללמד את התלמידים, ובמדשאות יהיה מספיק מקום להתאמן בדו קרב. ועלינו למצוא מורים נוספים- אני לא יודע האם נוכל ללמד את כל המקצועות בעצמנו.

כבר שמתי עין על כמה נערים ממשק הבית שלי ומהכפר שיתאימו בדיוק לבית הלימוד, אך עדיין לא סיפרתי לאף אחד על התוכנית. אני חושב שמוטב שזה יישאר סוד בינתיים, את מסכימה איתי? כתבתי גם להלגה והיא הסכימה איתי. היא אמרה שהרעיון לא מוצא חן בעיני אחיה. הוא לא מאמין שאנחנו באמת מתכוונים לממש את תוכניותינו, ולכן לא מתנגד בגלוי, אך אם יידע שאנחנו מתכוונים לדברינו ברצינות הוא ינסה לעצור אותנו, בלי ספק. והוא בטח לא יהיה היחיד שיחשוב כך.

מתי אראה אותך שוב, רוונה? אני יודע שאמרת שנתראה בקרוב, אבל זה לא מספיק קרוב בשבילי. תאמרי שאני חסר סבלנות, אבל אני כבר לא יכול לחכות יותר. עבר רק שבוע מאז שנפרדו, ובכל זאת אני מרגיש שעברו שנים. אני לא מפסיק לחלום עליך- את חושבת שאני משוגע?

תאמרי לי בדיוק מתי ניפגש שוב, אחרת לא אפסיק להטריד אותך במכתבים. יש דברים רבים שעלי להגיד לך, אבל רק פנים מול פנים.

      שלך,

                גודריק

נ.ב- רוונה, את אוהבת גברים עם צלקות?

רוונה נאנחה, אך חיוך בכל זאת התגנב לפניה, למרות הררי המכתבים שעוד נערמו על שולחנה. גודריק אמר לשמור על הרעיון שלהם בסוד. רק חבל שזה כבר היה מאוחר מידי, וחצי מקוסמי אנגליה כבר שלחו לה ינשופים יום- יום, נושאים מכתבים מלאים בגערות, איומים, עידודים והמלצות.

היא שפשפה את ענייה. השעה עוד הייתה שעת בוקר, ובכל זאת היא חשה עייפה כל כך, וענייה צרבו מקריאת המכתבים. היא הציצה בחלון שמעל לשולחנה; השמיים היו כחולים וצלולים, והשמש זרחה. רוונה בילתה יותר מידי ימים כאלה סגורה בתוך המבצר. היא הציצה בערימת המכתבים וקיבלה החלטה. בתנועה ארוכה אחת היא דחפה את כל המעטפות לרצפה במפולת מרשרשת. אתנה, התנשמת האפורה שלה, נופפה בכנפיה בהזהרה ממושבה על ראש ארון הספרים. רוונה הביטה במכתבים שעל הרצפה בשביעות רצון- גודריק בוודאי לא היה סובל לשבת כל היום ולקרוא אותם- ואז הוציאה פיסת קלף חלקה וטבלה את עט נוצת העורב שלה בכסת הדיו.

היא השתהתה לרגע, נושכת את שפתה במחווה נדירה ביותר, ולבסוף כתבה,

גודריק היקר,

אתה לא משוגע, יקירי. גם אני חולמת בהקיץ לאחרונה- ואני לעולם לא חולמת בהקיץ. אימי כבר מתחילה לדאוג, אבל היא תהיה בסדר. לא סיפרתי לה עליך, כמובן. איך להגיד את זה- היא לא רוחשת חיבה רבה לגברים כמוך. אל תבין אותי לא נכון- אני חושבת שאתה נפלא. אבל אימי קשורה מאד לדרך החיים העתיקה של המכשפות, והיא לא אוהבת קוסמים לוחמים.

תראה אותי, מפטפטת כמו טיפשה. זה כל כך לא מתאים לי, גודריק. אולי גם אני משתגעת. אני מוכרחה לראות אותך. בוא נבחר תאריך בו ניפגש ארבעתנו, אני, אתה, הלגה וסלזאר וניסע לטירה. עלינו לתכנן תוכניות ולהכין רשימות- אני כל כך מתרגשת!

כתוב לי תשובה עם התאריך המתאים לך, ואני אשלח ינשוף גם להלגה וסלזאר.

אצפה למכתביך המטרידים בקוצר רוח,                                                             

                                                       רוונה.

נ.ב- האם אני אוהבת גברים עם צלקות? ובכן, אני לא מודדת את חיבתי לגבר לפי מספר צלקותיו. מדוע אתה שואל? לאילו צרות כבר הספקת להיקלע, גודריק?

היא כיוונה את שרביטה אל הקלף ומשב רוח קליל האיץ את ייבוש הדיו. לאחר מכן היא ביצעה בו תנועה קלה וגליל הקלף התגלגל וחתם את עצמו. היא לקחה אותו ושרקה לאתנה.

התנשמת התעופפה ממקומה והתיישבה על כתפה של רוונה, טפריה חודרים מבעד לבד שמלתה הדק באחיזה דוקרנית אך נעימה. רוונה קשרה את המכתב לרגלה. "תביאי את זה לגודריק, בסדר?"

התנשמת פלטה קריאה רכה של צייתנות והתעופפה מבעד לחלון הפתוח. רוונה קמה ממקומה וצפתה בה זמן מה, עד שנעלמה באופק. אז, בפרץ התרגשות פתאומי, היא נתלה גיליון קלף מגולגל ומיהרה מחוץ לחדרה במורד המדרגות, חולפת במהירות על פני שטיחי הקיר ומדפי הספרים העמוסים שבמסדרונות. היא עקפה במהירות את זלדה הזקנה, שטיפסה באיטיות במדרגות הראשיות וניווטה מולה ערימת כביסה מרחפת.

"העלמה רוונה?" היא קראה בבלבול כשרוונה חלפה על פניה בזריזות, מחייכת לעצמה, ושיערה הכהה והארוך מרחף מאחוריה כמו צל. "העלמה רוונה, מה בשם הקוסם מרלין קורה לך?"

"כלום, זלדה!" קראה רוונה בעליזות מעבר לכתפה וחצתה את אולם הכניסה. היא כמעט הגיעה לדתות הכניסה כשלפתע נתקלה בדבר מה מוצק. חבטה נשמעה, והיא מצאה את אימה שרועה על הרצפה כשמסביבה מפוזרים ספרים מאובקים עם סימני עובש שהוצאו מספריית המרתף. רוונה הבינה פתאום כיצד נהגה ונתקפה בושה עצומה.

"אימא, אני כל כך מצטערת-" היא רכנה לעזור לאימה לאסוף את הספרים, מסמיקה.

"מה קורה לך, רוונה? מעולם לא היית חסרת זהירות כל כך," נזפה בה אימה בעודה אוספת ספרים בזהירות ובמיומנות לערימה, מסדרת ומלטפת אותם כמעט כאילו היו ילדיה. אך רוונה לא נטרה לה טינה על כך- לא בעבר ולא באותה העת.

דארה רייבנקלו הייתה אישה גבוהה ומרשימה בעלת הילה אצילית. רוונה תמיד חשבה שהיא יפה; שיערה היה שחור ועבה, שופע וגלי, ותמיד בעל מראה פרוע, גם כשהיה קלוע בצמות נוי ומסורק. עורה היה לבן וצח, אך איך שהוא, לא עדין כלל, ונמתח על איבריה הארוכים והרזים, וענייה היו כהות וגדולות, חכמות, קבועות עמוק בפניה הרציניות. אך למרות אהבתה לחיי הבית ולספריה, היה לה מראה של דבר מה פראי שאולף בעל כורחו. מן שמץ של התמרדות ועוצמה נסתרת שלא נראתה אצל רוונה, אפילו לא בקמצוץ.

"אני מצטערת, אמא," היא השיבה בכניעה. "הייתי מוטרדת בדברים אחרים."

"כמובן שהיית מוטרדת," אמרה דארה רייבנקלו כשהזדקפה במלוא קומתה, נושאת את ספריה. היא הביטה בבתה במן כעס מעורב בערגה. "את מאוהבת, ילדה."

"אני לא-"

"מי זה? לא אחד הכסילים מהכפר, אני מקווה?"

"לא!- כלומר-"

"הפסיקי להתווכח, רוונה, את עושה מעצמך צחוק. לא כך לימדתי אותך."

רוונה השפילה את ענייה. היה עליה לדעת שלא תצליח להסתיר דבר מענייה החוקרות של אימה.

"ובכן, מי זה?"

"אני לא מעוניינת להגיד לך."

דארה רייבנקלו הרימה גבה שחורה אחת, וברור היה שהיא לא מרוצה. אך רוונה סברה שהיה עליה להתכונן ליום זה- אחרי הכל, גם היא התאהבה באביה של רוונה והולידה אותה. גם לרוונה הייתה הזכות להתאהב, לפחות פעם אחת.

לכן היא הזדקפה למלוא קומתה והביטה היישר לתוך ענייה של אימה, כפי שלימדה אותה, מבלי להתבייש.

"אני מניחה שאגלה בסופו של דבר?" דארה רייבנקלו נאנחה בעייפות.

"כן, אימא. לא תוכלי למנוע זאת ממני עוד זמן רב. אני כבר לא נערה צעירה."

"כן, את כבר אישה. אישה צעירה וטיפשה." רוונה לא נעלבה, ורק שילבה את זרועותיה. "ולאן את הולכת, בדיוק?"

"אני יורדת לעיירה. זה יום יפה, ואני מעוניינת להמשיך את הרשימה שלי."

אימה בחנה אותה מכף רגל ועד ראש. היא לבשה שמלה בצבע כחול כהה מחוזקת בחגורה זהובה, ששרווליה דקיקים וארוכים ומחשופה רבוע. "בשמלה הזו?"

"השמלה שלי בסדר גמור, אימא," אמרה רוונה בחוסר סבלנות ופנתה משם לכיוון הדלת. אימה לא אמרה דבר עד שפתחה אותה אל אור השמש הבוהק. רק כשרוונה כמעט חמקה החוצה, היא קראה אחריה ברוגע.

רוונה נעצרה והביטה באימה בקרירות ושמץ סלידה.

"את יודעת שאני מחפשת רק את טובתך, רוונה. אני לא רוצה שתחזרי אחר הטעויות שלי." ענייה נדמו לחות לפתע, צעירות, ועם זאת, זקנות מאד.

"אני יודעת, אימא," אמרה רוונה, שכבר שמעה את הניאום הזה כמה וכמה פעמים, וסגרה אחריה את הדלת.

משב רוח מרענן קיבל את פניה כשעמדה בראש המדרגות, כאילו מברך אותה על החלטתה הנכונה. היא ירדה במהירות במורד מדרגות האבן המתונות (שרוונה תמיד סברה שנבנו רק לנוי, או על מנת להכשיל רגליים זקנות) בין שורות הלפידים הכבויים, אל דרך האבן המרוצפת שהובילה אל העיירה דרך טבעת עצי האלון שהקיפה את מבצר העורבים.

השמש הסתננה מבעד לעלים הירוקים ורוונה הביטה אל פס השמיים הצר והכחול מעליה, מסוככת על ענייה בידה, וחשה גל של התפעמות לנוכח היופי שהקיף אותה. ימים יפים כל כך היו נדירים בצפון, ורוונה החליטה שלא תפספס אותם יותר בשביל קריאת ספרים ושינון. היא תהתה מה גודריק עושה באותם הרגעים, הרחק בדרום.

מרכז העיירה היה מלא באנשים, כתמיד. אך למרות זאת, רוונה גילתה שדרכה פנויה להפליא, ושקט מתוח ומוזר משתרר בכל מקום בו דורכת רגלה. מבטים ננעצו בה, זהירים או חוששים, וחלק במן ערגה של הערצה. 'המכשפה מהגיא', זה היה הכינוי שנתנו לה. לאימה, שלא הרבתה להראות את פניה בעיירה, הם קראו 'המכשפה הגדולה'. לרוב רוונה נמנעה מלהיכנס לעיירה, כי לא יכלה לסבול את המבטים שננעצו בה ואת תחושת הזרות והניכור, אך באותו היום חשה שהם לא מטרידים אותה במיוחד בזמן שתרה בענייה אחר סימן של דבר מה שיחרוג בקהל חסר- הקסם. העוברים והשבים חמקו ממבטה, כאילו היו זוג להבות מסוכנות.

לפתע מישהו פנה אליה, ונדמה היה שכל האנשים סביבה מופתעים לא פחות ממנה. זו הייתה אישה זקנה, אפורה כולה ומקומטת. היא כרעה בפינת הרחוב על סדין ישן ומעופש ואחזה בשמלתה של רוונה ביד גרמית ורועדת. היא הביטה מעלה אליה בעניים בהירות ופעורות, מטורפות למחצה.

"גברתי..." היא התחננה בקול שחוק מזקנה, "גברתי... נדבה, בבקשה ממך..."

רוונה הביטה בה ברחמים. במבטחי מבצר העורבים הנוח והמוגן, קשה היה לה להאמין לפעמים לשפל בו בני האדם חיים. האישה הזו נראתה מסכנה כל כך, מורעבת וחולה, שליבה נשבר. היא הסירה מעל צווארה את שרשרת הזהב עם תליון חזיר הבר המכונף שקיבלה מסיגורד בנשף האביב- מתנה כהוקרה על נדיבותה של אימה. היא שמחה שענדה אותה באותו הבוקר, למרות שלא אהבה את סיגורד במיוחד, וכך גם את סמל הבית שלו.

הזקנה פערה את ענייה כשרוונה הניחה את שרשרת הזהב בידיה, והיא בהתה בה על סף בכי. היא עזבה את שמלתה והשתטחה לרגליה. רוונה נרתעה מעט לאחור.

"תודה לך, הגבירה, תודה..." בכתה הזקנה, "הלוואי וכוח הקסם יהיה איתך... תבורכי, תבורכי..."

רוונה חייכה בעדינות. ללא ספק, האישה הזו הייתה מבני השבטים העתיקים שחיו באי אלביון בעבר, לפני בוא הרומאים, בהם חסרי הקסם ובעלי הקסם חיו זה לצד זה, בשיווין. לפני שנוצרו כל המעמדות...

רוונה נגעה בשיערה של האישה ובירכה אותה בשפת השבטים, אותה למדה מאימה.

האישה אולי לא הבינה את המילים, אבל הכירה אותן ואת משמעותן ובכייה התגבר כשהתחילה ללטף את נעליה של רוונה. רוונה השתחררה מאחיזתה בזהירות והתרחקה כשחיוך קל על פניה.

כשבית הלימוד שלהם יקום, לכל הקוסמים תהיה זכות שווה להשכלה, כמו בימים ההם, כשעוד חיו בשבטים ולא היו קוסמים פראיים וקוסמים משכילים. באמת, יהיה עליה לנסוע להרים לפגוש כמה שבטים פראיים.

קו מחשבתה ניתק. דבר מה התרחש ברחוב לפניה, וקהל גדול התאסף סביב. עקרות בית לבושות בסינרים וילדים קטנים הציצו בנעשה מהחלונות שמעל הרחוב, אדישים בתוך בתיהם המוגנים.

"מכשפה מטונפת!" מישהו צעק. אישה צעירה משולי הקהל הניחה יד על פיה, אך המשיכה לצפות.

רוונה נדרכה. היא התקרבה אל ההתקהלות, והקהל נסוג בפניה כמו ערפל, חרישי ומהיר. היא מצאה את עצמה עומדת מול מחזה נוראי של אב המכה את ביתו, מוקפים בטבעת אנשים מזועזעים או סקרנים, וכולם דוממים ושקטים. הדרך היחידה בה רוונה יכולה הייתה להבין שהילדה הקטנה והמטונפת, שהייתה שרועה על המדרכה בסחבות, הייתה אכן ילדה, היו הקללות שהטיח לעברה האב כשהכה אותה בשק מגולגל שאולתר לשוט. שיערה היה קצוץ באופן לא אחיד, ובגופה הקטן והרזה לא היה שום סימן לנשיות.

היא קברה את פנייה בין זרועותיה ובכתה בשקט ובכאב, עייפה וכואבת בכדי להתחנן לרחמים, וגופה הקטן התעוות עם כל הלומה שהטיח בה הגבר הזועם והמרושל לא פחות ממנה.

רוונה חשה בחילה גואה בבטנה, ואגרופיה נקפצו. קולה כמעט נשבר כשקראה, "הפסק!"

הגבר, אבוד בזעמו המטורף, לא שמע אותה, או לא התייחס. גם הילדה לא מצאה בקולה הדקיק תקווה. רוונה הזדקפה בכעס ושלפה את שרביטה. הקהל כולו נסוג לאחור ומלמולי התרגשות ופחד עלו מסביבה.

"דורו!" הדף בלתי נראה, כמו כדור של רוח סערה, נפלט בעוצמה משרביטה של רוונה ופגע באיש. זרועו המונפת להלקאה קפאה, והשק נותר תלוי באוויר. עניו המטורפות מזעם הפכו לאבן, פעורות.

הילדה, מבולבלת מההפוגה הפתאומית, הרימה את ענייה הדומעות בזהירות. הן נפערו כשהבחינה באביה עדיין עומד מעליה, רק שעכשיו היה פסל אבן.

רוונה התקרבה אליה וניצבה מעליה. הילדה הזדחלה הרחק מרגליה, מפוחדת. היא הייתה חיוורת, ועורה המנומש קלות היה חבול ושרוט. ענייה הגדולות, הכחולות, היו פעורות לכיוון רוונה בפחד תמידי. היא הניעה את שפתיה הקטנות בלי הרף, כאילו ניסתה לומר דבר מה אך לא הצליחה.

רוונה לא ניסתה להבין מה, בינתיים. היא פרשה את גיליון הקלף שאחזה מולה וזימנה עט נוצה גדול, טבול בדיו.

היא שאלה, "מה שמך?"

הילדה ביצעה כמה ניסיונות לפלוט קול. רוונה הביטה בה בסבלנות. לבסוף הילדה פלטה, "אי-איווה, ג-גברתי... איווה סמית'סון. אה-"

רוונה כתבה את השם 'איווה סמית'סון' בתחתית הרשימה בכתב נאה ומסולסל ואז העלימה את עט הנוצה וגלגלה את המגילה מחדש. איווה, ביתו של הנפח, הביטה בה בסקרנות מהולה בפחד.

רוונה הושיטה לה את ידה. איווה היססה. "את מתכוונת לשבת שם כל היום?" שאלה רוונה. "אביך יחזור למצבו הטבעי בעוד זמן קצר. הטלתי עליו רק כישוף זמני, לא חזק."

להפתעתה של רוונה, עובדה זו לא שכנעה את איווה מייד. היא המשיכה להביט באביה לרגע, עדיין מתבוססת בצל שהטיל עליה בשמש הצהריים, ורוונה כבר עמדה לוותר כשהילדה אחזה בה בידה הקטנה.

רוונה סייעה לה לקום. "בואי איתי," היא אמרה והובילה אותה משם, בחזרה בכיוון ממנו באה. "את תהיי בטוחה עכשיו."

הדרך פונתה להן מייד, כמו תמיד, ומבטים חודרים ננעצו באיווה. היא הביטה מעבר לכתפה, לכיוון אביה, שעוד עמד באמצע הרחוב במרכז טבעת האנשים החוששים, שסירבו להתקרב לאדם המקולל. אך עד מהרה הן התרחקו, והעוברים והשבים סגרו עליו במסך של צעדים.

השתיים לא דיברו עד שיצאו מהעיירה. רוונה חשה שידה החבולה של איווה נוקשה בידה, כאילו התכוננה שרוונה תכה אותה בכל רגע, וצעדיה היו נבוכים וזהירים, כואבים.

"אני לוקחת אותך אל מבצר העורבים," היא ענתה על השאלה שידעה שאיווה משתוקקת לשאול. איווה הביטה בה בתדהמה. "נשותיי יטפלו בך שם. כולנו מכשפות שם, כמוך. לא תצטרכי לדאוג יותר מזעמו של אביך. כעת יהיו לך אימהות רבות."

תדהמתה של איווה גברה עוד יותר, אם הדבר אפשרי. "ג-גברתי," היא גמגמה, "ה-האם את- את קוראת מחשבות?"

רוונה צחקקה. הן נכנסו לתוך טבעת העצים, וקרירות מפתיעה הקיפה אותן. "לא יותר מכל אחד אחר, איווה. אך השאלות שהציקו לך היו ברורות מאליהן."

"ו-ואיך ידעת שאימא שלי מתה?"

"ובכן, תיארתי לעצמי שאף אימא שאוהבת את ילדה לא הייתה נותנת לבעלה להתייחס אליו כך, גם אם הוא קוסם, או מכשפה." רוונה חייכה בידענות, "האימהות המכשפות והאימהות חסרות- הקסם לא שונות זו מזו כלל עיקר."

איווה לא נראתה משוכנעת בכך.

הן המשיכו לצעוד בדממה. הן יצאו מטבעת העצים ועלו במעלה המדרגות. דלתות הכניסה היו פתוחות לרווחה, על מנת לתת לאוויר האביבי לאוורר את אולם הכניסה גבוה התקרה, ואיווה הביטה סביבה בסקרנות אין קץ לכל אורך הזמן. היא מעולם לא הייתה בתוך מבנה גדול כל כך, אפילו לא הייתה קרובה אליו- רק ראתה אותו מרחוק ושמעה עליו סיפורים מפחידים ומופלאים גם יחד.

הן טיפסו במדרגות הראשיות, במורדן רוונה דילגה רק שעה קלה קודם לכן, ונתקלו בזלדה, שעכשיו איבקה מפה עתיקה ענקית וממוסגרת של האי אלביון, בעודה מפקדת על צי מתליות ומטאטאים שעבדו סביבה.

"שלום, העלמה רוונה," אמרה הזקנה החביבה, ולפתע הבחינה באיווה והרימה גבה לבנה דקה. "ובכן... מי זו, בדיוק?"

"זו איווה סמית'סון, מכשפה מהעיירה," הסבירה רוונה ודחפה את אווה בעדינות לכיוון זלדה. "איווה, זו היא זלדה, אחראית משק הבית של מבצר העורבים. זלדה, בבקשה דאגי שאיווה תטופל באופן הטוב ביותר. אני סומכת עליך לעשות כל מה שדרוש."

זלדה הנהנה בבלבול אך בהבנה ולקחה את ידה המלוכלכת של איווה. "בואי איתי, ילדה," היא אמרה והובילה אותה משם. ברגע שנעלמה בעיקול המסדרון, המטליות והמטאטאים פסקו מעבודתם, ושקט פתאומי השתרר.

זלדה הציצה מעבר לעיקול המסדרון. "ובכן, המשיכו!"

כלי הניקיון חזרו לעבודתם בצייתנות מובסת.

___

הייתה זאת שעת אחר צהריים, ורוונה ישבה בכסת מרופדת בחדר הכתיבה שלה וקראה שוב את מכתבו של גודריק. היא הייתה כה מרוכזת במילים הנעימות, שנכתבו בכתב גדול ויציב, שלא הבחינה במבקרה עד שקול קטן עלה מהפתח, "אה... גברתי?"

רוונה הרימה את מבטה בהפתעה והצמידה את המכתב לחזה, מודעת לפתע לחיוך בלתי נשלט ולסומק שעטתה מבלי לשים לב. היא נרגעה מעט כשהבינה שזו הייתה איווה.

כשהייתה רחוצה, קל היה להבחין שהיא בת, ושהיא יפה למדי, בנוסף לכך. זלדה טיפלה בפצעיה בקלות, ועורה היה לבן ונקי, צעיר ובריא אך מנומש קלות. שיערה סופר, ועכשיו היה קצר ונקי, מסודר בתלתלים זהובים מבריקים, והיא לבשה שמלת זעפרן פשוטה שהייתה מעט גדולה על מידותיה, והייתה מיושנת ולא הלמה אותה במיוחד. אך רוונה חשבה שהיא עדיפה בהרבה מהסחבות הקרועות.

"כן, איווה. היכנסי," היא אמרה והזיזה את שולי שמלתה מהכסת, מפנה לילדה מקום לצידה.

אווה התקרבה בחשש והתיישבה לצידה בנוקשות, כאילו מפחדת לעשות תנועה לא נכונה ולקרוע את מסכי האבק שהתערבלו סביבן באור אחר הצהריים. רוונה קיפלה את המכתב והסתירה אותו. היא לא ידעה האם אווה מסוגלת לקרוא, אך לא רצתה להסתכן.

"איך אוכל לעזור לך, איווה?" היא שאלה.

"אה... מה עלי לעשות עכשיו, גברתי?"

"למה כוונתך?"

"ובכן, בדרך כלל אני עושה את עבודות הבית ומבשלת לאבי ולאחי הקטן... מה עלי לעשות פה?"

רוונה הרהרה. באמת, היא לא חשבה מה תעשה עם הילדה עד שיקום בית הלימוד. היא רק רצתה להוציא אותה מטפריו של אביה האכזרי.

אך היא מצאה פיתרון במהירות. "את יודעת לקרוא, אווה?"

"לא, גברתי," השיבה איווה במבוכה שקטה.

רוונה הציצה בערימת המכתבים. היא לא יכולה הייתה לסבול לראות אותה מפוזרת על הרצפה, למרות הסיפוק שספגה מהרעיון ברגעים הראשונים, וכישפה אותם להסתדר בערימות סדורות זה לצד זה. "בת כמה את?"

"אחת עשרה, גברתי."

"המ... גיל קצת מאוחר. אבל זה לא נורא- אני אלמד אותך קרוא וכתוב, ואחרי שתלמדי, תהיי העוזרת שלי. מצפה לי עבודה רבה בתקופה הקרובה. את מבינה, אני וידידיי עומדים להקים בית לימוד, בו נלמד קוסמים ומכשפות צעירים כמוך להכיר את עולם הקסם ולשלוט בכוחות הקסם שלהם, כפי שלימדו אותנו כשהיינו בגילך."

"מה זאת אומרת, גברתי?" שאלה איווה, עכשיו מרותקת.

"ובכן, לא קרה לך מעולם שדבר מה... משונה, התרחש בסביבתך ולא ידעת להסביר אותו?"

פניה של איווה נפלו. "כן, גברתי. כמה פעמים. אבא שלי תמיד מכה אותי על דבר כזה, אבל אני לא מצליחה לעצור את זה, לא משנה כמה חזק אני מנסה. לכן הוא קורא לי מכשפה ארורה."

רוונה הנהנה. "את אכן מכשפה. אך זה לא עלבון- האפשרות להשתמש בקסם היא מתת נפלאה. את עוד תלמדי. אחרי שתלמדי בבית הלימוד תוכלי להשתמש בו כרצונך, ותפגשי ילדים נוספים כמוך- קוסמים ומכשפות."

איווה הנהנה במן כבדות, ונראתה שקועה במחשבות. לאחר זמן מה אמרה, "גברתי?"

"ממ?"

"למה אני מכשפה?" שאלה איווה, "למה אין עוד ילדים שהם קוסמים בעיירה? למה רק אני?"

רוונה חייכה בעדינות. "את ממש לא היחידה, אווה. הורים אחרים פשוט מסתירים את היכולות של ילדיהם, ובדרך כלל גם את החשש מהם. חלקם שולחים את בנותיהם המכשפות להתחנך פה, במבצר, כי הם מפחדים שאנשי העיירה יפגעו בהם ובילדיהם מחמת הסתייגות מהן."

"ומה איתך, גברתי?" שאלה איווה בסקרנות, "מה הורייך שלך חשבו כשגילו שאת מכשפה?"

רוונה צחקה לנוכח תמימותה של איווה. "הורי ידעו שאהיה מכשפה עוד כשהייתי ברחם אימי. ילד בעל מתת קסם יכול להיוולד להורים חסרי קסם, אך להורים בעלי קסם תמיד נולד ילד קוסם.

"אני גרה במבצר עם אימי. אולי תשהי כאן עוד זמן מה לפני שתתקלי בה- היא אישה שאוהבת לחיות לבד. אך חשוב שתזכרי- אותי את יכולה להכנות הגבירה רוונה, אך את אימי את חייבת לכנות הגבירה רייבנקלו, כי היא גבירת המבצר. ברור?"

איווה הנהנה בצייתנות. נדמה היה שכבר נוח לה יותר בחברתה של רוונה, והיא ישבה בקצה מושבה לא מתוך אי- נעימות, אלא מתוך התרגשות. "ומה עם אביך, הגבירה רוונה? הוא לא גר איתך ועם אימך?"

רוונה חייכה במרירות. "לא."

ענייה של איווה נפערו עוד יותר בסקרנות גוברת. "הוא מת?"

רוונה פלטה גיחוך חסר שמחה. "לא. לפחות, איני חושבת כך. הוא... הוא נולד לשבטים הפראיים, ותמיד היה אחד מהם בנשמתו. החיים במבצר היו חנוקים ומשעממים בשבילו. הוא עזב למסע כשהייתי קטנה מאד, בערך בת שלוש, ולא חזר. אימי המשיכה לצפות לו במשך שנים. אני כבר הייתי בטוחה שהוא מת, כי לא האמנתי שאבי יעזוב אותי. היינו קרובים. התאבלתי עליו זמן רב, עד שאימי הפסיקה לצפות לו. היא פקדה עלי שאפסיק לבכות עליו, כי הוא לא מת. הוא חי היכן שהוא, חופשי, בעוד היא פה, בודדה ומזדקנת בין החומות. גם היא מעולם לא התאימה לחיים כאלה."

איווה הייתה חסרת מילים לנוכח הניאום הזה. היא מוללה את אמרת שמלתה וצפתה ברוונה בסקרנות, למרות שהשתתקה.

רוונה זכרה את קלסתר פניו של אביה רק במעורפל. אך הפרטים שנחרטו בזיכרונה היו שיערו החום הערמוני, שהיה שופע ופרוע ומעולם לא סופר כהלכה, תווי פניו הרציניים והעזים, גבותיו העבות וזקנו השחור, וזרועותיו החזקות בהן היה מרים אותה בחיבה ונושא אותה כאילו הייתה אוצר יקר.

אך לאחרונה, רוונה שמה לב שפניו של אביה מתבהרות לפניה- משתנות אך נותרות דומות. לפתע, יושבת לצד איווה, היא הבינה שבזיכרונה אביה נראה פתאום דומה לגודריק, ובה בעת, גם לסלזאר סלית'רין.

הפרק הקודם		הפרק הבא