חילופי העונות

פרק ד'

מלך הדלועים

הוא שרד את הירח המלא, כמו תמיד, אך ככל שהתבגר כך החשש שימות בעת שינוי הצורה הטריד אותו יותר ויותר. אנשי- זאב מעטים הגיעו לשיבה; ליבם או מוחם של רבים מהם קרס בעת השינוי בסביבות גיל העמידה.

שלושה ימים אחרי הירח המלא רמוס קרא בנביא היומי על גופת גבר עירומה שנמצאה על גג בית באזור קנט. דיירי הבית המוגלגים לא הבחינו בו עד שהריח שהגוויעה הפיצה בשמש החל להטריד אותם. היה כתוב שהמשטרה המוגלגית עדיין חוקרת את העניין, אך משרד הקסמים זיהה את האיש כאדם- זאב רשום. הוא היה בן ארבעים ושש- סיבת המוות הייתה שבץ מוחי.

רמוס כמעט קרע את העיתון מרוב מהירות כשהעביר עמוד. הוא שמח כשטונקס נכנסה עם מגש והסיחה את דעתו.

"לא היית צריכה," הוא אמר לה כשהניחה אותו על ברכיו, "לא תכננתי לאכול הבוקר-"

"אל תהיה טיפשי," היא אמרה לו והתיישבה במיטה לצידו, "אתה צריך לחדש כוחות."

"תודה," הוא אמר, כי החליט לא להתווכח איתה. הוא לגם מהתה, שהיה מתוק מידי, אבל לא התלונן. על המגש היו שתי פרוסות טוסט, ריבה וקצת חמאה ופרוסת עוגה יבשה (רמוס לא ידע היכן טונקס מצאה אותה ולכן תיאר לעצמו שהיא הייתה שם הרבה מאד זמן).

"איך ישנת?" היא שאלה אותו. הוא שם לב שלאחרונה היא לא מתהדרת בצבעים בוהקים בשיערה, ושהוא נדמה פרוע ולא אחיד, כאילו סופר שלא כהלכה.

"אה, בסדר," הוא ענה, עדיין לא יודע איך להגיד לה שהיא לא מפסיקה לזוז בשנתה, ושנוכחותה הכללית במיטתו קצת מפריעה לו, כי עבר הרבה מאד זמן מאז שישן איתו מישהו במיטתו. מלבד אוסקר, כמובן.

אחר הצהריים נשמעה דפיקה בדלת. רמוס וטונקס החליפו מבטים. טונקס לקחה את שרביטה ופנתה אל הדלת, מציצה בעינית בזהירות.

"זו קאלווין הזו, מלשכת הרווחה," היא אמרה לרמוס, ונראתה לחוצה מאד פתאום. "אתה מוכן? הכל מוכן?-"

"כן," ענה רמוס, מחפש בקדחתנות אחר מקום להסתיר בו את מסמכי המסדר בהם עיין. לבסוף דחף אותם למקפיא וסידר את שיערו במתח, "בסדר, אני מוכן."

הוא התייצב לצידה מול הדלת. הם החליפו מבטים אחרונים, וטונקס נשמה עמוק ופתחה את הדלת.

שרה קאלווין הייתה אישה מבוגרת, קטנה ומוצקה, רצינית ובהירות עניים. היא התלבשה כמוגלגית בשלמות, ואפילו נשאה איתה מטרייה, כי השמיים האפורים איימו להוריד גשם.

"רמוס ונימפדורה לופין?" ביקשה קאלווין לדעת בנימוס קריר, בוחנת אותם בזוג עניים אפורות נוקבות.

"אלה אנחנו," אמר רמוס בזמן שטונקס גמגמה דבר מה לא ברור. "אה, היכנסי, בבקשה."

היא נכנסה ורמוס לקח את המעיל, הכובע והמטרייה שלה בזמן שבחנה את הרונות שעל משקוף הדלת.

"עבודת סרטוט מעניינת מאד," היא ציינה, שוברת את הדממה המתוחה. "מי מכם מתעניין ברונות עתיקים?"

"אה, אני," ענה רמוס בהיסוס קל בזמן שהתעסק עם מתלה המעילים. "תחביב גדול שלי. את תראי הרבה רונות כאלה בבית, אני מאד אוהב לקשט איתם את הבית..."

"איני חושבת שנתקלתי בתחביר שכזה מעולם," אמרה קאלווין, "אלה רונות אנגלו- סקסיים?"

"סלאביים. עתיקים למדי. אני מאד מתעניין ברונות, כמו שאמרתי," אמר רמוס, ושמח שהיא לא מזהה את הרונות כרונות הגנה.

"טוב ויפה," אמרה עובדת הרווחה וסבה מהמשקוף. "שנתחיל?"

רמוס וטונקס הובילו אותה אל שלוחן המטבח, שם ישבה באמצע, כשרמוס וטונקס משני צידיה ופונים זה אל זה. היא פרשה את ניירותיה, ורמוס הפנה מהם את מבטו בנימוס בעוד טונקס פזלה לכיוונם בזהירות.

רמוס תפס את מבטה ושלח בה מבט מתרה. היא גלגלה את ענייה ואמרה, "אולי תכין תה... יקירי?"

קאלווין הרימה את מבטה, ורמוס הבליע את תגובתו הצינית. "אני שותה את שלי בלי סוכר, ועם לימון," הודיעה עובדת הרווחה.

טונקס חייכה אליו במתיקות מעצבנת. "אתה יודע איך אני שותה אותו."

"כמובן," אמר רמוס ושלח בטונקס מבט ציני מעל לראשה של קאלווין.

"ובכן," פנתה עובדת הרווחה אל טונקס, "אני רואה שאת הילאית במשרד הקסמים?"

 "אה, כן," ענתה טונקס קצרות.

"את לא מוצאת שהעבודה שלך מתנגשת עם חיי הנישואין?" רמוס שמע את קאלווין שואלת מאחורי גבו כשהרתיח מים, וציפה לתשובתה של טונקס במתח.

"באיזה מובן?" שאלה טונקס, ונשמעה כמעט מתגוננת לרגע.

"אני מתכוונת לשאול האם שעות העבודה הרבות שאת חייבת למשרד לא פוגעות במערכת היחסים שלכם?" אמרה קאלווין כאילו זה היה מובן מאליו, אך רמוס סבר שבאיזה שהוא מובן היא התכוונה לשאול גם האם המחשבה שאולי יום אחד הם יגיעו למצב בו יהיה עליה לאסור אותו או גרוע מכך לא פוגעת באהבתם.

"אנחנו מסתדרים," ענתה טונקס, ורמוס הבחין שהיא מתעסקת במחרוזת הפלסטיק שלה בחוסר נחת. "רמוס תומך בי מאד. אנחנו מוצאים את הזמן שלנו."

"אני מבינה," אמרה קאלווין ורשמה דבר מה. רמוס נופף בשרביטו ושלושת ספלי התה ריחפו לכיוון השולחן.

עובדת הרווחה לגמה מהתה הרותח בזמן שרמוס תפס את מקומו. "ומה אתה עושה, רמוס?" בקולה נשמעה סתמיות כמעט בלתי מורגשת, אך רמוס חש בה, וידע שהיא שואלת רק לשם הפרוטוקול.

"למעשה," הוא ענה לספק הבלתי- מורגש שלה, "אני עושה כל מיני עבודות בשביל דמבלדור- שליחויות וכדומה. זאת לא עבודה גדולה, אבל זה מביא לחם הביתה."

"נפלא," אמרה קאלווין, ונשמע שחלק קטן בה אפילו חש כך באמת. היא רשמה דבר מה. "נהדר שאתה עובד. אני רואה שגם לימדת בהוגוורטס פעם."

"כן," אמר רמוס, לא יכול שלא לחוש זיק של שביעות רצון עצמית. טונקס חייכה אליו בעידוד מאחורי קאלווין, והוא חש שהוא מסמיק מעט.

"מרשים," הודתה קאלווין, "אבל עלי לשאול איך עובדת היותך אדם- זאב משפיעה על היחסים ביניכם?"

"ובכן..." פתח רמוס, אבל בעצם, לא היה בטוח מה להגיד. מבטו הצטלב עם של טונקס, והוא חש דקירה מוזרה של אדרנלין בחזהו כשאחזה בידו על פני השולחן פתאום. הם תכננו בדיוק מה יגידו, אבל עכשיו הוא גילה שהיה קשה יותר לדקלם את מה שלמד משחשב שיהיה. "אה..."

"רמוס ממש פוץ בעניין הזה," אמרה טונקס פתאום, וזה ממש לא היה מה שתכננו.

"הו?" קאלווין נראתה כמעט מסוקרנת.

"כן. הוא מתעקש שאני צריכה למצוא מישהו רגיל, עם כסף, ובגיל שלי. זה ממש שטויות, לא?" קולה התרכך והיא הביטה ברמוס, כמעט בערגה, והוא חש משותק. הוא לא ידע שהיא שחקנית טובה כל כך. "אף פעם לא אהבתי רגיל."

רמוס חש שהוא מסמיק שוב. "היא צודקת," הוא אמר לקאלווין, אך התקשה להתיק את מבטו מטונקס, משום מה. ענייה מסמרו את עניו למקומן. "אבל בסופו של דבר... אני מניח שלא יכולתי לעמוד בקסם שלה."

"נו, ברור," אמרה טונקס בשביעות רצון עצמית וגלגלה את ענייה כאילו זה היה הדבר הברור ביותר בעולם. רמוס גיחך, ואצבעותיו חשו משותקות בידה.

"בסדר גמור," אמרה קאלווין בקרירות, כי כנראה צפתה בהם מביטים זה בענייה של זו זמן ארוך מספיק. היא דפדפה קצת בניירת שלה ואמרה, "יש עוד כמה נושאים עליהם אני צריכה לדבר איתכם, אבל קודם אני רוצה לשוחח איתכם מעט על אדון פוטר הצעיר."

"הארי ממש אוהב לגור פה," אמרה טונקס מייד, "את יכולה אפילו לשאול אותו-"

"אני עוד אדבר איתו," קטעה אותה קאלווין ברוגע, "ואני משוכנעת בדבריך. אך השאלה שלי כרגע מופנית אל רמוס." היא הפנתה אליו את ענייה הקרירות והוא חשש מהשאלה הקרבה. "היכן אתה עובר את השינוי שלך, רמוס?"

"רחוק מאד מפה," הוא אמר באופן כמעט נואש, "רחוק מכל יישוב. ואני לוקח את שיקוי האל- זאב, כבר כמה שנים."

"ובכל זאת, אני נוטה לדאגה קלה," אמרה קאלווין, "אני בטוחה שאתה מבין למה אני מכתוונת."

"מה? על מה היא מדברת, רמוס?" שאלה טונקס, שפספסה את כל העניין.

"היא חוששת שאני אנשך את הארי, כמובן," אמר רמוס בריחוק, כי לפתע חש שאין סיכוי שהם יעברו את הביקורת.

"אבל אתה לעולם לא תעשה את זה," אמרה טונקס, מלאה בתקווה צעירה שרמוס שסבר שעזבה אותו מזמן. "אתה אף פעם לא נשכת אף אחד. גברת קאלווין, הוא אוהב את הארי כאילו היה הבן שלו-"

"בדיוק מזה אני חוששת," אמרה קאלווין, "נימפדורה, כמה את יודעת על שינוי צורה של אנשי זאב?"

"אני יודעת כל מה שצריך לדעת," אמרה טונקס בחזות בטוחה, אך קולה רעד קלות. רמוס חש שהיא מביטה בו, אך לא פגש את ענייה. הוא חשש ששוב לא יוכל להסיט אותן.

"אם כך, עליך לספר לה, רמוס," אמרה קאלווין.

רמוס בלע. הוא השתהה לרגע, ואז הרים את מבטו ואמר, "לפעמים... לפעמים אדם זאב ינשוך אדם צעיר ממנו שיקר לו, כי... כי בצורת הזאב שלו, הדבר יראה לו הגיוני. הוא יחשוב שבכך הוא מגן עליו. על הגור שלו." טונקס לחצה על ידו, אך הוא הפנה את מבטו אל קאלווין, "אבל אני מרוחק אלפי קילומטרים מכאן, גברתי, וגם תחת השיקוי, כך שאני כמעט חצי אנושי במחשבה. אני לעולם לא אגיע להארי כאן, גם אם הייתי רוצה."

קאלווין חשבה לרגע. "אני שוקלת בכל זאת לבקש שתבלה את החודשיים הבאים במשרד הקסמים, עד שאדון פוטר יחזור לבית הספר."

"לא, אני מתחנן בפניך," אמר רמוס, ולחץ את ידה של טונקס מרוב מתח. היא לחצה בחזרה, כמתחרה בו בכוח. "אני לא יכול להיות שם, בבקשה-"

"זה עלול להיות הכרחי, רמוס."

רמוס חשב על התאים הקטנטנים, חסרי החלונות, שבמשרד הקסמים. למזלו הוא לעולם לא שהה בהם במהלך שינוי הצורה שלו, אבל שמע סיפורים מחרידים. חוסר החמצן, גופך הנחבט בקירות הצרים עם עוויות הכאב, הצרחות המהדהדות ביניהם כל כך חזק שאתה לא שומע את כל השאר. הוא שמע על הזעם, התסכול, הייאוש, על אנשים ששרטו ונשכו את הקירות ואת עצמם עמוק כל כך עד שנמצאו מטורפים עד הבוקר, או מתים.

הוא בלע. הוא חש שהוא עומד להקיא. "בבקשה, לא," הוא קרקר, ומצא את ענייה של קאלווין קרות ובלתי- ניתנות לחדירה. מתחנן כך, הוא פתאום חשב על סיריוס בצריף המצווח, שנתיים קודם לכן. זה גרם לו להרגיש נורא עוד יותר. "אני אצא משם חלש כל כך... איך אני אועיל להארי כשאני פצוע כל כך שאני לא יכול לצאת מהמיטה, או- או יותר גרוע? אני לא אוכל לטפל בו-"

"אדון פוטר כמעט הגיע לבגרות. הוא אינו זקוק שיטפלו בו."

"אני דווקא חושב שכן," רמוס העז להתווכח ברעד, "הוא זקוק למישהו שיטפל בו אחרי כל מה שעבר. ואני יודע שהוא זקוק לי. אם לא תכניסי אותי לשם בשביל הרווחה שלי, לפחות עשי את זה בשביל הכבוד שלי. אני לא רוצה שהארי יראה אותי אחרי שאצא משם."

טונקס הפסיקה ללחוץ את ידו, ופתאום הוא הבין שהיא מלטפת את גב ידו. הוא גילה ששריריו נרגעים. מבטה של קאלווין התרכך, או שרק היה נדמה לו שכך קרה. היא אמרה, "בסדר. אבל אני עדיין מודאגת בקשר לביטחונו של אדון פוטר."

"אני מבין," אמר רמוס, וחש הקלה עצומה. לא היה לה מושג כמה הוא מבין. "אבל אני מבטיח לך שהארי בטוח. בירח המלא הוא כאן בלונדון ואני רחוק בצפון, ביערות. אין סיכוי שאצליח לעבור מרחק גדול כל כך בלילה, אפילו כזאב. ואפילו אם אצליח להגיע לכאן באיזו שהיא דרך מוזרה- טונקס הילאית. לא תהיה לה בעיה לחסל אותי." הוא חייך אל טונקס במרירות, אך ענייה היו מלאות בדמעות.

"אתה אידיוט, רמוס," היה כל מה שאמרה, וקולה היה חנוק.

"אבל את בכל זאת אוהבת אותי."

היא חייכה במרירות, והוא גילה שהוא מצפה לתשובתה. "כן. אלוהים יודע למה."

"ובכן," אמרה קאלווין והניחה את עטה. רמוס כמעט שכח שהיא שם. "בואו נקרא לאדון פוטר הצעיר."

הארי לא נראה מופתע כשטונקס הביאה אותו לסלון. רמוס חשד ששמע את שיחתם עם עובדת הרווחה, וחשדותיו התאוששו כשהנער התיישב לצידו על הספה ופגש את מבטו, מחייך אליו חיוך קטן. הארי לא פגש במבטו עוד מלפני הירח המלא, אבל עכשיו נראה כרוחש אליו אהדה מוזרה. רמוס לא אהב את הרעיון שהוא צוטט להם, והעדיף לחשוב שהוא פשוט עושה הצגה בשביל קאלווין.

טונקס התיישבה מצידו השני, והארי משך את ברכיו אל חזהו. קאלווין צפתה בו, ורמוס ידע שהיא קוראת את שפת גופו בעניים מיומנות.

"הארי," אמרה קאלווין, "עד הקיץ הזה גרת אצל הדודים שלך. אני צודקת?"

"כן," אמר הארי בשקט, כמפחד להפר את הדממה במנומסת שהשתכנה בסלון.

"היה לך טוב אצלם?"

"לא. לא כל כך."

"איך היו החיים איתם?" שאלה קאלווין, נוגעת בקצה עט הנוצה שלה בשפתה התחתונה הדקה, "תאר לי יום אחד בחיים איתם, הארי."

הארי נראה מאד שלא בנוח. רמוס ניסה שלא להביט בו בישירות רבה מידי, כדי לעודד אותו לדבר מהר יותר, היות והארי לא היה עונה על השאלה אילו רמוס היה שואל אותה.

הארי המהם לרגע והתעסק בשולי חולצתו. "אני תמיד קם מוקדם, כי אני רגיל מהחיים אצלם. הם אף פעם לא ישנו עד מאוחר, והם היו מסוג האנשים שאוכלים ארוחת בוקר גדולה. בדרך כלל הייתי מכין אותה. אחרי זה די הייתי עושה מה שאני רוצה בחדר שלי, או שהייתי יוצא החוצה-"

"אתה יכול לפרט יותר, הארי?" ביקשה קאלווין, עטה מרשרש על הנייר.

"מה את רוצה שאני אגיד?" שאל הארי בקול נמוך.

"איך היית מגדיר את החדר שלך? מה היית עושה בזמנך החופשי שם?"

"החדר שלי היה די קטן. היה בו ארון גדול עם כל מיני חפצים ישנים של בן- דוד שלי. הייתה לי מיטה ושולחן וארון..." הוא משך בכתפיו, "וזהו. לא הייתי צריך יותר."

"ואיך היית מבלה את חופשת הקיץ שלך?"

"אה, הייתי עושה שיעורי בית, מנגן, קורא, מבקר את גברת פיג. לא יודע, מקשיב למוזיקה. לפעמים הייתי עושה מטלות."

"איזה סוג של מטלות?" שאלה קאלווין, והארי מצמץ לכיוון ענייה הבהירות. היא הייתה מסוג האנשים מהם לא ניתן היה להסתיר דבר. עוד כמה שאלות וקצת סבלנות, והארי יספר לה הכל.

"דברים רגילים. לשטוף כלים, לכסח את הדשא, לשטוף את הרצפה."

"גם בן הדוד שלך היה עושה מטלות כאלה?"

"לא," אמר הארי בגיחוך של מרירות, "דאדלי אף פעם לא היה צריך לעבוד."

"אני רואה," אמרה קאלווין, מבטה מושפל אל ניירותיה, "בן כמה בן הדוד שלך?"

"בגילי בערך. שש עשרה."

"אתה חושב שהדודה שלך הפלתה ביניכם?"

"בטח," אמר הארי. על פני השטח נראה כאילו זה לא מטריד אותו. "דאדלי לא היה צריך לעשות כלום, בזמן שאני עשיתי הכל. הוא קיבל הכל ואני קיבלתי כלום. ככה זה עבד."

רמוס חש עקצוץ בקצות אצבעותיו. הוא רצה לגעת בהארי, לספק לו קצת נחמה, אך חש שזה לא הרגע המתאים.

קאלווין עלעלה לרגע בניירותיה ואמרה, "תודה. עכשיו הייתי רוצה שתתאר לי כל אחד מבני משפחתך במילה אחת."

הארי נראה נבוך. הוא חשב לרגע ושאל, "אפשר יותר ממלה אחת?"

"אתה יכול להשתמש גם בשלוש."

הארי חשב עוד קצת ואמר, "בן הדוד שלי הוא... בריון מגודל וטיפש. לא. בריון מפונק וטיפש. אממ..." הוא גירד את עורפו, ומבטו היה משופל, "דודה שלי היא חטטנית מרושעת וקנאית. דוד שלי הוא... הוא..." רמוס גילה שהוא עוצר את נשימתו, "הוא מרובע. ואלים. ושונא כל אחד שלא דומה לו."

עכשיו היה הרגע המתאים, ורמוס נגע בזרועו של הארי. הוא לא הגיב, אך רמוס המשיך לאחוז בו.

"הדוד שלך היה מכה אותך?" קולה של קאלווין היה אדיש, וטיפות גשם קלילות החלו להקיש על חלון הסלון.

הארי הנהן בשתיקה, והיה דומם באופן מוזר.

קאלווין רשמה דבר מה. "ואיך זה לגור כאן בהשוואה לדודים שלך?"

"זה נפלא," אמר הארי, ונראה שהוקל לו שקאלווין לא חיטטה בפצעים פתוחים. "אני מאד אוהב לגור עם רמוס וטונקס."

"מה שונה כאן מאשר אצל הדודים שלך?"

הארי משך בכתפיו, מבטו משופל. "אני לא מרגיש שהם חושבים שאני חייב להם משהו על מה שהם עושים. אני יכול לשלוח מכתבים עם התנשמת שלי ולנגן בלי לחטוף צעקות. אני לא  צריך לעבוד כמו גמדון בית."

קאלווין המהמה בהנהון וכתבה עוד דבר מה. "בסדר," היא אמרה לבסוף והרימה את מבטה, "ועכשיו ננהל שיחה פרטית. תראה לי את החדר שלך."

הארי הנהן וקם והוביל את עובדת הרווחה במסדרון. רמוס שמע את הדלת נפתחת ואת הארי אומר, "סליחה על הבלגן..."

"זה בסדר. כבר ראיתי חדרים מבולגנים יותר," אמרה קאלווין בקור רוח, והדלת נסגרה.

רמוס וטונקס נותרו לבדם. רמוס התרווח, מגלה שהוא עייף, והחדר החל להחשיך לאיטו. ריח מתקתק של גשם קיצי נישא מחלון פתוח.

"לא היה לי מושג," אמרה טונקס בשקט, מניחה את סנטרה על משענת הספה.

"היה לי מושג," אמר רמוס, בוהה בתקרה המחשיכה, "אבל את מכירה את הארי- לא מדבר על שום דבר."

"לא, לא זה," אמרה טונקס, נכלמת פתאום. "כלומר... גם. אבל התכוונתי למה שהיא אמרה... על אנשי זאב. זה נכון שהם עלולים לנשוך מישהו כי... אתה יודע? שמעת על מישהו שזה קרה לו?"

"שמעתי על כמה, וכמה אני גם מכיר אישית. או הכרתי," אמר רמוס, למרות שלא ממש רצה לדבר על זה. "בגלל זה אנשי זאב לא נוטים להוליד ילדים, אם אי פעם תהית."

"באמת תהיתי," אמרה טונקס בשקט ולא הוסיפה. היא שיחקה בחור קטן בכיסוי הספה. רמוס בהה בצללים שעל התקרה. פתאום היא אמרה, "אתה יודע-"

הוא פנה להביט בה, מופתע מדיבורה הפתאומי, והיא נרתעה קצת אבל המשיכה, "פעם... פעם הייתי במשמרת במכלאה של... של אנשי הזאב. החלפתי חברה שלי, היא באמת הייתה צריכה את זה, אבל אף פעם לא הסכמתי לעשות את זה שוב. ואפילו לא שמרתי בלילה, רק בבוקר שאחרי הירח המלא, כשהוציאו אותם. אה..." היא שינתה את ישיבתה בחוסר נחת. "תמיד חשבתי שמשרד הקסמים הוא הצודק ביותר, שהוא לא מקפח אף אחד, שהוא עושה כל מה שהוא יכול אפילו בשביל אנשי הזאב, אבל... ובכן, טעיתי. לא יכולתי להסתכל להם בעניים כשהוציאו אותם. חלקם... חלקם בכלל לא היו בחיים. אז רק רציתי שתדע ש..." היא משכה את ידו מחיקו ואחזה בה באופן נבוך ביניהם. לא נראה בה סימן לספונטניות בה לחצה על ידו כשישבו מסביב לשולחן עם קאלווין. "אני לא אתן שיכניסו אותך לשם, גם אם אני אצטרך להתפטר ממשרד הקסמים או לברוח מהחוק... אני לא אתן שזה יקרה."

"זה..." רמוס היה חסר מילים לרגע- ענייה הרכות של טונקס בלבלו אותו. אך הוא התעשת ולחץ את ידה הקטנה בחזרה. "תודה, טונקס, אני מעריך את זה. אין לך מושג כמה..."

היא רכנה קדימה וחיבקה אותו. הוא חיבק אותה בחזרה בלי כל חשש, ואפילו נתן לשערותיה הקצרות לדגדג את אפו ולריח לעלות בנחיריו בלי לחוש כל מבוכה. זה היה מנחם וטבעי, והוא לא הוטרד במחשבות לא מתאימות. הוא רק היה אסיר תודה על הידידות הנאמנה ביניהם.

היא התרחקה ממנו, ואוחזת בכתפיו במרחק זרועה ממנה, היא נראתה כשם שעזרה אומץ פתאום ואמרה, "רמוס, אתה לא באמת מצפה ממני לחסל אותך, נכון?"

רמוס ידע שהיא לא שכחה את המילים האלה. "אני מצפה ממך לעשות כל מה שהחוץ כדי להגן על הארי."

היא נראתה כמתחבטת בין להכות אותו לבין לחבק אותו שוב. לבסוף התפשרה ומרפקה אותו בבטן בזמן שנצמדה לחזהו. "אתה לעולם לא תוכל לפגוע בהארי," היא אמרה בתמימות של ילדה, משכנעת את עצמה. "אני יודעת שלא."

רמוס כרך מסביבה את זרועותיו ולא אמר דבר, רק ייחל לתמימות כמו שלה.

הסלון כבר היה חשוך כשהארי וקאלווין חזרו, ורק אור אפרפר אחרון של יום עמד, עמום, בחלון.

קאלווין ריככה בגרונה. רמוס, שהיה שקוע עמוק במחשבות, הופתע והדליק מנורה עומדת קרובה. טונקס, שסבר שנרדמה, הרימה את ראשה מחזהו והסיטה את שיערה לאחור.

"אני סיימתי פה," אמרה קאלווין בזמן שהכניסה את כל המסמכים והרשימות לתוך תיק המסמכים שלה. "אני אמסור את זה לוועדה. אתם יכולים לצפות לתשובות בעוד שבועיים, פחות או יותר."

רמוס קם ללוות אותה לדלת. "תודה רבה לך."

קאלווין הנהנה. הוא עזר לה ללבוש את מעילה, והיא לקחה את המטרייה וכבשה את הכובע שלה. רמוס פתח לכבודה את הדלת. המסדרון היה קר; ריח של גשם עמד בו והדי מכוניות מהרחוב עברו בו.

"שיהיה לכם בהצלחה," היא אמרה ויצאה.

הארי עמד מאחורי הספה ונראה קצת שלא בנוח. הוא הקפיד לזייף חיוך כשרמוס תפס את מבטו, אך רמוס הבחין שהחיוך לא היה מזויף לחלוטין; הוא חש שהארי רוצה לחייך אליו, אבל פשוט מתקשה לעשות זאת.

הוא התיישב בכורסא בזמן שרמוס שב למקומו לצד טונקס.

"איך היה הראיון?" היא שאלה את הארי, "היא לא נראתה נרעשת מאד, אבל אני מניחה שהיא לא בדיוק 'נראית' שום דבר."

"הוא היה בסדר," ענה הארי, מקרב את ברכיו אל חזהו, "היא הייתה די אדישה, ולא הגיבה לשום דבר שאמרתי חוץ מ'בסדר' ו'אני מבינה'."

"היא טיפוס כזה," אמר רמוס, שב לצפות בתקרה. הביקור היה החלק הקל- קאלווין אומנם הייתה טיפוס קריר וענייני, אך היא הייתה הוגנת, וידידה קרובה של דמבלדור. הוועדה הייתה החלק הקשה. הוא חשש מהחלטתם- הוא חשש ששוב מצבו הרפואי יהרוס את כל מה שעמל בשבילו.

"הארי," פתחה טונקס, נשענת על קצה הספה, "הדרסלים התייחסו אליך ממש רע... מה?"

הארי קלט מייד את הכיוון שאליו חתרה. "שמעתם את מה אמרתי לה," הוא אמר להם בהתגוננות, "זה היה הכל. אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה."

טונקס נראתה כעומדת להתווכח. רמוס הניח יד על זרועה ואמר לה במבטו לעזוב אותו לעת- עתה. הארי ישב איתם בסלון מרצונו ודיבר איתם, סימן להשתפרות במערכת היחסים ביניהם, ורמוס לא רצה להרוס את זה.

הם שתקו זמן מה, כל אחד שקוע במחשבותיו. פתאום הארי אמר, "חשבתי... אולי נלך לקולנוע או משהו? בכל מקרה אין לנו הרבה מה לעשות ו... הייתי רוצה לצאת קצת."

רמוס וטונקס החליפו מבטים.

"את חושבת שכדאי?" הוא שאל אותה.

"בטח, כל עוד אנחנו בין המוגלגים, אני לא רואה סיבה למה לא לצאת למתוח קצת את הרגליים," היא אמרה במשיכת כתף, "ולהגיד את האמת, אני מתה משעמום."

"אני שמח שאת נהנית מהחברה שלי," הוא אמר לה בחצי חיוך ואז פנה להארי, "איפה...?"

"אני יודע על קולנוע אחד לא רחוק מפה," הוא אמר, ומבטו עדיין היה מושפל באופן מתמיד, "ויש המון הקרנות בערבים."

"נפלא," אמר רמוס וקם, "נתכונן ונצא."

הוא הלך לחדר שלו להחליף בגדים, וטונקס באה אחריו. היא סגרה אחריה את הדלת באיטיות והוא פנה אל הארון שלו.

"אני שמח שהוא הציע את זה," הוא אמר לה מעבר לכתפו בזמן שחיפש זוג מכנסיים לא בלויים מידי. "הוא לא רוצה לריב איתנו- להפך..."

"כן, כן, זה נהדר," אמרה טונקס, עדיין ליד הדלת, "אבל רמוס..."

"ממ?"

"מה זה קולנוע?"

רמוס סגר את המגירה, מחזיק זוג מכנסיים, ופנה אליה. "אין לי שמץ של מושג."

הם צפו בסרט שנקרא "הסיוט שלפני חג המולד". הארי בחר אותו מבין כל הכרזות שהיו תלויות לראווה מחוץ לבית הקולנוע ("רשימת שינדלר", "להציל את טוראי ראיין", "מסע בין כוכבים" ו"ריקודים עם זאבים"), וכשישבו באולם האפלולי והריק, שהחל להתמלא לאיטו, הוא הסביר לרמוס שיש כל מיני ז'אנרים של סרטים, כמו בספרות. היו דרמות, קומדיות, סרטים רומנטיים או סרטי אימה. כמו כן היו סרטים בהם השתתפו אנשים אמיתיים, שחקנים, והיו סרטים שיצרו מאיירים, והדמויות בהן היו מצוירות.

"זה די גאוני," הודתה טונקס, מעלעלת באלון בית הקולנוע מעבר לקרטון הפופקורן שלה. "מסתבר שהמוגלגים לא טיפשים כמו שחשבנו שהם, רמוס."

הסרט התחיל. בהתחלה רמוס נרתע מעוצמת הקול הגבוהה, אך עד מהרה התרגל וניסה להתרכז בסרט. הוא גולל את סיפורו של ג'ק סקלינגטון השלד, מלך הדלועים, שחי בעיירה 'ליל כל הקדושים' בה חיו רוחות ושדים, שלדים, מפלצות ואפילו מכשפות וערפדים ואנשי זאב (כפי שרואים אותם המוגלגים). תפקידה היה לעמול כל השנה כדי להכין את ליל כל הקדושים של השנה הבאה, והכל נעשה בה תוך כדי שירים. אך ג'ק, שחש שהחג אינו מקורי וחוזר על עצמו, מחפש דרך להחיות את החג ובטעות מגיע לעיירת 'חג המולד' שתפקידה הוא להכין את חג המולד לכבוד השנה הבאה. נדהם ומתרגש מהעולם החדש והאלטרנטיבי שנפתח לפניו, ג'ק מחליט לאמץ את חג המולד בעיר 'ליל כל הקדושים', ומתכנן לחטוף את סנטה קלאוס.

בקטע בו שוק, לוק ובראל מביאים לג'ק בטעות את ארנב הפסחא במקום את סנטה קלאוס וכל האולם צחק, רמוס התיק את מבטו מהמרקע והתחלחל לגלות כמה דעתו הוסחה בזמן שהיה עליו להישאר ערני לכל דבר יוצא דופן. אך לא היה בזה כבר טעם, כי שום דבר יוצא דופן לא קרה. אף אחד בקהל הצופים לא התעניין בהם יתר על המידה, ובקרבתם לא ישב אף אחד חשוד.

טונקס צפתה במרקע, מחייכת קלות. היא כבר סיימה את הפופקורן והניחה את הקרטון הריק על הרצפה, ושרביטה נח בחיקה. הארי ישב מצידו השני של רמוס, רגליו משוכלות על הכיסא, והסרט השתקף במשקפיו.

הם חזרו הביתה במצב רוח מצוין. הארי וטונקס פטפטו על הסרט וזמזמו שירים מתוכו לכל אורך הדרך עד הכניסה הסודית. ברחובות הסתובבו מעט אנשים וערפל דקיק כיסה הכל כמו רדיד שקוף- למחצה וגרם להכל להיראות עמום ורך יותר.

"איזה דמות הכי אהבת, רמוס?" שאלה טונקס. רמוס הלך מאחוריהם, והיא נעצרה כדי שיוכל להצטרף אליהם.

"אהבתי את סאלי," הוא ענה, ולא הוסיף שהיא הזכירה לו קצת את עצמו.

"אה, לא מתתי עליה," אמר טונקס, "הכי אהבתי את ג'ק."

"הבוגי- מן היה הדמות הכי טובה, אם תשאלי אותי," אמר הארי, "וגם היה לו את השיר הכי טוב."

"על מה אתה מדבר? בקושי היה לו תפקיד."

"מדהים איך הפכת להיות מומחית לקולנוע אחרי שראית סרט אחד," אמר הארי בחיוך. רמוס אמר לעצמו שוב שהסרט באמת היה רעיון גאוני. "אורך התפקיד לא חשוב, רק האיכות שלו."

"אוי, תעשה לי טובה-"

"טוב, את צודקת. הכלב של ג'ק היה הדמות הכי טובה."

טונקס צחקה, וגם רמוס גיחך.

"הכלב של ג'ק, ברצינות?"

"אני לא צוחק- זה היה תפקיד אופי."

זה היה הלילה המושלם בשבילם להיתקף. הם היו לא זהירים, לא הולכים ברחובות הומים מספיק, והיו עסוקים בענייניהם שלהם. רמוס התלבט האם להרוס להארי את ההתלהבות ולהזכיר לשניים שהם צריכים להיות זהירים ולא להסתכן. הוא לא אמר כלום בסוף, אך דבר גם לא קרה, והם הגיעו לדירה בשלום, פניהם קרות וסמוקות אך מחויכות.

רמוס היה במצב רוח טוב כשהדליק את ההסקה, כי חשב כיצד אוכלי המוות פספסו הזדמנות טובה כל כך לתפוס אותם כשלא היו מוכנים.

הם החלו להכין ארוחת ערב. המטבח היה קטן מידי בשביל שלושתם, אבל הם לא וויתרו על האפשרות לעבוד יחד. נראה היה שלכמה שעות, לפחות, הארי הזדחל מחוץ לקונכייה שלו וחזר להיות הילד שרמוס הכיר פעם- ילד שיעשה כמעט הכל על מנת להיות נאהב.

אפילו אוסקר טופף לתוך המטבח והסתובב בין רגליהם כדי לקחת חלק בתחושת האחווה והצחוק שנוצרה פתאום. או שפשוט היה רעב.

הפרק הקודם		הפרק הבא