המטריה הקסומה של אבא

היי, סליחה על האיחור...

לקח לי זמן להעתיק את זה מהמחברת שלי למחשב.

קריאה נעימה! (:

"כעת תנופפו בשרביטכם בצורה כזאת, ותקראו: וינדגאריום לביוסה!"
התלמידים האזינו בהקשבה, בזמן שהמורה ללחשים, פרופסור ברנהיל, הרימה באוויר אגרטל בשרביטה, ואז הניחה אותו על השולחן.
כולם חוץ מג'וליוס, שהיה שקוע במחשבות.
הוא ניסה להיזכר בפרטים נוספים מהמחזה המוזר שקרה אמש.
באותו ערב, כשהחיזיון של האיש עם החליפה השחורה והברדס הופיע לנגד עיניו.
צחוקו של האדם המסתורי, אם היה בכלל אדם, הידהד בראשו.
משהו בלבושו הזכיר לג'וליוס משהו, אבל אפילו כאשר חלק את החוויה שלו עם פיטר וקולין, הם הביטו בו, מבולבלים.
כשג'וליוס העיר את קולין וסיפר לו את מה שראה, הוא רק מילמל משפט לא ברור שכלל את המילים 'ספריה', ו'אחר- כך'.
קו מחשבותיו של ג'וליוס נקטע כאשר נשמע קולו של המורה ללחשים: "ולשיעורי בית, תכתבו סיכום קצר על לחש ההרחפה והתועלת שמפיקים ממנו, בנוסף לעמודים שכתבתי על הלוח להשלים."
כמה תלמידים נאנחו באכזבה, כי כנראה ציפו להתחמק לפחות משיעור אחד בלי לקבל שיעורי בית.
ג'וליוס תחב את הספר והשרביט שלו אל תוך התיק, שפרופסור לונגבוטום התעקש לתקן לו באותו בוקר כשפגש אותו באולם הגדול.
הוא נדהם לגלות שג'וליוס מסוגל לבצע לחש הרחבה סמוי, ושבכלל שמע על זה.
ג'וליוס רק משך בכתפיו בתגובה, והסיט את מבטו מפניו המחויכים של הפרופסור.
"בוא, ג'וליוס," אמר פיטר. "אתה לא רוצה לאחר לשיעור הרכיבה על מטאטאים הראשון, נכון?"
"ולמה רק עכשיו מתחילים השיעורים האלה, כמעט חודש לאחר תחילת השנה."
"שמעתי שהמורה החדש איחר בגלל שהוא בדיוק עבר דירה או משהו כזה..." אמר פיטר.
"זה אכן נכון," אמרה פרופסור ברנהיל, וסידרה חפצים על שולחנה. "פרופסור ג'ורדן עבר לגור בלונדון. עכשיו תואילו בטובכם לצאת, כי אני צריכה ללמד את הכיתה הבאה."

...

המורה לרכיבה על מטאטאים הורה לתלמידי שנה ראשונה להסתדר בשורה לאורך המדשאות.
שורה של מטאטאים הייתה מסודרת במקביל לתלמידים, כך שלכל תלמיד יהיה מטאטא.
"שלום תלמידים," אמר הפרופסור. "אני פרופסור ג'ורדן, ואני הולך להיות המורה שלכם לרכיבה על מטאטאים בשנה הקרובה. אני מצטער שאיחרתי – היו לי כמה דברים לסדר כי עברתי דירה בדיוק.
אם נשתדל להתקדם מהר נוכל לחזור לקצב שלנו. יש שאלות?"
ילד אחד הרים את ידו.
"כן."
"אתה- אתה לא היית קריין של קווידיץ'? אבא שלי סיפר לי עליך."
"כן, בהחלט," ענה פרופסור ג'ורדן בחיוך. "ואני מכיר את אבא שלך היטב. למדנו ביחד. יש עוד שאלות?"
כולם שתקו.
"נהדר," אמר הפרופסור. "עכשיו נלמד את השלב הראשון ברכיבה על מטאטאים – צריך לדעת איך להחזיק את המטאטא כמו שצריך."
הפרופסור שלף מטאטא מאחורי גבו, והדגים את האחיזה הנכונה- עם יד אחת מקדימה, והיד שמאחורי תומכת בה ומאזנת את שיווי המשקל, לפי דבריו של הפרופסור.
"עכשיו תנסו על המטאטאים שלכם," אמר הפרופסור. "לאמצעי בטיחות, דאגתי לבצע כישוף שינעל את אפשרות התעופה של המטאטאים, לבינתיים. אני לא רוצה שיהיו תאונות."
כמה מתלמידי גריפינדור נאנחו, כנראה כי הם כבר תכננו לקפוץ שלב אחד קדימה ללא אישור של המורה.
המורה הסתובב בין התלמידים והאיר הערות.
ג'וליוס, שהקשיב למורה בקשב רב, ניסה לחקות את הצורה שבה הוא החזיק את המטאטא, אבל הידיים שלו החליקו כל הזמן.
הוא נזכר שאבא שלו אמר לו: "אל תתאכזב אם אתה לא תצליח שמה בהוגוורטס להיכנס לקבוצה של הקווידיץ'. זה פשוט לא מתאים זה לנו ל- לאנשים כמונו..."
אבל האמת שלא היה לו אכפת כל- כך מקווידיץ'.
אם הייתה לא רשימה של דברים שהוא צריכה לדאוג אליהם בשנה הבאה, זה אולי יהיה האחרון ברשימה.
המורה הגיע אליו, והביט בו בהתרשמות.
"מה?" שאל ג'וליוס.
"אתה הבן של האגריד, נכון?" אמר המורה.
"כן," אמר ג'וליוס. "אני ג'וליוס האגריד."
"כן. הכרתי את אביך. הוא היה שומר הקרקעות של הוגוורטס באותם ימים, ואם אני לא טועה, גם מורה לטיפול בחיות הפלא."
ג'וליוס הינהן, והמורה המשיך הלאה, מתעלם מהניסיון הנואש של ג'וליוס להחזיק את המטאטא כמו שצריך.

...

לאחר שיעור מטאטאים, ג'וליוס עשה את דרכו אל האולם הגדול ביחד עם חבריו, שפיטפטו ביניהם בדרך.
"וואו, אני ממש מקווה שאני אוכל להתקבל לקווידיץ'... נבחרת הקווידיץ'," אמר קולין בחיוך נלהב.
"נבחרת הקווידיץ'?" חזר פיטר. "מה לך ולקווידיץ'?"
"מה, את חושב שרק בגלל שאבא שלי לא היה כל כך... טוב בקווידיץ', אז אני אפילו לא אמור לנסות?" אמר קולין בנימה נרגזת למדי.
"היי, יו – תירגע," אמר פיטר בבהילות.
"קווידיץ'," הירהר ג'וליוס בקול.
קולין הביט בו, מעט בציפייה.
"אני לא חושב שאני בנוי לקווידיץ'," אמר. "יש לי הרגשה קטנה שמטאטא לא מסוגל לסחוב  משהו במשקל שלי..."
הם פנו במסדרון, ודלתות העץ הכבדות נגלו לעיניהם – פתוחות לרווחה וחושפות את האולם הגדול.
"חבל שאתה לא יכול," אמר קולין באכזבה גלויה. "אי אפשר להמציא מטאטא מיוחד בשביל..."
"ענקים?" צחק ג'וליוס. "אל תדאג קולין, אין לי בכל מקרה שאיפה גדולה לקווידיץ' – אני פחות מתחבר לתחום של ספורט, אני יותר בן אדם של-"
"לימודים?" השלים פיטר.
הם התיישבו אל שולחן הפלפאף, ושני חבריו של ג'וליוס החליפו מבטים ביניהם.
ג'וליוס הרים גבה בתהייה.
"יש בעיה?" שאל, מעט מתוח.
"לא," אמר פיטר. "פשוט אממ... קולין, רוצה לספר לו?"
השתררה שתיקה קצרה.
"טוב, אז!" פתח פיטר לפני שקולין הספיק להחזיר לו תשובה. "אני וקולין הסתכלנו בבוקר על לוח המודעות ו-"
"וראינו שיש תחרות טריוויה קסומה בבית ספר!" המשיך קולין בהתלהבות.
"תחרות-מה-עכשיו?" אמר ג'וליוס בבילבול.
"אתה יודע..." אמר קולין. "תחרות כזאת שבוחנת אותך על ידע במושגים של עולם הקוסמים..."
"שיקויים מסובכים..." המשיך פיטר. "צמחי פלא משונים... וגם חיות קסומות! זה אולי הסיכוי היחיד של הפלפאף לזכות במשהו!"
"כן, יש נציג אחד מכל בית, והשופטים הם ארבעת ראשי הבתים."
ג'וליוס בהה בשני חבריו, בין נגיסה לנגיסה מתפוחי האדמה המוקרמים שהעמיס על צלחתו לארוחת הצהריים.
"אממ...אבל..." הוא מילמל. "אין לי סיכוי!"
"מה?!" על מה אתה מדבר!" נזף בו פיטר. "אתה הילד הכי חכם שאני מכיר!"
ג'וליוס הסמיק קלות, אבל על אף המבוכה היה נחוש להמשיך בוויכוח.
"לא, אתה לא מבין," מחה. "כי עד כמה שאתה טוען שאני חכם-"
"מאוד חכם למעשה," אמר קולין.
"זה לא משנה," אמר ג'וליוס. "הנקודה היא שעד כמה שאני חכם, אין לי סיכוי נגד בית רייבנקלו."
פיטר הביט בו בחוסר אונים, כאילו הוא לא מצליח למצוא ניסוח למשפט הבא שלו בוויכוח.
"אבל אתה עדיין חכם...מאוד," אמר קולין.
"אנחנו הפלפאפים," נאנח ג'וליוס. "אנחנו לא..."
הוא השתתק.
"לא מה?" אמר פיטר באיום.
"לא ממש...טובים ב...שום דבר," סיים.
קולין ופיטר הביטו בו בעייפות.
"ג'ול צודק," פסק קולין.
מה?" צרח פיטר. "לא, אל תגיד לי שאתה בצד שלו!"
"תקשיב עד הסוף," אמר קולין בחוסר סבלנות. "הפלפאף באמת לא טובים בלנצח. גם בגביע הבתים, אין לנו סיכוי. קווידיץ' – אין מצב שנעלה בכלל לחצי הגמר! שלו נדבר על מה שקרה בטורניר הקוסמים המשולש!"
"האמת שטכנית סדריק ניצח ביחד עם הארי פוטר, אז זה די נחשב כמו," התחיל ג'וליוס לומר, אבל קולין השתיק אותו.
"אבל יש דבר אחד שאנחנו טובים בו," אמר קולין.
"טאקי מתפוצץ?" שאל פיטר בתקווה.
"לא," אמר. "אנחנו אף פעם לא מוותרים. לא משנה כמה פעמים סלית'רין מנצחים אותנו בגביע הבתים, או שגריפינדור מכסחים לנו את הצורה בקווידיץ' – אנחנו תמיד קמים לסיבוב הבא!"
קולין חייך, ואז פנה לג'וליוס בציפייה.
"אז אל תגיד לי שאתה – תלמיד בית הפלפאף, שיש לו סיכוי להרים אותנו גבוה – אני לא נותן לך לוותר עוד לפני שניסית."
ג'וליוס בהה בו, מוכה הלם, והרגיש כאילו יכולת הדיבור נחטפה לו מהפה בכוח.
פיטר עמד לצד קולין, וכבר לא היה יכול אלא לחייך.
"קדימה ג'וליוס – אתה יכול," אמר פיטר, ואז התחיל להניף את ידיו באוויר ולקרוא בקול. "ג'וליוס! ג'וליוס!"
קולין הצטרף לפיטר, וביחד הם עודדו אותו בקול.
אלא, שקולותיהם של שני חבריו נשמעו הרבה יותר מדי רמים יחסית לשני אנשים.
רק אז הבחין ג'וליוס בחבורת תלמידי בית הפלפאף שצועקים את שמו ביחד עם שני חבריו, וככל הנראה האזינו לשיחת העידוד של קולין בלי שהוא יבחין בכך.
ג'וליוס עמד שם, במרכז – מחליף צבעים ללא שליטה, וחיוך לא רצוני התפשט על פניו.
קולין ופיטר החליפו ביניהם מבטים שבעי רצון, כי שניהם ידעו בדיוק כמוהו – שהם הצליחו לשכנע אותו...

...

אחרי שג'וליוס וחבריו עשו את דרכם חזרה לחדר המועדון בשעות הערב המאוחרות, הם התרווחו על הכורסאות אל מול האח, ופצחו בהכנת שיעורי הבית.
"זה נפלא," אמר פיטר בקרירות, בזמן שג'וליוס חיטט בתיקו בחיפוש אחר הספר המבוקש.
"המ? כן..." אמר ג'וליוס בהיסח דעת, ושלף את הכרך עב הכרס שהכריז: "לחש רחש – השיטה החדשה" באותיות זהב בוהקות.
"על מה אתה מדבר בכלל?" שאל קולין את פיטר.
"כלום," אמר פיטר. "פשוט, לא תיארתי לעצמי ששיעורי בית זה כל כך מעיק..." רטן פיטר.
"מעיק?" התפלא ג'וליוס. "בדיוק הגענו לנושא מאוד מרתק ש-"
"כן, אתה לא צריך להוכיח פעם נוספת שאתה ראוי למבחן הטריוויה הזה," אמר פיטר.
"תחרות," דייק ג'וליוס. "דרך אגב, מתי התחרות הזאת?"
שנייה, תן לי לבדוק," אמר פיטר, ואז ניתר ממושבו וחצה את החדר לעבר לוח המודעות שנתלה על הקיר הנגדי.
"אממ... ג'וליוס – אתה יכול להסביר לי את השאלה הראשונה? לא ממש הבנתי..." והושיט לחברו את ספרו הפתוח עם השאלות.
"זה פשוט," אמר ג'וליוס. "הם בעצם שואלים אותך אם- "
"זה ב- 6 באוקטובר," קרא פיטר מעברו השני של החדר. "זה לא עוד שבועיים?"
ג'וליוס הינהן במתיחות, ואז פנה להביט בספר המושט.
"טוב, בכל מקרה..."

את שארית זמנו לפני שעפעפיו נעשו כבדים בילה ג'וליוס בחברת המחברת, הספר הכבד ושני חבריו, שלא הפסיקו להביט בזווית עיניהם על מחברתו ולהעתיק תשובות נטולות סימני פיסוק.
אבל הוא כבר לא נזקק לתזכורות של השעון שלו שצרח בקול: "לך לישון לפני שתירדם בעמידה", כדי להבין שהוא עייף.
"אני חושב שאני הולך למיטה," מילמל ג'וליוס, כמעט ללא קול.
"מה?" שאל קולין.
"עזוב-לא-משנה," אמר ג'וליוס וניפנף בידיו בחוסר סבלנות.
"אבל מה עם התשובות?" אמר פיטר באומללות.
"תעתיקו מה...מחברת," אמר. "רק ת...שתדלו להחזיר את זה ל...זה...".
בשלב הזה הוא כבר לא הצליח להחניק פיהוק, ועלה אל חדרי הבנים באיטיות.

הפרק הקודם		הפרק הבא