המטריה הקסומה של אבא

ג'וליוס ישב במיטתו, המטריה הוורודה אחוזה בשתי ידיו.
חייב להיות משהו שיחשוף את הסוד של המטריה.
ג'וליוס כבר כמה פעמים פתח את המטריה כדי לבדוק אם היא הופכת למיוחדת כשפותחים אותה.
אך למורת רוחו לא קרה שום דבר מיוחד.
את השבועות האחרונים בילה ג'וליוס בחברת קולין ופיטר.
נראה שגם הם הסתקרנו מאוד לדעת את האמת שמסתתרת מאחורי המטריה של אביו.
ג'וליוס התרגל להסתובב עם המטריה בתיקו לכל מקום.
ילדים לא הפסיקו לדבר עליו מאחורי גבו, אבל לג'וליוס לא היה אכפת, כי פיטר וקולין הגנו עליו.
ג'וליוס לא רצה שיהיו לו שומרי ראש, או משהו כזה.
אבל זה לא היה כל- כך מדויק.
כי גם הוא היה שם בשבילם כשהם היו צריכים עזרה.
הוא נזכר שפעם חשב שחברים זה ילדים שאומרים לך מה לעשות.
למזלו, ההורים שלו עלו על זה מהר מאוד (כשחבריו של ג'וליוס עודדו אותו לקבור את עצמו בבור), ומאז הם לא היו מזמינים "חברים" הביתה.

"היי ג'ול."

ג'וליוס קלט פתאום שהוא בהה במטריה בלי להסיר ממנה את עיניו.
הוא הסיט את הכילה.
קולין הביט בו ונופף בידו.
"היי קול," אמר ג'וליוס. "יש בעיה?"
"לא. אתה בא לשיעור תורת הצמחים?"
"בטח."
ג'וליוס תחב לתיק שלו את המטריה, ותלה אותו על כתפו.
הם ירדו אל חדר המועדון.
פיטר חיכה להם שם.
אחרי כמה פניות במסדרונות לא- נכונים, ובעיקר עם עזרה של ג'וליוס, הם יצאו אל מחוץ לטירה, לכיוון החממות.

"היום תלמידים, נכיר צמח מאוד מיוחד," אמר פרופסור לונגבוטום. "קוראים לצמח הזה מורסוס."
הפרופסור הניח על השולחן אדנית.
מתוכה צמח יצור ירקרק עם שיניים חדות, ללא כל תווי פנים אחרים.
ג'וליוס הבין שזה בעצם סוג של צמח טורף.
"מורסוס, כמו שמות של צמחים רבים בעולם, זו מילה בלטינית," הסביר פרופסור לונגבוטום.
"אני יודע," אמר ג'וליוס. "מורסוס זה נושך בלטינית."
"יפה מאוד, ג'וליוס," אמר הפרופסור לונגבוטום. "חמש נקודות להפלפאף!"
מחיאות כפיים נשמעו פה ושם, שפסקו מיד, חוץ מפיטר וקולין שהמשיכו למחוא כפיים.
ג'וליוס חייך אליהם בחיבה.
"המורסוס, כמו שג'וליוס אמר," המשיך פרופסור לונגבוטום. "זה צמח שנושך. אל דאגה – הוא לא תוקפני לבני אדם, אבל עדיף שלא תקרבו אליו אצבעות, כי הוא עלול להתבלבל ולחשוב שזה החטיף שלו."
הצמח הטורף חשף את שיניו במה שנראה כמו מעין עונג, וג'וליוס כמעט היה בטוח שהמורסוס הבין את מה שהפרופסור אמר.
"המורסוס ניזון בעיקר מחפצים דוממים שקלים ללעיסה, כמו נייר או בד," אמר פרופסור לונגבוטום. "הנה דוגמא."
הוא שלף חתיכת נייר עם כמה קשקושים לא  ברורים על גבה, וזרק אותה באוויר מעל צמח המורסוס.
לפתע גבעולו של הצמח התארך, והוא פער את פיו מלא השיניים המשוננות, ובלע את חתיכת הנייר המקומט.
התלמידים מחאו כפיים.
"עכשיו תתחלקו לזוגות ושלשות," אמר פרופסור לונגבוטום. "ואני אדגים לכם כיצד תאכילו את המורסוס בזהירות המירבית."
"רוצים להיות שלשה?" שאל ג'וליוס את קולין ופיטר.
"בטח!" קרא קולין.
לפתע תלמיד מגריפינדור צעד לכיוונם, לצידו עמדו שני ילדים.
לילד אחד היה שיער חום מתולתל ועיניים ירוקות, והשני היה בעל שיער ועיניים בגוון כהה.
התלמיד מגריפינדור היה שחור שיער וכחול עיניים.
זה היה ג'יימס פוטר.
"היי, פיטר," אמר ג'יימס.
"ג'יימס, מה קורה?" פיטר נתן כיף לג'יימס.
"אתה רוצה להצטרף אליי לעבודה?" שאל ג'יימס.
"אני מצטער," אמר פיטר. "אבל אני עובד עם ג'וליוס וקולין."
הוא החווה לעברם.
"אולי בפעם אחרת."
ג'יימס הביט בו בהלם.
"אתה מעדיף לעבוד איתו," הוא הצביע על ג'וליוס. "מאשר- "
"- יש בעיה עם ג'וליוס?" קטע אותו פיטר.
ג'יימס נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, אבל לבסוף שתק, והתיישב בכיסא ליד פיטר, כששני הילדים מגריפינדור לידו.

המורה חילק לכולם כפפות מיוחדות עם ריח שדוחה את המורסוס.
הוא הסביר שצריך לנפנף את חתיכת הנייר, כדי להבהיר לצמח שזה מה שהם מביאים לו.
"תזרקו את חתיכת הנייר באוויר, בטווח העיניים של הצמח," אמר פרופסור לונגבוטום.
"אבל לצמח אין עיניים," העיר תלמיד מהפלפאף.
"נכון," אמר הפרופסור. "אבל התכוונתי שפשוט תזרקו את חתיכת הנייר, או הבד, בקרבת המורסוס. אל תחששו אם זה יהיה גבוה מדי, כי כפי שיכולתם לראות בדוגמא שהראיתי לכם, הצמח מסוגל למתוח את צווארו."
ג'וליוס תלש דף מהמחברת שלו, וניפנף אותה מול צמח המורסוס שהפרופסור הביא לו.
הצמח השמיע קול מוזר, שנשמע כמו גירגור.
ג'וליוס זרק את החתיכה באוויר, והמורסוס האריך את צווארו, פוער את פיו בכוננות.
לפתע הגיח צמח מורסוס אחר, ובלע את חתיכת הנייר של ג'וליוס.
המורסוס של ג'וליוס חשף שיניים בעצבנות ותקף את הצמח שהעז לגנוב לו את החטיף.
"היי, בשביל מה זה היה טוב!" קרא פיטר.
ג'וליוס הרים את מבטו מהקרב שהתחולל בין שני צמחי המורסוס.
ג'יימס פוטר עמד לידם במבט תמים.
"זה לא אני," אמר ג'יימס. "אתה לא יכול להאשים אותי במה שהצמח שלי עשה."
"אל תעמיד פנים," אמר פיטר." אני ראיתי אותך מקרב את האדנית כדי שהצמח שלך יוכל לאכול את חתיכת הנייר שלנו."
ג'יימס ניפנף בידיו בביטול.
"זה היה בצחוק, פיטר," אמר ג'יימס. "וגם אתה לא מצפה שהצמח שלנו יסתפק במנה אחת בלבד."
"אבל יש לך דפים במחברת שאתה יכול להאכיל בהם את המורסוס שלך," סינן קולין.
ג'יימס שלח לעברו מבט מתריס.
"אתם יודעים, דפים עם טביעת יד של חיה," ג'יימס העביר את מבטו לג'וליוס. "זה יותר אקזוטי."
ג'וליוס קמץ את אגרופיו.
"תסתום... פוטר..." הוא ירה לעברו.
"מישהו פה תפס אומץ," צחק ג'יימס, ושני הילדים שלידו הצטרפו לצחוקו.
לפתע ג'יימס חטף את התיק מידיו של ג'וליוס.
"היי! עזוב את זה!" קרא קולין בכעס.
ג'יימס ניפנף את התיק באוויר.
"אתה רוצה את זה?" אמר ג'יימס, והרים את ידו.
המורסוס של ג'יימס הפסיק להילחם במורסוס של ג'וליוס, וחשף שיניים אכזריות.
"לא, חכה!" קרא ג'וליוס.
"אז תתפוס את זה!" ג'יימס העיף את התיק באוויר.
ג'וליוס הרים את ידו כדי לתפוס את התיק, אבל המורסוס היה מהיר יותר.
התיק של ג'וליוס נקרע לגזרים, וכל תכולתו נשפכה אל הרצפה.
"אופס," אמר ג'יימס, וחייך לג'וליוס בשביעות רצון.
כהרף עיו, הוא הבחין בידו הקמוצה של פיטר טסה במהירות אל אפו של ג'יימס.
הוא גנח בכאב, וכיסה את אפו המדמם.
"מה נסגר איתך?" ילל ג'יימס.
"אני חשבתי שאתה מגניב," אמר פיטר, ומשך באפו. "אבל אתה סתם בריון."
הוא הסתלק משם בדמעות.
"וואו, פיטר תמיד כל- כך רגשני?" אמר ג'יימס.
"תלך מפה," הזהיר ג'וליוס. "האגרוף שלי עלול להיות קצת יותר חזק."
ג'יימס נרתע, ואז החל להתרחק.
"בואו חבר'ה," הוא אמר לשני הילדים שלצידו. "נתרחק מהחצי- ענק הזה."
הם התחילו להתרחק, אבל אז פרופסור לונגבוטום נעמד לצד ג'וליוס.
"ג'יימס פוטר, בוא לכאן מיד!"
ג'יימס וחבריו נעצרו.
הם הסתובבו חזרה אל ג'וליוס וקולין באי רצון.
"יש בעיה, פרופסור?" שאל ג'יימס.
"אתה חושב שאני לא ראיתי מה עשית?" קרא פרופסור לונגבוטום. "חמש עשרה נקודות יורדות לגריפינדור. אל תחשוב שזה שאתה הבן של הארי פוטר נותן לך פרוטקציות."
סומק עלה על פניו של ג'יימס.
"סליחה, אדוני."
"אתה גם חייב לג'וליוס תיק חדש," אמר פרופסור לונגבוטום.
הוא הביט בתכולה של התיק של ג'וליוס.
"אוי, אלוהים," קרא לפתע פרופסור לונגבוטום.
"מה הבעיה, אבא?" שאל קולין.
"המטריה של האגריד!" הוא קרא. 
"אני יודע," אמר ג'וליוס. "אבא שלי הביא לי אותה כירושה. לא הבנתי מה מיוחד בה כל- כך."
"זה לא סתם מטריה," אמר פרופסור לונגבוטום. "ג'וליוס, תפגוש אותי היום בשעה שבע, במשרד שלי. אני אספר לך את כל מה שאתה צריך לדעת."

בשעות הבאות ג'וליוס לא הצליח להתרכז.
הוא סחב את הספרים שלו בשקית זמנית, עד שהוא יקבל תיק חדש.
אפילו שיעור שיקויים לא גרם לו לחשוב על משהו אחר חוץ מהסוד שעומד להיחשף בפני ג'וליוס.
פיטר כבר הספיק להירגע מהריב שלהם עם ג'יימס פוטר, אבל הוא עדיין היה די נסער, כי מדי פעם שלח מבטים זועמים לכיוון ג'יימס.
עד שעות הצהריים, ג'וליוס כבר העלה אינספור תיאוריות לגבי המטריה, שהניח שאף אחת מהן אינה נכונה.
בשעה שבע, ג'וליוס כבר עבר בין המסדרונות בחיפוש אחר המשרד של פרופסור לונגבוטום.
אחרי כמה דקות יקרות, הוא הגיע למסדרון, שבקצהו ניצבה דלת עם הכיתוב: משרדו של פרופסור נוויל לונגבוטום, סגן המנהלת, פרופסור בתורת הצמחים.
ג'וליוס דפק על הדלת, שנרעדה מעט.
"יבוא!" נשמע קולו של הפרופסור מהצד השני.
ג'וליוס נכנס לחדר.
פרופסור לונגבוטום ישב לידו שולחן כתיבה מעץ שכל סנטימטר משטח הפנים שלו היה מכוסה בניירות וכתמי דיו.
"הו, ג'וליוס, אתה מוזמן לשבת לידי," הפרופסור פינה כיסא שנערמו עליו ערימות של דפים.
ג'וליוס התיישב בשתיקה, ולבסוף הניח את המטריה הפרחונית על גבי הניירות.
"פרופסור," אמר ג'וליוס. "אמרת שתספר לי על המטריה של אבא שלי."
"כמובן," אמר פרופסור לונגבוטום. "האגריד- כלומר אבא שלך, למד פעם בהוגוורטס. בגלל אי הבנה מסוימת, הוא גורש מבית הספר, ושברו לו את השרביט."
"אבא שלי לא סיפר לי את זה," רטן ג'וליוס.
"בכל מקרה," המשיך הפרופסור. "האגריד החביא בתוך המטריה הזאת את שברי השרביט שלו, והמטריה הפכה למכושפת."
"מכושפת? למה הכוונה?"
"זה אומר שהמטריה פועלת כמו כל שרביט רגיל," אמר פרופסור לונגבוטום. "יש אומרים שהיא אף חזקה יותר משרביטים רגילים. האגריד השתמש בה כשהוא גדל כמו כל שרביט. לדעתי זאת ירושה עצומה. תחשוב מה עבר על המטריה הזאת. אתה צריך להיות גאה במה שאביך נתן לך."

ג'וליוס חזר למעונות הבנים, חייך מאוזן לאוזן.
"חבר'ה, גיליתי מה מיוחד במטריה של אבא שלי!" קרא ג'וליוס.
פיטר וקולין קפצו אליו.
"מגניב!" קרא פיטר. "מה מיוחד?"
ג'וליוס אחז במוט המטריה, וכיוון אותה לעבר מזוודתו.
"וינדגאריום לביוסה!" המזוודה החלה לרחף באוויר עד שפגעה בתקרת החדר.
"וואו!" אמר קולין בהתלהבות. "זה כמו שרביט!"
"אני יודע," אמר ג'וליוס. "אבא שלך אמר שזה אפילו יותר חזק משרביט."
"מגניב, תן לי לנסות!"
פיטר לקח את המטריה, וכיוון אותה לעבר החלון.
נשמע פיצוץ רם, כשהחלון התנפץ לרסיסים.
"אופס," אמר פיטר.
"תחזיר את זה," אמר ג'וליוס. 
הוא לקח את המטריה, ואז כיוון אותה אל שברי החלון.
"רפארו," השברים התחברו, ותיקנו את החלון.
לפתע ג'וליוס הרגיש בגל של כאב חולף בראשו.
הוא נפל על הרצפה.
ואז סדרה של תמונות הבליחו במוחו.
הוא בקושי הצליח לזהות משהו, אבל ראה לשבריר שנייה דמות של מישהו צוחק, לבוש בבגדים שחורים, ואז הוא חזר למציאות, נוטף מזיעה.
קולין ופיטר החזיקו את כתפיו.
"מה קרה?" שאל קולין.
"אני..." ג'וליוס התנשף. "...לא יודע."
הוא עשה כמה צעדים מגושמים לכיוון המיטה, נשכב עליה, ונרדם באפיסת כוחות.
הדבר האחרון שג'וליוס שמע היה את קול המטריה שלו נופלת על הרצפה בקרקוש.

הפרק הקודם		הפרק הבא