ציידי הצללים בהוגוורטס אבן החכמים *גמור*

"אני לא רואה פה שום רציף שהוא תשע ושלוש רבעים,” אמר ג'ייס. הוא דחף את העגלה קדימה. הינשוף הגדול צווח במחאה. הם עמדו בתחנת קינגס-קורס והביטו סביבם אבודים.

"זה גם בכלל לא נשמע הגיוני,” הוסיפה איזבל. היא עזרה לקליירי לסחוב את העגלה שלה. “רציף תשע ושלושה רבעים...”

"אני חושב שגם הם קוסמים,” אמר אלק. הוא הצביע לעבר משפחה ג'ינג'ית. כל ילד סחב איתו עגלה ממש דומה לשלהם.

"אה, סליחה,” קליירי ניגשה אליהם והביטה במבוכה בגברת שנראתה האימא של החבורה.

"כן יקירתי,” שאלה האישה בנעימות.

"אממ... אני ואח שלי קוסמים ו... אנחנו מחפשים את רציף תשע ושלוש רבעים.. את יודעת איפה הוא?”

"הוו, כמובן,” ענתה הגברת. “גם אנחנו הולכים לשם.” היא הצביע לעבר כל החבורה הג'ינג'ית. קליירי שמה לב לילד ממושקף עם שיער שחור שעמד מאחורי כל הילדים ונראה אבוד ומבולבל כמוה בערך. היא נגשה אליו בסקרנות.

"היי,” היא אמרה. “אני קליירי, גם אתה עכשיו מתחיל ללמוד בהוגוורטס?”

"כן,” הוא ענה לה. “קוראים לי הארי פוטר.”

"נעים מאד,” אמרה קליירי. “אז אתה יודע איפה הכניסה לרציף?”

"לא בדיוק,” ענה הארי, “היא אמרה לי שצריך לרוץ אל תוך הקיר.”

"לרוץ אל תוך הקיר?” קרא אלק שהצטרף לשיחה יחד עם ג'ייס ואיזבל.

"בדיוק,” ענה אחד מהג'ינג'ים. הוא כנראה היה חצי מזוג תאומים כי לידו עמד נער שנראה הכפיל שלו. “רוצה להראות להם פרד?”

"אין בעיה,” אמר פרד. הוא אחז בעגלה שלו והחל לרוץ לעבר הקיר שהפריד בין שני הרציפים.

קליירי צמצמה את עיניה במתח., מחכה להתנגשות אבל היא לא הגיעה. במקום זה פרד פשוט נעלם אל תוך הקיר.

"אתם רואים? קלי קלות,” קרא ג'ורג'. “אתם רק צריכים לשים לב שהמוגלגים לא יראו אותכם.”

"מה אין להם רונות תעתוע?” לחש ג'ייס ורק קליירי שמעה אותו.

"טוב, עכשיו תורי.” הכריזה קליירי. ג'ייס אלק ואיזי מהרו להצטרף אליה.

הם רצו במהירות אל הקיר ובמקום להתנגש בו הם מצאו את עצמם עומדים ברציף אחר. על פסי הרכבת עמדה רכבת ארכוה עם קטר אדום ועליה היה כתוב 'אקספרס הוגוורטס'

"זה כאן,” אמרה קליירי וחייכה בהקלה.

הרציף היה מלא בהמון אנשים מוזרים. קליירי, ג'ייס, אלק ואיזי הלכו באיטיות, פוערים את עניהם ואת פיותיהם.

"אני חושבת שזה הזמן להיפרד,” אמרה קליירי כשהם עמדו מתחת לרכבת.

איזי חיבקה אותה ואת ג'ייס. אלק נתן לה תפיכה על הכתף וחיבק את ג'ייס.

"שלא תעז להפוך למשוגע כזה,” הוא הזהיר אותו.

"סמוך עלי,” אמר ג'ייס בחיוך העקום הידוע שלו.

"אל תדאגו, אנחנו ניפגש אתכם פעמיים בשבוע, בכפר ההוא שליד הפנמיה הזאת.”

"אל תשכחי לשלוח לי הודעות אש כל יום,” אמרה איזבל.

"אני לא אשכח,” קליירי הרגיעה אותה.

ולאחר עוד כמה חיבוקים וחילופי מילים הם נפרדו ממאיזבל ואלק שמיהרו בחזרה לקינגס קרוס, לג'יימס ביוקשייר שחיכה להם שם בסבלנות.

"טוב,” אמרה קליירי. “עכשיו צריך לחפש תא פנוי.”

הם החלו לחפש לאורך הקרונות עד שקליירי נעצרה ליד תא מסויים. היא זיהתה שם את הארי ואת אחד הילדים הג'ינג'ים מהתחנה.

"קדימה,” היא לחשה לג'ייס ופתחה את הדלת.

"היי,” היא אמרה. “אני קליירי, כבר נפגשנו מקודם. אמ.. אפשר לשבת פה?”

"כן,” ענה הארי. קליירי נשמה לרווחה והתיישבה ליד הילד הג'ינג'י. ג'ייס התיישב מולה, ליד הארי. הוא הסתכל עליה ועל הילד הג'ינג'י וגיחך קלות.

"מה?” שאלה קליירי בתקיפות.

כלום,” זה רק מצחיק לראות את שני הראשים הג'ינג'ים שלכם,” הוא ענה ופלט גיחוך קטן.

"זה ממש לא מצחיק,” קראה קליירי בכעס. הילד הג'נג' הסמיק. “אני ממש מצטערת,” היא מיהרה לומר לו. זה ג'ייס והוא ממש חתיכת קוץ. אממ... איך קוראים לך?”

"רון,” אמר הילד בקול צרוד. “וזה הארי פוטר.” עיניו נפערו כשהוא הביט בהארי. “הוא זה שהביס את אתם-יודעים-מי. בטח שמעתם על זה...”

"אולי שמענו על זה,” אמר ג'ייס. “אבל אנחנו לא יודעים על מה אתה מדבר.”

"אתם בנים של מוגלגים?” שאל הארי. הוא היה ממש ממש נבוך ממהכרזה של רון.

"מה זה מוגלגים?” שאלה קליירי בסקרנות.

"האנשים הרגילים, אלה שאין להם קסם,” הסביר רון.

"נראה לך?” קרא ג'ייס בכעס. “אני נראה לך כמו בן של סתמי? בחיים לא!”

"ההורים שלכם קוסמים ואתם לא יודעים איך הארי הביס את-אתם-יודעים-מי?” שאל רון והביט בהם באי אמון.

"ההורים שלנו הם כן מוגלגים,” מירה קליירי לומר ודרכה בחוזקה על רגלו של גייס. הוא נעץ בה מבט כועס. “הוא קצת מבולבל... אז, את מי הארי הביס?”

"אני אסביר,” אמר הארי לפני שרון הספיק לפצות את פיו. הוא סיפר להם על וולדמורט ואיך הארי הצליח להביס אותו כשהיה תינוק ועל הצלקת בצורת ברק שיש לו על המצח.

"עד לפני כמה שבועות גם אני לא ידעתי שאני קוסם,, הוא אמר. “ופתאום השומר קרקעות של הוגוורטס הופיע ואמר לי שאני קוסם.”

"איך הצלחת להביס את וולדמורט כשהייתי רק תינוק?” שאל ג'ייס והביט בהארי טיפונת נפעם. רון קפץ על מקומו למשמע השם.

"אתה מפחד מהשם של הקוסם המשוגע הזה?” גיחך ג'ייס. “זה כאילו שאני אפחד לומר את השם של ולנטיין. הנה אמרתי, חחה...”

"מי זה ולנטיין?” שאל הארי.

"אחד מטורף,” מלמל ג'ייס.

שאר הנסיעה עברה בצורה חלקה. רק כשג'ייס וקליירי הלכו להחליף לתלבושת של הוגוורטס הם חזרו לתא כשהם מתגלגלים אחד על השני ואוחזים בבטנם מרוב צחוק.

"מה זה החלוק המגוחך הזה?” מלמל ג'ייס בין נשימה לנשימה.

"זה גלימה,” אמר רון והביט בהם בכעס. “ואני ממש לא מבין מה מצחיק.”

"בחיי בן אדם,” נאנח ג'ייס. "זה התלבושת הכי מצחיקה שראיתי בחיי... וזה עוד אחרי שראיתי את אלק מתחפש לאח שתקן... חחחה....”

"אתה רוצה לומר לי שכולם פנימיה הזאת לבושים ככה?” שאלה קליירי ונסתה ליישר בחזרה את השרירים של הלחיים שלה.

"כולם, אפילו המורים והמנהל.” קרא רון.

"וואו, קליירי,” אמר ג'ייס. “זה הולך להיות מצחיק יותר משחשבנו.”

הרכבת נעצרה סוף כל סוף וקליירי, ג'ייס, הארי ורון ירדו יחד עם כל הילדים.

הם עמדו ברציף עם עוד המון ילדים בגילם. שאר הילדים שהם כנראה לא שנה ראשונה פנו לכרכרות בלי סוסים שעמדו בצד.

לפתע איש ענק הופיע פתאום. הוא היה ממש ענק. קליירי וג'ייס פערו את פיותיהם.

"מה זה היצור הזה?” מלמל ג'ייס.

"זה לא יצור,” סינן אליו הארי בכעס. “זה האגריד, הוא שומר הקרקעות כאן. הוא זה שגילה לי שאני קוסם.”

האגריד אחז בידו פנס ענק, הוא נופף לעבר התלמידים וסנוור את קליירי. “תלמידי שנה ראשונה אחרי בבקשה,” הוא קרא בקול עבה.

כולם עקבו אחריו. הוא הוביל אותם אל גדת אגם ענק, כמה עשרות סירות עמדו שם ממתינות להם, מעבר לאגם על ראש גבעה עמדה טירה ענקית מלאה בצריחים ומגדלים ומנצנצת בחשכה.

----------

עבדתי שעתיים על הפרק הזה אז אני מאד אשמח אם תגיבו...

הפרק הקודם		הפרק הבא