השיגרה היא מבורכת...

בס"ד

נ"מ הארי

'תפוס את הדגל' אתמול היה מחריד. פשוט... מחריד. חלחלות.

לא רק שהם לא צלחו במשימתם, הארי, רון, כולם מצאו את עצמם בלב יער מלא הרעשים עמומים.

מאוחר יותר, התברר שאיבדו את ההכרה שמפלצת תקפה אותם.

עכשיו, הארי ישב על שפת האגם והרהר באפשרות שלא ישרוד עד חזרתו.

בדיוק שחשב על ג'יני ונאנח- נשמעה צרחה. 

זאת לא הייתה סתם צרחה- הארי הכיר את הצרחה הזאת טוב מדי.

"רון!" חשב לעצמו ורץ לחפש את חברו.

הצרחה התעצמה, והארי מצא את עצמו עומד מול אחת הבקתות.

על גב הבקתה היה חקוק ינשוף מאבן והמספר '6' בגדול.

"רון?" הוא קרא אך לא נשמעה תגובה.

הוא פתח את דלת המבנה, והתמונה שנגלתה בפניו הייתה... אוח, אין מילים לתאר אותה.

כמה חצויים, בערך עשרה או שבעה, עמדו מכווצים ומפוחדים בפינת הבקתה, 

שאיתם- רון.

הארי הביט בהם בהשתאות, ואז הבחין את הסיבה לתופעה-

מול הנערים המפוחדים, ניצב עכביש גדול עם עיניים שחורות כלילה.

הוא נאנח בדרמטיות. לא היה לו כוח.

מרוב שהתרגל למקום ללא קסמים (עד כמה שאפשר לקרוא למחנה החצויים מציאותי),

הארי חלץ את נעלו והשליך אותה על החרק מרובה הרגליים.

"הארי!" רון הבחין בו ונאנח.

"אתה לא מבין, עברתי כאן במקרה ונחת עליי עכביש ענקי, ו.." הוא המשיך לספר בדרמטיות את מה שקרה שם.

"... ואז, הרגת אותו." הוא סיים לבסוף.

הארי הביט מסביבו.

מרפאים של ביתן אפולו הגיעו כבר כדי לסחוב את הנערים שהתעלפו מפחד.

"איי איי, זה קורה להם כל יומיים..." נאנח אחד מהם.

לידו, מרפא חסון סחב בן אתנה שמשקפיו נפלו על אפו.

"תגידי תודה שלפחות יותר ממחצית הביתן הלכו לעזור לרומאים, אחרת היינו באמת מיואשים." ענה לו שני.

חברו נאנח והנהן ויצא מהחדר.

"בנוגע לעכבישים, ילדי אתנה מבינים אותי בגדול." אמר רון בניסיון לשמור על כבודו ולכפות על העובדה שצרח כמו ילדה קטנה כשכולם שומעים.

הארי נד בראשו ושפשף את עיניו, מיואש.

הפרק הקודם		הפרק הבא