הקסם מגיע לישראל

היי קוראים יקרים! מצטערת שלקח לי כול כך הרבה זמן עד שהמשכתי... אם להיות כנה איתכם די חשבתי להפסיק לפרסם את הפרקים כי חשבתי שזה יותר מזיק ממועיל, אחרי הכול, הרווח ביניהם די ענק, אבל בסופו של דבר אני ממש צריכה להרגיש שיש כאן מישהו שרוצה לקרוא, אחרת אני מפחדת שלא אצליח לסיים את הפיק הזה ואני ממש מקווה שזה לא יקרה כי הוא אחד האהובים שלי.

בכול מקרה, הנה הפרק הבא בתור, חוץ ממנו יש לי עוד אחד מוכן ונראה לי שהם מעט יותר ארוכים מאלו שהיו קודם אז אני מקווה שתהיו מרוצים.

קריאה מהנה ואל תשכחו להשאיר תגובה בונה!

החזרה לביתם של משפחת בן דור עברה בשתיקה מוחלטת. הארי ניסה לתפוס את מבטה של ג'יני מספר פעמים בניסיון לגרום לה להבין את עומק ההלם שלו מהדברים ששמע דקות ספורות קודם לכן אך נראה שג'יני עצמה עסוקה במחשבות עמוקות לא פחות, היא סידרה את בגד הים שלה שוב ושוב על גופה, מסיטה את קווצות שיער אקראיות אל מאחורי ראשה, ושוב שולחת מבט זהיר אל שיערה הבוער של מאי שהחל לחזור לגוונו הבלונדיני הקודם.

"הגענו," הכריזה לבסוף מאי בטון לא מפוענח, "תשטפו רגליים בברז שם, אחרי זה ניכנס להתקלח." ולפני שהארי או ג'יני הגיבו לדבריה היא פנתה אל הברז עליו הצביעה ופתחה אותו עד הסוף. מים החלו לנבוע מהפתח בשטף ושטפו את רגליה מהחול והלכלוך שדבק בהן. היא לא חיכתה לראות אם הארי וג'יני עושים כדבריה ורק המשיכה לכיוון שביל הגישה לבית, ניגבה את רגליה על סמרטוט רצפה שהונח שם ונכנסה פנימה.

ברגע שהדלת נסגרה מאחורי מאי הארי נשם לרווחה, הוא פתח את פיו כדי להסביר לג'יני מה קרה אך זאת לא שיתפה עימו פעולה, היא לקחה את טדי מידיו, הניחה את נעליה ליד הדלת, ולהובילה את טדי איתה לשטוף את רגליה ולהיכנס פנימה. תוך דקה בודדה הארי נותר לבדו.

הארי חשב אולי עליו לברוח, או להכריח את ג'יני להקשיב, אולי הוא צריך לרוץ עכשיו אל נקודת המפגש שקבע עם רון והרמיוני, לספר להם, אם יהיו שם, את כול מה שסיפרה לו מאי. בעצם, אולי עדיף לספר רק להרמיוני, היא תבין, מצד שני, רון הוא זה שיביע את התגובה לו קיווה, ברח משם כול עוד אפשר, הנערה הזאת משוגעת על כול הראש.

ובלי ששם לב, הארי כבר שטף את רגליו ונכנס אל הבית. כמו בפעם הקודמת שנכנס אליו, הבית נראה ריק. הוא נשאר לעמוד על שטיח הכניסה עוד כמה דקות עד שמאי הופיעה בקצה החדר, יוצאת מחדר המקלחת, שיערה בלונדיני לחלוטין, שוב, ובידה מגבת חדשה.

"קח," אמרה לו וזרקה לעברו את המגבת. אלמלא היה הארי המחפש הצעיר ביותר מזה מאה שנים סביר להניח שלא היה מצליח לתפוס את המגבת שזינקה ממש מעל ראשו, נוטה בזהירות ימינה.

"תפיסה יפה," מלמלה מאי, "עידן היה אוהב את זה," הוסיפה בהיסוס והתקרבה לכיוונו. הארי נלחם בדחף להירתע עד שמאי הייתה במרחק סנטימטרים אחדים ממנו, חולקת איתו את אותו השטיח.

"תקשיבי-" הוא החל להגיד אך מאי קטעה אותו לפני שהצליח לסיים את המשפט, או אפילו להגיע לעיקרו.

"תקשיב אתה, אני מצטערת על מקודם, זה היה מטופש, אף פעם לא סיפרתי את זה כי אף אחד לא באמת יכול להבין. עידן מבין, קצת, אבל בקושי, הוא שונה ממני, חזק יותר, או חלש יותר, אני לא יודעת רק... אני מצטערת. פשוט תשכח ממה שאמרתי, בסדר? אתה בטח לא יכול להבין..." קולה דהה באיטיות אך הארי לא חיכה לשתיקה שתשרור בחדר עוד שניות מספר, הוא המשיך להגיד את דבריו ברגע שנראה שהמילים אזלו בפיה.

"ההורים שלי מתו כשהייתי בן שנה. כולם יודעים את זה. מה שלא כולם יודעים זה שאחרי זה שמו גם אותי אצל קרובי המשפחה היחידים שלי, אבל הם לא היו נחמדים כמו סבא וסבתא שלך. לדודים שלי, משפחת דרסלי, היו, יש בעצם, דעות מאוד ברורות לגבי קסמים, ולצערי לא התאמתי להן. הם לא סבלו אותי. אף אחד לא סבל אותי, לא הדודים שלי, לא בן דוד שלי, לא אף אחד מהילדים בבית ספר ששנאו כול כך את הילד הרזה עם המשקפיים השבורים והשיער הבלתי ניתן לריסון. לאף אחד לא היה איכפת ממני עד שהגעתי להוגוורטס." הארי לא שם לב שבמהלך נאומו הקצר הוא התקרב עוד מעט אל מאי וכעת הם נגעו אחד בשני בקושי.

"לך יש מזל שהיו לך ארבע עשרה שנים של אהבה. אני? לי היה מזל שלא הפכתי לוולדמורט הבא."

מאי נשמה נשימה עמוקה והבל פיה החמים דגדג את צווארו של הארי. עיניו ננעלו על עיניה, בהן הבזיקה דמעה, ולרגע אחד הבהבו בגוון חום שוקולד, גוון רך ומנחם כמו שוקו חם בלב סערת ברקים.

"אני צריכה ללכת לראות עם ג'יני מסתדרת עם טדי, במקלחת, אני מתכוונת," גמגמה קלות מאי והתרחקה מהארי במהירות, כול כך מהר שהארי כמעט ולא ראה שלרגע אחד, פחות משנייה, קצר כול כך עד שהארי תהה אם הוא אל מדמיין את זה, עיניה הבזיקו בגוון מוכר. גוון ירוק עמוק שהארי הכיר כול כך טוב כי אפיין את עיניו שלו.

***

המשך היום עבר בנעימים. לאחר שכול הארבעה התקלחו חזרו אל הבית יוסי ורותי בן דור וכולם אכלו בשקט את ארוחת הצהריים שלהם, מרק עוף, אורז לבן, כמה סוגים של ירקות מבושלים ובקבוק מיץ תפוזים.

לקראת השעה שתים טדי הקטן החל נרדם על הספה לאחר היום הארוך שעבר עליו עד כה והארי כיסה אותו בשמיכה בה ישן, מביט לרגע בטדי הקטן שכעת, בשנתו, הפסיק לשנות את תווי פניו ונראה להארי כול כך כמו בנם של לופין וטונקס. השיער החום הרך, תווי הפנים העדינים, האף שנטה קלות לימין. הכול היה מושלם.

לקראת השעה שלוש הופיע עומר, תיק בית ספר על גבו, ומאי חיממה עבורו מעט מארוחת צהריים שלהם, שואלת אותו מדי פעם שאלות סתמיות ובעיקר בוהה בלחיו הנפוחה שכעת זכתה לגוון סגלגל. מעניין מה חושבים על כך בבית הספר שלו.

"אני צריכה לצאת לאסוף את שירה מהגן, רוצים לבוא איתי?" הציעה מאי, "עומר יכול לפקוח עין על טדי בינתיים ובמקרה הכי גרוע נעיר את סבא וסבתא שלי."

להארי לא היה נעים לחשוב שיטריח את מר וגברת בן דור אך גם ככה היה עליהם להיפגש עם רון והרמיוני עוד זמן קצר. "אוקיי," ענה הארי בהיסוס ותוך דקות מספר מצא עצמו יוצא יחד עם מאי וג'יני באותו כיוון בו הלכו שעות מספר קודם לכן.

"כאן אנחנו מתפצלים," אמרה מאי לאחר שעודכנה בפרטי הפגישה של הארי וג'יני עם חבריהם, "פשוט תמשיכו ישר עד שתגיעו, אם תסתבכו בדרך חזור תשאלו מישהו, כולם כאן ידועים איפה כולם גרים," הוסיפה לאחר מחשבה קלה והמשיכה בדרכה.

"אוקיי..." מלמלה ג'יני והחליקה את ידה אל ידו של הארי והחלה לצעוד, גוררת אותו אחריה.

כנראה שהם הגיעו לאמפיתיאטרון מוקדם מדי כי לא נראה עוד שום סימן לרון והרמיוני. ג'יני התיישבה על אחד המושבים וסימנה להארי להתיישב לידה.

"מה, ג'ין?" שאל הארי כשראה איך חברתו חוזרת לבהות באופק, שקועה במחשבות.

"כלום, לא חשוב," היא אמרה אך פניה אמרו משהו אחר.

"ג'יני." טון קולו גרם לג'יני להרים את מבטה אליו.

"כשאתה ומאי הייתם בים אני קיבלתי הודעה. מאמא שלי," החלה להגיד בטון מבשר רעות.

"משהו קרה? אחד האחים שלך... נפגע?" שאל הארי בהיסוס,

"לא, לפחות בינתיים, אבל... אני צריכה לחזור לאנגליה, הארי, ולפי מה שאמא אמרה, גם טדי."

"אוה," אמר הארי, מנסה לרדת לסוף דעתה.

"אתה לא יכול לבוא," אמרה ג'יני ופתחה את פיה להסביר.

"מה? לא! אני הסנדק של טדי, הם לא יכולים קלחת אותו ממני ו... אני לא רוצה להיות בנפרד ממך," אמר הארי חצי בכעס חצי במבוכה.

"גם אני לא רוצה להיפרד ממך, בטח שלא אחרי השנה האחרונה אבל... זוכר שנפרדת ממני בהלוויה של דמבלדור כדי להגן עלי? עכשיו זה תורי להגן עליך. המצב באנגליה רגיש, בעיקר מבחינה פוליטית אבל גם ביטחונית. אחרי כול הבלגן עם וולדמורט יש הרבה משוגעים שאנשים מוכנים להאמין להם, אנשים מפחדים, עדיין, אפילו יותר מתמיד, ואתה... כולם ירצו אותך ואלו שמוכנים לעשות הכול בשביל שקט, בשביל אשליה של שקט-" תיקנה את עצמה "- להם אין שום בעיה להפיל הכול עליך."

הארי התכונן להשיב לג'יני, להגיד לה שלא איכפת לו שזה מסוכן, שהוא אוהב אותה ואת טדי יותר מדי בשביל ללכת. שהוא לא יישאר שם בלי לעשות כלום ואם היא חושבת שהוא יקשיב לסכנות היא טועה בגדול. אך לפני שהספיק להגיד אפילו מילה אחת הופיעו כמו משום מקום, אולי מפני שהתעתקו לשם, כעשרה מטרים מהארי וג'יני, רון והרמיוני, לבושים בגדי מוגלגים והולכים לכיוונם.

"הרמיוני!" קראה ג'יני בשמחה ורצה לכיוון חברתה.

"את לא אמורה לצעוק קודם 'רון'? אני אח שלך!" התלונן רון וזכה לגלגול עיניים מצד חברתו.

"היי, הרמיוני," אמר הארי אך עיניו ננעלו על פרצופו המעוצבן של רון, "היי, רון,"הוא אמר בהדגשה והתאפק שלא להתפקע מצחוק למראה הבעת פניו הבלתי מוגדרת של רון, ספק כועס, ספק משועשע.

"אז... אני מניחה שיש לנו הרבה על מה לדבר," אמרה הרמיוני. וצדקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא