העיניים הן ראי הנפש

היי לכם. מצטערת שזה לקח כל כך הרבה זמן. אבל צ'יפרתי בפרק ארוך במיוחד, אז תהנו :)

~קיסיירה

They say it's what you make, I say it's up to fate

It's woven in my soul, I need to let you go

Your eyes, they shine so bright, I wanna save that light

I can't escape this now, unless you show me how

- Demons, Imagine Dragons

פרק 4 - עיניים זהובות

פרסי קילל בפעם השביעית את העובדה שהתאים מוצבים בשורה ולא אחד מול השני.

הוא רצה לראות את הייזל, ידע שכך הוא יוכל להרגיע אותה סוף סוף. היא אומנם הייתה בתא הצמוד אליו, אבל זה לא עזר בדבר - במצב רגיל המרב שהיה יכול לעשות היה לעוות את ידו ולהעביר אותה דרך הסורגים אל התא שלה, אבל עם השלשלאות סביב מפרקי ידיו, גם זה לא היה אפשרי.

הוא שמע את הנשימות שלה, כבדות ומפוחדות, עומדות באוויר הטחוב, וכל מה שהוא היה יכול לעשות כדי להרגיע אותה היה לדבר. הוא נאלץ לעשות הפסקה אחרי כל כמה דקות, כשלא הצליח להמשיך יותר. והיא לא הפסיקה להתנשף.

נראה לו שהיא הייתה איתו כבר כמה שעות, לא יותר מיממה. הוא לא ידע מתי בדיוק היא התעוררה, אבל הוא לא חשב שזה היה לפני יותר מידי זמן, אם לשפוט לפי זמן התחלת הנשימות.

"הכל יהיה ב-בסדר," הוא מלמל. היא ענתה לו בנשיפה רועדת.

הוא ידע שהיא תבוא. לאו דווקא היא, ולאו דווקא עכשיו, אבל הוא ידע.

זה פשוט היה מהיר יותר וחזק יותר משהוא ציפה.

הוא ידע שהיא עשתה נזק. הוא שמע את הצעקות והרעש, עמומים ככל שיהיו בתוך התא שלי, אחרי ולפני שהיא הובאה פנימה. הוא לא ידע אם זה גרוע יותר ממה שהוא עשה או לא. הוא קיווה שהיא לא פגעה ביותר מידי אנשים. הוא קיווה שהם לא יכעסו יותר מידי.

"הייזל," הוא אמר שוב ברגע שהלשון שלו הרגישה פחות כמו עופרת ויותר כמו שהיא אמורה להרגיש. "זה יהיה בסדר. אל תדאגי. אני כ-כאן."

בין ההתנשפויות הוא שמע רשרושים מהצד השני של קיר התא השמאלי. אחרי רגע הוא הבחין בתזוזה בחשכה - יד עדינה הופיעה בקצה התא, פשוטה החוצה, אצבעות פרושות בחיפוש.

הוא זחל אל קדמת התא ממקום הישענו על הקיר ומתח את ידו קדימה, לקצה התא, ככל יכולתו. השלשלאות לחצו על עורו וחרצו בו.

קצות אצבעותיו רפרפו קלות על קצות אצבעותיה. עורה היה חלק ורך. חם משלו, כנראה כי הוא היה כאן זמן ארוך יותר ממנה.

הזרוע שלו כאבה מהמתיחה. מפרקי ידיו צרבו מהלחץ של השלשלאות הכבדות. הם לא הצליחו להתקרב יותר משפשוף קל של אצבעותיו באצבעותיה.

"הכל בסדר," הוא אמר שוב.

הם לא זזו.

~~~~~~~~~~~

הארי פתח את דלת הצינוק בזהירות, מודע לכך שהיא תמיד מחליקה בדממה אך לא יכול לעצור בעצמו בכל זאת.

רון והרמיוני היו מאחוריו. ג'יני שוב נאלצה להישאר בהוגוורטס - אחד מהתנאים של מקגונגל להסכם השחרורים שלהן היה בלי יציאות משטח הוגוורטס אחרי אחת עשרה בלילה אם זה לא מקרה של חיים ומוות. מקגרגור היה איפשהו למעלה, עדיין מסתובב בכיפה ומפקד על צוותי ההצלה והחירום שהסתובבו בכל האיזור וטיפלו בפצועים ובהסוואת היער מחדש, על אף שהשעה כבר אחרי חצות והארי די בטוח שהוא לא לקח הפסקה אחת מאז המתקפה, זאת אומרת מאז שש בבוקר.

גם הם עבדו ללא עצירה. במשך כל היום הוא, ג'יני, הרמיוני ורון הסתובבו בכל האזור, פינו עצים שהתרסקו, טיפלו באנשים שנפגעו, העבירו הודעות בין מקגרגור למנסן (מה שדרש ריצה הלוך ושוב מחוץ לחומות ההגנה הקסומות ובחזרה אל הכיפה כדי לא להפעיל את האתרעות והאזעקות המסובכות שמפוזרות בכל היער), והטילו אינספור לחשים וקללות שנועדו לחזק את החומות שנותרו.

זאת אומרת, כל החמש; כולן קטלניות, כולן איתנות, כולן מעשי ידי משרד הקסמים וההילאים. השישית והחיצונית ביותר נפלה באותו בוקר על ידי רעידת אדמה לא טבעית. על ידי הנערה היחפה.

החומה המקורית, הראשונה והאחרונה מסוגה, שרק בחסרונה נאלצה מנסן לקחת פיקוד ולדאוג להקמת החומות האחרות, נפלה לפני ארבעה ימים על ידי צונאמי בלתי אפשרי. על ידי פרסי ג'קסון.

רק בסוף היום, כשהחושך כבר החל להתפשט והארי לא הצליח לעמוד מבלי להתנדנד בחוסר יציבות, הם הרשו לעצמם לקחת הפסקה. ג'יני חזרה להוגוורטס והארי, רון והרמיוני נשארו בכיפה וחטפו כמה שעות שינה חפוזות בפינה לפני שהם ממשיכים בעבודה.

הארי לא הרגיש עירני במיוחד. מסע חיפושים שלם ועוד חצי מסע נוסף עברו עליו בשלוש השעות האלה, והוא עדיין הרגיש שהוא יכול לטעום את המים המלוחים של ים המפלצות ולהרגיש את הברק של תאליה דוחף אותו לאחור.

הוא מעולם לא חשב ששינה היא דבר מתיש, אבל זה היה לפני שהוא פגש את פרסי.

הארי צעד קדימה בשקט. אור ירקרק וחיוור הבהב לרגע בחדר שהיה חשוך לגמרי עד אז, כאילו מתעורר, והארי הדליק את שרביטו בדיוק בזמן לראות את פרסי מושך את ידו מקדמת תאו ונרתע במהירות לאחור, עיניו מצתמצמות.

הנערה בתא הצמוד אליו - מוגדרת עכשיו טרוריסטית מסוכנת ביותר על ידי ממשלת אנגליה וקהילת הקוסמים העולמית - עשתה את אותו דבר, מעט לאט יותר, לא באותה דריכות, אבל גם היא זחלה לאחורי התא שלה, ידה שהייתה מושטת נמשכת לחזה שלה כאילו נכוותה.

העיניים שלה היו זהובות וחיוורות. כאילו היו עשויות זהב בהיר. הארי לא יכל שלא לבהות בהן למשך רגע.

בעצם, כל דבר בה היה חיוור. הבגדים דהויים, הוא ראה עכשיו מקרוב - הג'ינס הבהיר היה פעם ג'ינס רגיל בצבע כחול, ולא תכלת לבנבן. החולצה הורודה הייתה פעם סגולה. אפילו העור הכהה שלה נראה חולני וזקוק לשמש.

עיניו של פרסי היו נעוצות בו. הארי החזיר לו מבט יציב, ובפעם הראשונה פרסי לא נראה מתנצל כלל. לא מהסס, לא מחשב. הוא נראה דרוך ומוכן להתגונן. כמעט סומר.

"הם מכירים אחד את השני," הארי מילמל.

רון הנהן. "עם הדרך בה הם החזיקו ידיים, אני לא רואה אפשרות אחרת."

העיניים של הנערה התרוצצו בחדר, עוברות על פני הארי וחבריו מבלי לעצור, כמו חיה לכודה.

"שלום לך," הרמיוני אמרה בשקט. העיניים של הנערה - ילדה? היא נראתה צעירה, בת חמש עשרה לכל היותר - ננעצו בה, כמו עיניו של פרסי. "אני הרמיוני, אלה הארי ורון. איך קוראים לך?"

עיניה של הילדה החליקו מפניה של הרמיוני והמשיכו להתרוצץ ברחבי החדר, גופה קפוא. עיניו של פרסי נותרו נעוצות בהרמיוני. הארי שם לב לדרך בה הלסת שלו מתהדקת.

הארי הביט שוב בנערה. "הכל בסדר, אנחנו לא רוצים לפגוע בך. רק תעני על כמה שאלות ונלך."

היא לא הרימה את פניה אליו, אבל החלה לנענע בראשה במקום. בשקט, בתנועות מדודות, ללא הפסקה. האור מהשרביט השתקף מעיניה, הוחזר מהן כשראשה היה מופנה לכיוונו.

הרמיוני קימטה את מצחה. פרסי נרתע, כאילו בתגובה אליה, ועיניו הבהירות חזרו אל הארי. הוא נראה כמעט עויין.

"סליחה?" שאלה הרמיוני בקול שהפך מהוסס. "את שומעת? אנחנו רק רוצים לדבר."

הנענועים הפכו מהירים יותר, כמעט קדחתניים. רון הניח את ידיו על מותניו. "תקשיבי, אנחנו לא רוצים להפוך את זה למסובך יותר ממה שזה. פשוט תעני, אנחנו יודעים שאת מבינה."

הנערה התכווצה עוד יותר בפינת התא, קול חנוק בוקע מפיה.

הארי נרתע בהפתעה. פרסי קפץ על רגליו בתנועה חדה, עיניו נפערות ומתמלאות באזהרה. הארי נעל את עיניו עם אלה של האסיר.

ידיו של פרסי היו מאוגרפות מתחת לשלשלאות האוזקות אותו. הארי בחן אותו למשך רגע, ואז את הילדה הרועדת בתא הצמוד, ושוב את פרסי. האסיר הותיק מבין השניים נראה כמעט מאיים, כמעט תוקפני, אבל הירוק בעיניו שידר משהו אחר. ייאוש.

הארי פנה שוב אל הנערה.

הוא צעד קדימה, עד שהיה ממש לפני הסורגים שלה. הנשימות שלה הפכו כבדות ולחוצות יותר עם כל צעד שלו.

"היי," הוא אמר, מטה את ראשו, מגביה את השרביט. "אנחנו לא רוצים לפגוע בך. הכל יהיה בסדר, אם רק תעני על השאלות שלנו. בכנות."

הילדה פלטה קול בכי נוסף, דמעות מתחילות לזלוג מעיניה, והארי הרגיש משהו נלחץ בחזה שלו. הוא לא הצליח לעצור בעצמו מלקחת צעד לאחור. הוא שמע את הרמיוני שואפת בחדות מאחוריו.

פרסי היה בקדמת התא שלו, עד כמה שהשלשלאות אפשרו לו. העיניים שלו היו מלאות בחרדה. "לא," הארי שמע אותו חורק בשקט, והגבות שלו התרוממו בתדהמה. הוא היה היחיד ששם לב.

"אנחנו חייבים להמשיך?" הרמיוני שאלה חרישית. הארי הסתובב אליה. עיניה של הרמיוני היו נעוצות בתא של הנערה, מתוחות. "תראו, היא בוכה…"

רון לחץ את ידה. "אין ברירה, הרמיוני. היא פושעת. היא הביאה את זה על עצמה. אנחנו חייבים להשיג מידע מאיפשהו."

הרמיוני ניענעה בראשה. "אני יודעת. אתה צודק."

הארי הביט ברפרוף בפרסי - כתפיים מכווצות, עיניים מרפרפות בין שלושתם בפאניקה - והחזיר את עיניו אל הנערה. "אין לנו ברירה. אי אפשר לעזוב אותה עד שהיא תדבר."

היא בכתה עכשיו, בקול, פנים רטובות וכתפיים רועדות, והארי הרגיש חלק מהייאוש של פרסי מתפתל בחזה שלו. למה אף אחד מהם לא פשוט עונה? למה הכל חייב להיות מסובך כל כך?

"תראי, זה לא צריך להתנהל ככה," רון אמר, נשמע נבוך ומהוסס גם הוא עכשיו. "פשוט תירגעי ונדבר, אין ממה לפחד…"

הילדה בכתה חזק יותר. העיניים של פרסי היו פעורות, מבוהלות.

"תפסיקו," הוא אמר, חזק יותר עכשיו, אבל עם קול הבכי של הנערה אף אחד חוץ מהארי לא שם לב.

הוא העמיד פנים שגם הוא לא שמע. "פשוט תנשמי עמוק. אנחנו רק רוצים לדבר; שום דבר מעבר לזה לא הולך לקרות עכשיו."

"למה עשית את זה? למה הפלת את החומה?" רון שאל.

"חבר'ה," אמרה הרמיוני, מתח בקולה, אבל הארי קטע אותה.

"לא. אנחנו צריכים תשובות." הוא לקח צעד נוסף לכיוון תאה של האסירה. "היא חייבת לענות לנו."

"תפסיקו!" פרסי צעק.

הקול הצרוד שלו הידהד בחדר למשך רגע, מתגבר אפילו על ההתנשמויות והיבבות. הארי הרים את עיניו. עיניו הירוקות של פרסי היו קרועות, סדוקות. הן היו נעוצות בהארי ואך ורק בהארי. למשך דקה תמימה, קולות הבכי מהתא השני היו הרעשים היחידים בצינוק.

הארי צעד לקראת התא של פרסי, התקרב עד שהם עמדו פנים מול פנים.

הבן של אל הים מעולם לא נראה חיוור יותר מאותו רגע.

"אנחנו לא יכולים," אמר הארי. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיק. יש לנו שני אסירים, אחד מהם עדיין מסרב לדבר. אנחנו חייבים לנסות גם את השנייה. אנחנו חייבים להתקדם לאנשהו."

הוא ידע, מהמבט בעיניו של פרסי, שהוא כבר יודע את כל זה. הארי ידע מה הוא הולך להגיד עוד לפני שהוא פתח את פיו, לפני שהוא הרכין את ראשו ונשם ברעד.

"בסדר," פרסי אמר חרישית. "בסדר, אני אדבר, פשוט - פשוט תעזבו אותה. תניחו לה. היא לא תעזור."

הוא דיבר לאט, חלק מהמילים נבלעות ונמרחות. הארי לא שאל על זה. הוא רק לקח צעד אחורה, נתן לפרסי מרווח נשימה.

הוא העריך את הכניעה שלו. ההקרבה, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אבל הוא לא הבין את הפחד.

פרסי היה בשקט למשך כמה רגעים, ואז הרים את ראשו שוב. עיניו היו מהוססות.

"אפשר - אפשר לדבר… בפרטיות?" הוא שאל בקטיעות, מעווה את פניו.

"אין מצב," אמר רון מיד.

"למה? יש משהו שאתה רוצה להגיד רק להארי?" חקרה הרמיוני, קולה הופך נוקשה.

"אתה לא יכול פשוט לדרוש את מה שבא לך," הוסיף רון, פניו מתקדרות בזעף.

"אני לא - אני לא," פרסי גמגם, נרתע. הארי מצמץ.

פרסי היה… מבוהל?

"מה הבעיה?" הארי שאל.

פרסי הביט בקיר שהפריד בין התא שלו לזה של הנערה, שעכשיו שהפוקוס ירד ממנה יבבה הרבה יותר בשקט. המבט בעיניו היה רך וחרד. "אני פשוט - הייז- היא לא תוכל להירגע כשאתם כ-כאן, כולכם."

הארי הביט בו, ואז פנה להביט בה - עדיין מכווצת, עדיין דומעת - והיא פלטה יפחה בתגובה למבטו. הוא נרתע.

"יש בזה משהו," אמר בהיסוס, מסתובב בחזרה אל חבריו.

"אתה רציני?" שאל רון.

"הוא צודק," אמרה הרמיוני, כבר לוקחת צעד לכיוון הדלת, עיניה נתלשות בכוח כמעט מהילדה. "הארי כבר היה כאן לבד ואנחנו יודעים שהשלשלאות עובדות. אנחנו נהיה במרחק קריאה אם משהו יקרה. עדיף שנחכה בחוץ," אמרה בהחלטיות.

"הרמיוני…" גנח רון.

היא נענעה בראשה במרץ. "הולכים. קדימה."

רון גילגל את עיניו, לא מרוצה בעליל, אבל נתן לה למשוך אותו החוצה. רגע מאוחר יותר והארי ופרסי, בתוספת האסירה החדשה, נותרו לבדם.

פרסי נפנה ממנו מיד. "הייזל, הייזל," הוא קרא, קולו איטי וקטוע אבל איכשהו בכל זאת מרגיע. "הכל בסדר, הכל יהיה בס-סדר."

הקול שלו עדיין נבלע ונמרח בצורה מוזרה - זאת הייתה הפעם הראשונה בה הארי שמע את פרסי מדבר במשפטים שלמים, והוא לא ידע אם זאת בעיה פיזית או משהו נפשי, אבל הוא לא ציפה לזה. פרסי התבטא באיטיות של מישהו שעדיין לומד לדבר. אבל הוא לא נראה חסר ביטחון כלל. העיניים שלו נותרו נעוצות בהארי, מביטות בו - בפעם הראשונה - בעוינות גלויה. בחשש.

הארי נלחם בחוסר הנוחות שהתפשט בו עם המבט המוכיח והחשדני הזה - פרסי הוא הפושע, לא הוא. אין לו על מה להתנצל.

בכל זאת, הוא לקח צעד נוסף אחורה, מנסה לתת להם תחושה של פרטיות.

אחרי כמה דקות פרסי כבר לא הביט בו כלל וקולה של הנערה - הייזל - כבר היה חלש ורגוע, פחות בכי ויותר התנשמויות רועדות, מלבד יבבה חנוקה פה ושם.

הארי הרים את שרביטו באיטיות. האור שהפיץ היה בהיר ונוקשה, כמעט מכאיב בחשיכה.

"זה יעזור אם אני אכבה את השרביט?" שאל בשקט, מביט בפרסי.

האסיר פגש בעיניו, ולרגע הם רק הביטו אחד בשני, עיניים ירוקות אל ירוקות זוהרות. פרסי בחן אותו בזהירות.

"כן," אמר לבסוף, מהנהן. הארי הינהן גם הוא.

"נוקס," אמר בנשיפה.

דקה יחידה עברה עד שעיניו הסתגלו לחושך החדש. ולאור החדש.

ירקרק, זהוב.

ירוק חיוור מילא את התא של פרסי, רוטט כמו מתחת למים, בקושי מספיק כדי להבחין בין צורות מגושמות במרחב. פניו של פרסי היו הדבר המואר ביותר בחדר, וגם הן רק בקושי.

אבל זה לא היה הצבע היחיד. הארי פנה לתא הצמוד, לא מסוגל לעצור בעצמו.

אור חלוש זהר מבפנים, זהוב אבל רק בקושי, גרסה חיוורת, כמעט לא נמצאת, של עיניה של הייזל. הוא הביט אל תוך התא שלה. זוג עיניים גדולות החזיר לו מבט מבפנים, מוזהבות ובהירות ומפיצות אור - בקושי, כמעט לא, אבל כן.

מפיצות זוהר שתפס את האבק סביב פניה אבל לא יותר מזה.

הייזל מצמצה ושאפה אוויר בקולניות. הארי הרכין את ראשו והחזיר את מבטו אל פרסי לפני שהיא תילחץ שוב.

"שניכם אותו הדבר," אמר בשקט. כמובן.

העיניים של פרסי היו נעוצות בו, קודחות בו חורים. הוא לא אמר שום דבר.

"כמה זמן אתה מכיר אותה?" הארי שאל. פרסי השפיל את מבטו לקרקע ביניהם.

עברה דקה של דממה. הארי כבר יישר את כתפיו, כבר החל להכין את עצמו לנזוף בפרסי או לעבור להייזל שוב, כשבנו של פוסידון סוף סוף פתח את פיו.

"שנה," אמר בצרידות. "אני חושב."

הארי הרשה לעצמו לחייך, מוקל. סוף-סוף, תשובות.

"גם היא כמוך? חצויה?"

פניו של פרסי קדרו. "זה - אתה - תראה את זה. בחזיונות. אין טעם לשאול."

הארי הידק את שפתיו. יש עוד זמן עד שיגיע לזכרונות מלפני שנה. כרגע פרסי של החזיונות היה רק בן שלוש עשרה. אבל זאת לא הפעם האחרונה שהוא יתשאל את פרסי, והוא רוצה גם לישון הלילה, אז אפשר להתרכז בדברים אחרים. בינתיים.

"למה העיניים שלכם זוהרות?" הוא שאל במקום.

פרסי הרים את ראשו והציץ בו, גבותיו מתרוממות מעט בהפתעה. "הן - זה - זה קשור למצב. שלנו. העיניים נראות בהירות, כי - גם אנחנו ככה."

"אתם בהירים?" הארי שאל, מרים גבה. פרסי לא השיב, לא הרים את ראשו מהבהייה באדמה.

גם אם לא הייתה כוונה נסתרת בתגובה הזאת, והארי ידע שיש, זה היה שקר. שניהם היו חיוורים, אבל גוון עורו האמיתי של פרסי היה שזוף ומוזהב והייזל הייתה אף כהה יותר. אף אחד מהם לא היה בהיר בצורה טבעית.

"פרסי."

פרסי הרכין את ראשו עוד יותר, כאילו נבוך.

"אמרת שתדבר. אתה לא יכול להתחמק מכל שאלה."

פרסי התנשף. "אני לא. פשוט, תשאל. משהו אחר," הוא מלמל, קולו נהיה עבה יותר.

"אוקיי," הארי אמר, רוכן קדימה ומטה כדי לראות מעט מפניו המושפלות של פרסי בחשיכה. "הנה שאלה - למה הפלת את החומה? למה החברה שלך הייזל הפילה חומת הגנה נוספת?"

פרסי לא ענה, רק התנשם. הארי רכן קדימה, עיניו מצתמצמות. "למה להוריד את ההגנות של הכיפה? מה המטרה?"

אף תגובה. פרסי אפילו לא הביט בו. כעס החל להתגבר בו, והארי לא הצליח לעצור בעצמו מלהרים את קולו. "היי, אני מדבר אליך!"

פרסי נרתע, כל גופו נזרק מעלה ואחורה. עיניו היו פעורות לרווחה, נשימותיו קצרות. הנשימות של הייזל גמגמו בפאניקה מהתא השכן.

"רגע," פרסי נשף. "אני - רגע, אני לא - יכול -"

הקול שלו נשמע חנוק ומקוטע אפילו יותר מהרגיל. הוא נראה כאילו בקושי הצליח לנשום. הארי הזדקף, נשען מעט לאחור. הידיים של פרסי רעדו.

הוא נתן לדקות הבאות לעבור בדממה. עד שהייזל שוב נרגעה, ופרסי התייצב, ומלבד הנשימות העדיין-רועדות של שניהם, השתררה דממה בצינוק.

"מה קרה?" שאל הארי לבסוף. פרסי ניענע בראשו.

"זה קשה, ל-לדבר," אמר בשקט, המילים נבלעות בפיו, מאלצות את הארי לאמץ את אוזניו גם בשקט של החדר. "לפעמים אני לא מצליח, יותר מכמה מ-מילים ברצף. צריך - הפסקות. בין לבין. זמן. למצוא את המילים, ל-לבטא נכון."

הארי הנהן, שקט. עיניו התגנבו לתא השכן. "מה לגביה?"

פרסי הביט לכיוון הקיר המפריד בין תאיהם, פניו מתרככות.

"הייזל לא מדברת," אמר, חרישי.

הארי לא ידע אם להאמין לו. "בכלל לא?" פרסי ניענע בראשו לשלילה. "אבל היא מבינה," הסיק הארי.

פרסי הביט בו שוב.

"כן. שנינו."

שניכם מבינים. אבל אחד מדבר, והשנייה לא.

מה ההבדל?

אבל פרסי כבר התחיל להתנשף שוב, עיניו עצומות כאילו בניסיון להתרכז. אז הארי החליט להתרכז בעיקר ולהניח לו, לפחות בינתיים.

"מה אתם רוצים?" הוא שאל. "מה אתם מחפשים פה?"

פרסי ניענע בראשו ולא אמר שום דבר.

"תענה על השאלה שלי," הארי דרש, נוקשה אבל לא כועס שוב. "אתה יכול לדבר לאט אם אתה צריך זמן, אבל תענה."

אבל הדקות נמתחו, ופרסי לא ענה. עיניו היו נעוצות בקרקע שוב, ממצמצות כל כמה רגעים, והארי הקשיב בזמן שנשימותיו התאזנו ומצאו קצב אחיד, אבל אף תשובה לא באה.

הארי קם על רגליו, סבלנותו כמעט פוקעת. פרסי הביט מעלה אליו במהירות.

"אם אתה לא מסוגל, זה משהו אחד. אבל אני הבטחתי לעזוב את הייזל בתמורה לתשובות שלך, ואני לא מוכן שתשחק בי. אני אולי צעיר, פרסי, אבל אל תטעה. אני רציני בדיוק כמו כל הילאי אחר שתראה."

פרסי רק הביט בו, עיניו גדולות ועגולות. הארי נשף, כעס שוב ממלא אותו, אבל הוא שמר על איפוק.

"בסדר," אמר. "זאת הבחירה שלך."

הוא הסתובב, לקח חצי צעד בכיוון התא הצמוד - בקושי התקדם באמת - אבל היד של פרסי כבר נשלחה קדימה, כאילו כדי לעצור אותו, לפני שהשלשלת האוזקת אותה עצרה אותו.

"בבקשה," הוא אמר, והוא נשמע חסר נשימה שוב, הפעם מרוב לחץ. "בבקשה. אני לא יכול - אני לא יכול להגיד. תשאל משהו אחר. עזוב את הייזל, היא לא - היא לא מסוגלת ל-לדבר. תשאל מ-משהו אחר."

המילים בקעו מפיו רועדות, נמהרות. הוא העביר יד על פניו כאילו כדי לאזן את עצמו, וזה היה ניסיון שווא.

הארי גנח.

הוא התיישב שוב. עיניו של פרסי נפערו, גדולות ומופתעות, והבעת פניו התרככה למשהו שנראה כמו שביב של התחלה של חיוך. הארי ניענע בראשו.

"אני לא אוכל לוותר לך לנצח," הזהיר בשקט. "מתישהו, אתה תצטרך להחליט. אתה או הייזל."

פניו של פרסי קדרו שוב. הוא הסיט את מבטו. הארי נאנח.

הוא החליט לשנות נושא.

"אני חייב להודות שאני לא מחבב את התאליה ההיא," הוא הודה, כאילו בדרך אגב, משיג לעצמו את תשומת ליבו המלאה של פרסי ברגע.

"היא נראית חמומה ותוקפנית," המשיך. "אני מניח שחלק מזה היה קשור לחטיפה של אנבת', אבל לכולכם היה קשה באותו מסע. אי אפשר לוותר לה."

פרסי בחן אותו בזהירות. "תאליה היא… מורכבת," הגיב באיטיות. "היא לא נפתחת בקלות. היא צריכה -" הוא עצר, לקח נשימה, "- זמן. לסמוך על אנשים. להירגע."

הארי הינהן. "מה המצב ביניכם היום?"

העיניים של פרסי בהו באוויר מולו. "חברים. אני לא… לא רואה אותה הרבה."

"לא כמו שהיית רוצה?"

פרסי ניענע בראשו.

"למה?"

העיניים הירוקות-זוהרות האלה ננעצו בו לרגע. "היא נוסעת הרבה. מטיילת. לא במחנה."

"ואתה מתגעגע." לזה פרסי לא הגיב, אבל הארי לא היה צריך אישור. "מה לגבי אמא שלך?"

פרסי נרתע. "א-אמא שלי?"

הארי הינהן. "ראיתי אותה, בחזיונות. היא נראית כמו אמא טובה."

"הכי," פרסי אמר בהחלטיות, למרות שעיניו עדיין הביעו היסוס. "הכי טובה שיש."

"זה בטח כיף, שיש לך אמא," הארי לא הצליח לעצור בעצמו. אמא של פרסי בחזיונות תמיד הייתה האדם הכי אכפתי ומתחשב בחדר, תמיד דאגה לפרסי מעל הכל. כשהוא התעורר לפני שעה, בדיוק אחרי ההקרבה של ביאנקה במדבר, הלב שלו כאב. וזה לא היה רק בגלל המוות הלא צפוי.

הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על סאלי ג'קסון. הוא… קינא.

פרסי מיצמץ. הארי לא הרגיש מטופש מידי על חשיפת המידע - פרסי רואה חזיונות עליו בכל מקרה. הוא בטח יודע שההורים שלו מתים כבר הרבה מאוד זמן.

"אתה רואה אותה הרבה?" הארי המשיך.

"אני - מנסה," ענה פרסי, קולו הופך חלש. "לא תמיד אפשר."

"לא, אני מניח שלא, עם חיים כמו שלך," הירהר הארי. "מתי היתה הפעם האחרונה שראית אותה?"

"היא - אני -" פרסי איגרף את ידיו."אני לא -" הוא עצר, בלע רוק, עיניו נפערות. "אני לא יודע. אני לא זוכר." הוא נראה מזועזע, כאילו רק עכשיו הבין את זה.

הארי לא עצר. "ואנבת'? מתי ראית אותה בפעם האחרונה?"

הפאניקה בעיניו של פרסי קפאה. הוחלפה במשהו אחר. משהו מיואש ועצוב ורועד, משהו כמעט מבועת. "אני לא בטוח," הוא אמר בשקט, מסיט את פניו מטה שוב.

הארי לא ידע אם זה שקר או לא. הוא לא ידע מה להבין מכל זה.

הוא נתן לשקט לשרור באוויר למשך דקות נוספות. נשימותיה של הייזל כבר לא נשמעו כמעט בכלל. פרסי עדיין לא פתח את אגרופיו, עדיין לא הרים את מבטו.

"אתה פוחד," הארי מילמל.

פרסי לא הגיב.

אבל זה לא היה חדש. הארי לא ציפה ממנו להגיב. פרסי הסכים לדבר רק בלית ברירה, והוא עדיין לא שיתף מידע אם היה יכול להימנע מזה. הוא ענה רק על מה שהארי שאל אותו בדיוק, בלי לנדב הסברים, ורק כשהארי שאל אותו שאלות ברורות וספציפיות. והארי לא יכול שלא להיות מופתע - פרסי היה דברן לא קטן בתור ילד. בעצם, הוא היה הרבה דברים בתור ילד. הנער שמולו עכשיו היה משהו אחר לגמרי ממה שהוא חווה בחזיונות.

אם הוא רק היה יכול, לא היה ספק בראשו של הארי שפרסי ג'קסון של ההווה - של הצינוק - היה נועל את שפתיו ושותק לנצח.

אבל הייזל הגיעה. רק כשהיה להם על מי לאיים פרסי הסכים לדבר.

אבל… גם זה לא נכון. לא לגמרי. הרי פרסי כן דיבר כשהוא היה האסיר היחיד. הוא אמר רק דבר אחד, אבל זה היה הדבר היחיד שהוא שיתף מרצונו.

אחרים עוד יבואו. זה רק מתחיל.

זה, וכמובן, הוא נתן להארי את החזיונות. כל חייו עומדים להיפרש בפני הארי כמו שטיח, ופרסי גרם לזה.

יכול להיות שהוא עשה את זה כדי להשיג את זיכרונותיו של הארי. רוב הסיכויים, בעצם. אבל עדיין. כל שאלה שיש להארי עכשיו, הוא עוד יקבל תשובה. מתישהו, אבל זה יגיע.

אבל מה שהוא אמר. אחרים עוד יבואו - זה היה לגמרי חסר תמורה. הוא אמר את זה אך ורק כדי שהם ידעו את זה.

אזהרה?

אבל למה?  

"ידעת שהייזל הולכת להופיע פה," אמר הארי, גלגלי שיניים עוד מסתובבים בראשו. פרסי הביט בו, עיניו זהירות שוב, והינהן. הארי מיצמץ בהפתעה.

פרסי לא מגיב אף פעם, אבל הוא הינהן. בתנועה חדה, מכוונת. והארי אפילו לא שאל שאלה.

פרסי רצה שהארי ידע שהוא יודע.

"ועוד הולכים להגיע?" הארי שאל, מנסה להיות זהיר, אבל לא היה צורך. פרסי הינהן עוד לפני שגמר את השאלה.

"כמה?"

"כמה שצריך."

הארי שאף אוויר. "עד שכל החומות ייפלו."

פרסי הרכין את ראשו.

הארי הזדקף, אדרנלין כבר מתחיל לזרום בגופו, הצורך לזוז ולהילחם ולהזהיר את האחרים כמעט מרים אותו על רגליו.

"מתי?" הוא רכן קדימה. "מתי הם יבואו?"

פרסי ניענע בראשו הפעם. הארי הידק את ליסתו.

"פרסי," הוא סינן. "זה לא הזמן להפסיק. תגיד לי מתי תהיה המתקפה הבאה."

"ל-לא יודע," אמר פרסי בשקט. כתפיו התכווצו מעט. "אני לא יודע."

הארי רצה להמשיך לשאול - רצה לנער אותו עד שייתן לו את התשובה - אבל זה היה דחוף יותר. הם חייבים להתכונן. בפעם הבאה הם לא יקרסו ברגע שמישהו יתקוף. הם צריכים להציב עוד שומרים, הם חייבים להיות מוכנים…

הוא כבר היה על רגליו, כבר התחיל להתקדם לכיוון דלת הצינוק מבלי שיקדיש לכך מחשבה, כשקולו של פרסי עצר אותו.

"הארי," הוא אמר בצרידות. הארי קפא.

פרסי מעולם, מעולם לא השתמש בשם שלו בעבר. בשם של אף אחד מהם.

פרסי מעולם לא דיבר אם הוא יכל לשתוק, חוץ מפעם אחת, וזאת הייתה אזהרה.

הארי הסתובב אליו. "מה, פרסי?"

העיניים של פרסי נראו פחות כמו עיניים ויותר כמו פנסים ממרחק כזה, על אף שהאור שהפיצו היה חיוור ולא מאוד מועיל. הארי בקושי הצליח לזהות את תווי פניו.

אבל הירוק בעיניו עדיין זרח.

"אתם לא חייבים להילחם," פרסי אמר בשקט, כמעט בלחישה.

הארי לא הגיב, רק בהה בו.

"אתם יכולים להוריד את החומות. ל-להיכנע מראש."

"למה שנרצה לעשות דבר כזה?" הארי דרש, קולו מאמץ טון של נחישות מבלי שיתכוון לכך.

עיניו של פרסי היו ממוקדות בו כמו לייזרים. "פחות אנשים יפגעו. פחות סבל."

הארי צימצם את עיניו. "אתה רוצה שנוותר על האפשרות שלא יהיה סבל בכלל, כדי שנתפשר על 'פחות סבל'?"

פרסי לא נרתע. לא זז מילימטר, למען האמת. הוא היה קפוא כמו פסל.

"לא," הוא אמר בשקט. "זה לא ק-קשור אליי. יש לכם - יש בחירה."

הארי הסתובב שוב לדלת, לא טורח בכלל לענות, למרות שכתפיו החלו לכאוב מרוב מתח. פרסי לא הביט בו בכזה ריכוז מאז שהוא יצר את החיבור ביניהם.

הצלקת בצורת הקלשון על מפרק ידו כאבה.

"אתם יכולים לגמור את זה עכשיו," פרסי אמר חרישית, מילותיו איטיות ומוקפדות. "או להמשיך להיאבק לשווא."

הארי לא הסתובב להביט בו. הוא סגר את דלת הצינוק מאחוריו בטריקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא