העיניים הן ראי הנפש

אני כל כך מצטערת על ההמתנה הארוכה! מקווה שייקח לי פחות זמן להעלות את הפרק הבא.

אם יש דרך לעודד אותי למהר זה תגובות, אז אל תתביישו.

All my friends are heathens, take it slow

Wait for them to ask you who you know

Please don't make any sudden moves

You don't know the half of the abuse

- Heathens, Twenty One Pilots

פרק 3 - עיניים פעורות

הארי התעורר בקפיצה.

הוא מחה את הזיעה ממצחו בזמן שניסה להסדיר את הנשימה. סיוטים לא היו דבר חדש בשבילו, לא אחרי המלחמה. לילה בלי סיוטים היה יוצא דופן אפילו. אבל הוא תמיד היה יכול להסתכל מסביבו בחדר החשוך ולהרגיע את עצמו, להגיד לעצמו שהם כבר ניצחו וולדמורט, שהכל בסדר עכשיו, שזה לא אמיתי. הוא היה קם והולך לראות שטויות בטלוויזיה שרון עדיין לא מסוגל להפעיל, או שומע שירים באוזניות שרון עדיין לא הסכים לנסות. לפעמים הוא היה אפילו מצליח לעצור בעצמו מליצור קשר עם ג'יני ולא לבזבז לה עוד לילה בדיבורים, כי אפילו שהיא תמיד שמחה לשמוע ממנו, הוא ידע שהיא עייפה אחר כך, ולעומתו, היא עדיין למדה.

אבל עכשיו הלילות שלו היו מלאים בסיפורים על מישהו אחר.

פרסי בן השתים-עשרה בדיוק ספג עקיצה מהעקרב של לוק, שהתגלה כבוגד. ומסתבר שבשלב הזה הגוף של הארי כבר לא היה יכול לסבול את זה.

הוא הסתכל על שעון היד שלו שנח על השידה ליד מיטתו. כמעט חמש לפנות בוקר. הוא נאנח. רון ישן בחדרו, את זה הארי הצליח להבין מהקול החלוש של נחירות מהמשך המסדרון בדירה שלהם. הוא קם מהמיטה ויצא מהחדר, משפשף את עיניו בעייפות.

אם הוא בכל מקרה לא ישן, עדיף שלפחות ינצל את הזמן בעשיית משהו מועיל.

~~~~~~~~~~~

הדלת לחדר הצינוק לא חרקה אפילו קצת כשהוא פתח אותה והוא חייב להודות שזה הפתיע אותו. הוא ניצל את החשכה והשקט כדי להתגנב אל תוך החדר בדממה. לא הייתה דרך לדעת אם זה יום או לילה בצינוק האטום של הכיפה, אבל הוא הניח שפרסי ישן.

הוא טעה. פרסי ישב, שעון על הקיר, קרוב מספיק  כדי שהשלשלאות יאפשרו לזרועותיו מרחב תנועה. עיניו היו פקוחות וזורחות מתמיד, עוקבות אחרי הארי כשהוא התקרב. הארי בחן אותו בהבעה זהירה.

הוא נעמד מול הסורגים והביט מטה אל האסיר. "שלום, פרסי."

העיניים של פרסי נפערו קצת עם השימוש בשמו, אבל זאת הייתה התגובה היחידה שלו. הארי חיכה. פרסי מצמץ.

הארי הביט בו ארוכות. "למה עשית את זה? למה יצרת את החיבור הזה בינינו?"

פרסי השפיל את מבטו אל הקרקע. האצבעות שלו יצרו דוגמאות עדינות בעפר.

"בדיוק חלמתי עליך, נפגע מנשיכת עקרב ומהבגידה של לוק."

האצבעות קפאו לרגע ואז המשיכו, כאילו דבר לא קרה.

"עשית שם מהומה די גדולה יחסית לילד בן שתיים עשרה. האולימפוס. פגישה ראשונה עם אבא שלך. מרשים."

פרסי לא הכיר בדבריו, אז הוא המשיך.

"היה לכם מסע די גאוני, ועוד בגילכם. רק לא הצלחתי להבין איך בדיוק ברחתם מהגן של מדוזה, החלום נקטע והתחלף באותו רגע. השתמשתם בהשתקפות?"

פרסי התחיל לחפור עמוק יותר עם האצבעות שלו, עיניו מרותקות לעבודתו. הארי התיישב, נשען גם הוא על הקיר.

"הבגידה של לוק הייתה לא צפויה. אני מצטער. זה בטח היה נורא. אני… אני יודע איך זה כשמישהו קרוב אליך בוגד בך. חבר טוב של ההורים שלי היה זה שהסגיר אותם לרוצח שלהם."

פרסי נותר ממוקד באצבעותיו.

הוא נאנח. "אז זאת הסיבה שהפלת את החומה? כדי להשיג מכאן יתרון כדי לנקום בלוק? להציל את העולם ממשהו אחר?"

פרסי העיף בו מבט מבין ריסיו, מהיר וחולף. הארי הרים גבה.

"אם זה למטרה חשובה… אנחנו יכולים לעזור לך. אבל אתה חייב לתת לי סיבה טובה מספיק כדי שנוכל להוציא אותך מכאן."

זה היה שקר גמור. פרסי לעולם לא ישוחרר אחרי דבר כזה. כנראה שגם הוא היה מודע לעובדה, כי הוא חזר לחוסר תגובה מוחלט.

"תראה. אני מבין. אתה לא חייב לדבר איתי לגבי החומות. אבל החיבור. חברה שלי גילתה שכל החזיונות שלי אמיתיים, שכל הדברים האלה באמת קרו… למה שתיתן לי לראות את כל זה? העבר שלך?"

החפירות והשרטוטים הפכו נמרצים יותר. פרסי הטה את ראשו ומצמץ, לעולם לא מסתכל למעלה.

"גם לך יש חלומות? אתה… רואה דברים עלי?"

פרסי עצר לגמרי באותו רגע. הוא לא הרים את ראשו, אבל העצירה הייתה ארוכה מספיק להבהיר להארי שהוא פגע במשהו.

"מה? מה ראית?" הוא שאל.

פרסי ניענע בראשו. רגע לאחר מכן הוא חזר לשרטט באצבעותיו. הארי נאנח בתסכול.

"אני לא מבין אותך. היית גיבור, הצלת את העולם ממלחמה בין האלים על הגנב של הברק. הצלת את אמא שלך. ועכשיו אתה פורץ חומות ומשאיר דברים יקרי ערך חשופים ופגיעים לכל מי שעובר כאן!"

הכתפיים של פרסי התכווצו, רק טיפ-טיפה. הוא המשיך להתעסק עם האדמה.

"למה עשית את זה? עכשיו אתה תקוע. אין לך לאן להמשיך מתוך התא הזה."

אף תגובה מהתא.

"אלא אם…"

פרסי לא הגיב. הארי נעץ בערימת השיער שלו מבט נוקב.

"אתה… אתה לא לבד." פרסי לא הפסיק, אבל הארי ידע שזה בעל ערך. הוא הרגיש את ההבנה מתפשטת בו באיחור. "אתה עובד עם מישהו?... בשביל מישהו?"

פרסי לא הניד עפעף.

הארי נאנח. זה הביא תועלת בערך כמו שיחה עם קיר. הוא צפה בפרסי, שהמשיך לצייר פסים חסרי משמעות בעפר, עיניו ממוקדות באצבעותיו כמו מהופנט. שתיקה התמקמה בחדר הטחוב.

"למה אתה לא מדבר?" הארי מלמל. פרסי ליטף את הקו האחרון שיצר, מוחק אותו. "למה אתה עושה את זה?"

קווים חדשים החלו להיפרש שוב על הקרקע. האור הירקרק מעיניו של פרסי בקושי הספיק כדי להאיר אותם, אבל הארי לא הדליק את השרביט שלו.

"מה קרה לעיניים שלך, הא? הן לא תמיד היו ככה. פעם הן נראו כמו הים, לא כמו - לא כמו זכוכיות."

זכוכיות סדוקות, מחליפות אור, שטוחות.

היד המציירת קפאה לרגע, גמגמה, ועצרה לגמרי למשך כמה שניות. הראש של פרסי נותר מושפל.

הארי הביט בו. "הן עדיין מתפקדות, נכון? זאת אומרת, אתה רואה. אבל זה לא יכול להיות חסר משמעות." פרסי לא זז מילימטר, כל גופו קפוא במקומו. "מי עשה לך את זה? ולמה?"

הארי בחן את פרסי למשך רגע אחד של דממה מוחלטת, את חוסר התזוזה שעטף את האוויר סביבו. ואז פרסי מתח את אצבעותיו, בעדינות, אחת אחרי השנייה, וחזר לשרטט.

הארי הסתכל בלי להגיד שום דבר. פרסי המשיך לא להתייחס אליו, מצייר במהירות הולכת וגוברת, עוד קו ועוד קו. מחיקה. קווים חדשים.

הארי הביט בפניו הריקים של פרסי ולאט לאט, בצורה זהירה ובולטת, הוא נשען קדימה, עוטף את אצבעותיו סביב סורגיי התא ולופת אותם. הכתפיים של פרסי התכווצו בתנועה כמעט בלתי מורגשת עם צמצום המרחק ביניהם.

"אתה יכול לא לענות לי. אין לי איך לגרום לך לדבר. אבל אחריי יבוא מישהו אחר, שלא יהסס להשתמש באמצעים קיצוניים יותר כדי להשיג ממך תגובה. אז אני מציע, בשבילך, שתענה לשאלות שלי. אני מבטיח לדאוג שלא יקרה לך שום דבר אם רק תשתף פעולה."

הארי הביט בו. פרסי לא הביט בו בחזרה. האצבעות שלו המשיכו לרוץ על הקרקע ללא היסוס.

לאחר דקה ארוכה הארי נשען אחורה, נושף אוויר מראותיו. "אתה חסר סיכוי," הוא מלמל. פרסי ענה במחיקת הקווים שיצר והתחלתם מחדש.

הארי חשב שוב על החלום שלו. פרסי ג'קסון היה גיבור פעם. הוא נלחם להרוג מפלצות ולשמור על השלום בין האלים, וכל זה רק בגיל 12. הוא ואנבת' וגרובר הסתובבו ברחבי אמריקה, עם קצת כסף מזומן ומטרה וזהו זה פחות או יותר, הסתבכו עם ישויות אלמותיות ונלחמו ביצורים מזוויעים, ופרסי מעולם לא היסס. הארי ידע. הוא היה שם, בתוך הראש שלו, ברגעים האלה. הוא חווה את שברי ההרפתקאות האלה כאילו שמו היה פרסי והוא הבן של אל הים, והוא ידע. הוא הכיר את פרסי כי הוא היה הוא. 

אז מה, בשם מרלין הקסום, יכול היה להפוך גיבור צעיר כמו פרסי, חדור אמונה ומטרה ועם לב טוב כמו שלו, לפושע המסוכן ביותר באנגליה ואולי בעולם הקוסמים כולו?

פרסי המרוכז לא הגיב כשהארי בחן אותו בחשכה. החולצה הלבנה, שעכשיו הארי היה מסוגל לראות שהיא לא בדיוק לבנה אלא פשוט מאוד דהויה, הג'ינס המשופשף, הרגליים היחפות - ככה פרסי הגיע. זה כל מה שהוא הביא איתו מאיפה שזה לא יהיה שהוא בא ממנו. השיער שלו נראה פרוע, ארוך מידי אולי, דורש תספורת, אבל לא היה ניתן לדעת אם פרסי הזניח את עצמו למשך תקופה או שזאת פשוט התספורת האהובה עליו. הלכלוך שכיסה אותו יכול היה להיות מלילות של שינה על האדמה או מהתא הזה בלבד. המראה שלו, כמו ההתנהגות שלו, לא עזר להארי לענות על אף אחת משאלותיו.

הידיים של פרסי קפאו באותו רגע שהארי שמע את זה. רעש עמום מלמעלה, מהכיפה. הראש של פרסי זינק אל הארי כמו נשוך נחש, מביט בו בעיניים פעורות ומלבדן פנים חסרי הבעה.

הארי קפץ על רגליו. הרעש היה צעקות.

הוא העיף מבט אחרון בפרסי, שעיניו היו נעוצות בו מתוך פניו החיוורים. הצעקות התחזקו.

הארי יצא מהצינוק בריצה, מבלי להביט לאחור.

~~~~~~~~~~~

הקרקע רעדה סביבו כשהוא פרץ מהכיפה בריצה. "מה קורה כאן?"

אחד מהשומרים הסתובב אליו. הארי בקושי הצליח לזהות את עיניו הפעורות בפניקה עם האור אפרפר של הזריחה שהתפשט בשמיים. "שם! בהמשך! חומת ההגנה הבאה - היא נופלת!"

הארי רץ קדימה, שיניו מתהדקות. "לא לא לא…"

הוא התעתק, כמו שמקגרגור עשה בפעם הקודמת שהיה כאן, אל המקום הרחוק ביותר אליו ניתן להתעתק בין חומות ההגנה, ומשם המשיך מיד בריצה. הקרקע רעדה כל כך חזק שהוא פחד לאבד לאבד שיווי משקל ולמעוד בכל רגע. הצעקות הלכו והתחזקו. שומרים רצו סביבו לכל עבר.

ואז הוא באמת נפל. רעד - אין לו מילה אחרת לתאר את הרטט הזה שעבר בו, כל כך חזק ומהמם שהארי לא הצליח לשמור בפנים צעקה - התנגש בו, העיף אותו מתחת לרגליו. הוא התגלגל עוד כמה מטרים, עדיין בשוק, שאריות מהמתח הגבוה עדיין אוחזים בו. זה לא היה גל רוח. זה לא היה באוויר. זה היה -

קסם. החומה.

הוא חרק שיניים ונעמד ברגע שמצא שיווי משקל שוב. ואז הוא רץ.

אחרי מה שנדמה כשתי שניות אבל היה כנראה יותר, הארי פרץ את הצמחייה הפראית מולו, מגלה מולו עיגול מושלם של קרחת יער מלאה בעצים שנתלשו וצמחים שנהרסו.

בדיוק באמצע, עמדה נערה.

היה לה עור כהה ותלתלים עבים שהתפזרו לכל עבר. היא לבשה חולצה ורדרדה ומכנסי ג'ינס בהירים. היא הייתה קטנת גזרה ונמוכה. הרגליים שלה היו יחפות.

היא צרחה. הקרקע נעה סביבה בגלים. כמו אדוות שנוצרו במים, מתפשטות סביבה, עולות ויורדות ויוצרות הרס וכאוס. עצים התעקמו ונפלו אם לא עמדו בשיפוע כשהגל הרים אותם. אבנים וסלעים התגלגלו מצד לצד. שומרים נפלו כמו דומינו.

היער כולו כרע ברך לפני הנערה היחפה.

הארי נאחז בעץ כשגל נוסף הרטיט את האדמה וכמעט הפיל אותו מרגליו. צרחות עפו סביבו מכל עבר. משהו עמד באוויר, משהו יבש ומתפצח וקריר - שאריות של קסם.

הארי חרק בשיניו והכריח את עצמו להזדקף.

עוד גל ועוד גל, באים והולכים במהירות גוברת, מפילים והופכים את הכל סביבו. הארי לפת את גזע העץ ונאבק להישאר זקוף, למתוח את זרועו, לייצב את השרביט בידו. מישהו לימינו צרח בכאב.

הקרקע נעה תחתיו. היד שלו רעדה יחד עם כל גופו.

הוא כיוון את השרביט וצעק.

העולם דמם ברגע. הקרקע נפלה בחזרה למקומה. הצעקות השתתקו ופסקו. אבנים אחרונות התגלגלו לעצירה.

הנערה הייתה באמצע, מוקפת בעיגול של אדמה הפוכה, נקייה, שטוחה. היא הסתובבה לכיוונו של הארי על רגליים רועדות.

הוא לא היה יכול להיות בטוח, לא ממרחק כזה, אבל הארי היה יכול להישבע שהעיניים שלה זרחו.

רגליה התקפלו והיא קרסה.

~~~~~~~~~~~

מקגרגור התקרב אל השלישייה - רון והרמיוני צמודים על הדשא הפרוע והארי שעון לידם על קיר הכיפה - והבעתו הריקה הנצחית מוחלפת בתשישות. הוא נאנח.

"האסירה החדשה נעולה בתא. אין לנו שלשלאות שחורות נוספות, אז אין לנו ברירה אלא לקוות שהתאים אכן ימנעו ממנה להשתמש ביכולותיה. היא עדיין מחוסרת הכרה." עיניו התמקדו בהארי. "עבודה טובה."

הארי הידק את לסתו. "זה לא מספיק. אנחנו לא רוצים מחמאות. אנחנו רוצים לדעת מה באמת קורה כאן."

העיניים של מקגרגור הצטמצמו. "זה לא -"

"אדוני, עם כל הכבוד," אמרה הרמיוני, משלבת את ידיה עם אלה של רון קפוץ השפתיים. עיניו של מקגרגור קפצו אליה. "חסר לנו מידע. אנחנו לא יודעים מה נמצא כאן בכיפה שגרם לשניים לתקוף. על מה החומות מגנות?"

מקגרגור פתח את פיו אבל רון הקדים אותו. "אנחנו לא יכולים לעזור אם לא נדע את הסיפור אליו אנחנו נכנסים."

הארי שלה את ידיו על חזהו. "המפקדת מנסן אמרה שאנחנו חלק מהצוות. זה אומר שהיא סומכת עלינו."

מקגרגור העביר את מבטו ביניהם. עיניו האפורות היו חדות כתמיד.

הוא נאנח שוב. "בסדר." העייפות חזרה והשתלטה על פניו. הוא העביר יד בשערו הבהיר. "בסדר. בתוך הכיפה הזאת יש משהו, חפץ, כל כך רב עוצמה, שמישהו ראה צורך להציב חומות קסומות מסביב לכיפה השומרת עליו. הסיפור על החומות העתיקות האלה מספיק ישן ומעורפל כדי שעם השנים הוא יתפשט ויוגזם, עד שהפך לאגדה שהוא היום, שמעטים בכלל מודעים אליה. אין לנו דרך לדעת אם מרלין הוא אכן היוצר של החומות, או באיזו שנה זה קרה, או איך בדיוק נוצרו החומות האלה. אין לנו אף דרך לדעת מלבד הכתבים בספרייה שבכיפה, שמתוכם כל מה שהצלחנו לפענח עד כה הוא את שם החפץ המוחבא פה. אין לנו מיקום או כל ידע נוסף. אנחנו אפילו לא יודעים איך זה נראה."

מקגרגור הפנה את פניו הקודרות אל עבר הכיפה. "שם החפץ הוא האבן הבראשיתית. אם היא תגיע לידיים הלא נכונות - טוב. זה יהיה כנראה סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום."

הפרק הקודם		הפרק הבא