הקסם מגיע לישראל

אז בגלל שאני כותבת מדהימה ובן אדם מקסים (וצנוע מאוד) וכי בזמן האחרון כתבתי בעיקר בפיק הזה (פרט שולי) אתם זוכים לעוד פרק, ארוך במיוחד, מעט אנגסטי יש לציין אבל בהחלט נחוץ. הפעם לא יעלה פרק חדש בלי לפחות שלוש תגובות.

נ.ב תודה רבה ל-Shooting star שהייתה היחידה שהגיבה בפרק הקודם! קחו דוגמא ממנה!

ואחרי כול החפירות, לפרק:

כשהארי וג'יני חזרו מפגישתם עם חבריהם הארי נראה מצוברח. הוא דחה בנימוס את הצעתם של בני הזוג בן דור לארוחת הערב והפקיד את טדי לטיפולם של שאר יושבי הבית בעוד הוא עצמו ישב בגינה החולית וסירב לדבר. רק כשהשמש שקעה חזר הארי אל תוך הבית, השכיב את בן חסותו לישון בעודו נושק למצחו באהבה ושלח בג'יני מבט רושף לפני שזאת נכנסה לחדרה של מאי והניחה את ראשה על כר המיטה הנפתחת.

במשך כול היום מאי השקיפה על הארי אך התאפקה ולא שאלה אותו מה קרה, אולי בגלל הביישנות שאחזה בשניים נוכח החשיפה הלא עדינה שלה של עברה האפל, אולי בגלל שהיה כל כך ברור שאין לה חלק במצב רוחו העגום. רק באמצע הלילה, כשידה העדינה של ג'יני ניערה אותה בעדינות בניסיון להעיר אותה, מאי למדה מה באמת קרה.

"בואי החוצה," לחשה לה ג'יני ללא קול והובילה אותה בשתיקה אל דלת הכניסה שנפתחה בחריקה רמה ולאחר נסגרה אחרי השתיים.

לקחו למאי כמה שניות לראות שג'יני לבושה בחולצת טריקו כחולה עם הדפס של דמות מצוירת ומכנסי ג'ינס פשוטים. לא הבגדים איתם הלכה לישון.

"אנחנו עוזבים," הודיעה לה ג'יני, "רק אני וטדי, לא הארי." את החלק הזה לקחו למאי כמה שניות להבין וגם לאחר מכן הצליחה להגיד רק מילה אחת.

"למה?"

"זה מסובך. המצב באנגליה... לא יציב. חלפה בקושי שנה מאז שהכול קרה ו... זה לא הזמן המתאים להחזיר את הארי לאנגליה," הסבירה ג'יני בקושי בעודה משחקת בבליטה מרובעת בכיס הג'ינס שלה, בגודל של חפיסת קלפים לכול היותר. מזוודתה המכווצת.

"אז למה אתם חוזרים? את? טדי? הוא לא צריך להיתקע באמצע הבלגן. אף ילד לא צריך," אמרה מאי בנימה אימהית, זאת שלמדה במהלך שלוש השנים האחרונות בהן ניסתה לטפל בשני בני דודיה הקטנים, ובשירה בפרט.

"אני אנגליה. כול המשפחה שלי באנגליה. אבא שלי... הוא ממש באמצע של כול זה, ואמא שלי לא יכולה להרשות לעצמה לאבד עוד מישהו, בסוף גם שבט גדול כמונו ייכחד," אמרה ג'יני. עד אותו הרגע מבטה הושפל למטה אך כעת היא דיברה היישר אל תוך עיניה הסוערות של מאי. "אח שלי מת במלחמה, אמא שלי איבדה את שני האחים שלה, כול האחים שלה, במלחמה הקודמת. עוד לפני שנולדתי. רון בחר לא לחזור לאנגליה. הוא הולך עם הרמיוני, החברה שלו, לאוסטרליה. למצוא את המשפחה שלה. אני צריכה לחזור למשפחה שלי, וגם טדי."

במשך כמה שניות שתי הנערות שתקו עד שמאי החלה לחשה בקושי את שאלתה.

"אז אם הכול כבר ברור, למה את מספרת לי את זה? הארי יכול היה לספר לי את זה מחר בבוקר, הייתם יכולים לעזוב מחר בבוקר, למה...?" השאלה נותרה תלויה באוויר במשך דקות אחדות כי לא היה צורך לתשובה במילים, לא כשזאת נראתה כה בברור בעיניה של ג'יני.

"אני צריכה שתגרמי לו להישאר. הוא אמר שהוא יקשיב אבל הוא לא. הוא אצילי מדי כדי לתת לנו ללכת ולא לעשות כלום. הוא ירדוף אחרינו לאנגליה וימצא דרך להיהרג. הארי אמר לי שהתחלת לספר לו על העבר שלך, אולי לעזור לך יוכל לספק את תסביך הגיבור שלו לעת עתה."

"תקשיבי, ג'יני, אני הייתי עוזרת אבל באמת, אני בסדר, אני לא צריכה עזרה ובכול מקרה הארי חושב שאני משוגעת, בטח גם את חושבת את זה ופשוט נואשת מספיק כדי לבקש ממני עזרה. הארי לא יקשיב לי, אם את לא הצלחת לשכנע אותו..."

"תאמיני לי, אני מכירה את הארי, אני אולי לא יודעת את כול הדברים הקטנים שרון והרמיוני למדו עליו במשך שבע השנים ששלושתם היו תקועים אחד לשני בתחת אבל אני יודעת דבר אחד מצפייה בו מרחוק במשך חמש שנים. הוא דומה לך, והוא יעזור לך, כי זה מי שהוא. תאמיני לי."

"אני... אני אנסה," אמרה מאי לבסוף ובכך נחתמה השיחה, ג'יני נכנסה שוב לתוך הבית, הרימה את טדי הישן מהמזרן, נזהרת שלא להעיר אותו ויצאה חזרה החוצה, שולחת מבט בודד אל מאי העומדת על יד הדלת לפני שנעלמה בצליל חד והותירה אותה לבהות באוויר הקר של חודש דצמבר.

***

הדבר הראשון שהארי שם לב אליו כשפקח את עיניו בבוקר היה חסרונו של בן חסותו במזרון הצמוד. הדבר השני הייתה מאי שישבה על הספה הכהה ותופפה באצבעותיה על רגלה.

"קמת? מצוין!" החלה להגיד ונעמדה במקומה. היא לא נראה כאילו הלכה לים היום, השיער שלה היה יבש לחלוטין ושמר על גונו הבלונדיני בתוך הקוקו הגבוהה בו היה נתון שיערה. עיניה הכחולות נראו כמתערבלות בתוך עצמן בלחץ בעודה מיישרת קמטים במכנסי הג'ינס הקרועים שלה ומאיצה בהארי לקום על רגליו.

"איפה טדי?" קרקר הארי והשתעל פעם אחת כדי לנקות את גרונו לאחר הלילה.

"הוא עם ג'יני," ענתה לו מאי בעוד הוא מתרומם על רגליו באיטיות ומסרק את שיערו בידו.

"והיא...?" השאלה נותרה תלויה באוויר כי מבטה של מאי אמר הכול. "היא הלכה בלילה. עם טדי. בלי להגיד שלום."

"כן," אמרה לבסוף מאי והושיטה להארי את משקפיו שנחו על השולחן הנמוך מכוסה המפה הפרחונית לצד טלפון קווי וחוברת צבעונית של מספרי טלפון.

"תודה," מלמל הארי והחל פנה אל חדר המקלחת כדי להחליף את הבגדים בהם ישן, חולצת טי אפורה ומכנסי טרנינג, כשנעצר על ידי ידה הבהירה של מאי.

"אני צריכה עזרה," היא הכריזה. "בדרך כלל לא הייתי מבקשת את זה אבל... סבא הלך לעבודה וסבתא לא כאן ואני ממש דואגת," אמרה מאי, "וג'יני גם ביקשה ממני... אממ..." היא הוסיפה במבוכה.

"להעסיק אותי כדי שאני לא ארוץ לתפוס את המטוס הראשון לאנגליה?" הציע הארי בדכדוך. למען ההגינות, המחשבה אכן חלפה בראשו, אך כרגע גם ככה לא היו נותנים לו לעלות על המטוס, ג'יני לקחה את הדרכון שלו.

"אממ, בערך, אבל זה רציני. התקשרו עלי מהקייטנה של עומר לשאול אם הוא חולה כי הוא לא הגיע היום."

"אז הוא דואגת שהוא חולה?" שאל הארי, לא יורד לסוף דעתה.

"לא, בכלל לא," אמרה מאי במהירות, מעט בבלבול נוכח ההצעה המתקבלת על הדעת לחלוטין של הארי. "אם עומר היה חולה הוא היה בא לכאן, או הולך לקייטנה ומשם לכאן. או משהו אחר. אבל הוא לא היה נשאר בבית, לא בעד שום הון שבעולם." ההתייחסות הקיצונית להתנהגות המקובלת של הישארות בבית נראתה להארי מעט מגוחכת אך הוא החליט לשתף פעולה לעת עתה והתיישב באיטיות על משענת הספה בעוד מאי נותרת לעמוד בקופצניות לחוצה.

"אז מה את חושבת שקרה?" שאל לבסוף הארי וניקה בקצה חולצתו לכלוך עקשן שנצמד לעדשת משקפיו.

"אני חושבת שהוא ושירה ננעלו בחדר שלהם," אמרה מאי בטון בלתי מפוענח אם כי ההשערה המשונה עצמה הותירה די סימני שאלה תלויים באוויר.

"ננעלו בחדר?" שאל הארי בספקנות.

"נעלו את עצמם," הסבירה מאי, או לפחות חשבה שהסבירה כי על פי הבעת פניה נראה שהארי אמור היה לדעת היטב מדוע שני ילדים ינעלו את עצמם בחדר.

"למה שהם יינעלו את עצמם בחדר?"

"כי הם מפחדים מאבא שלהם." המשפט הזה משך את תשומת ליבו של הארי שמיהר לזקוף את עיניו, להסיט קווצת שיער סוררת מעינו ולשאול בקול בהול.

"אבא שלהם? הוא...? מכה אותם?" השאלה הסתיימה בלחישה מבוישת, לחיו האדומה של עומר עוד ריצדה מול עיניו של הארי כחזיון תעתועים. המחשבה על כך עשתה לו בחילה. הוא עצמו סבל ממכות כשהיה ילד אך מקורן תמיד היה דאדלי, ילד בן גילו. פעמים אחדות הדוד ורנון "טפח על שכמו" אך אפילו זה לא השתווה למחשבה של אב שמכה את ילדיו שלו, בשר מבשרו.

"לפעמים," אמרה לבסוף מאי באומללות, "אז אתה יכול, בבקשה, לבוא? אני לא... חזקה מספיק, וקסמים לא עובדים בתוך הבית שלהם."

"בטח," אמר הארי במהירות ונעמד על רגליו.

"אז בוא," אמרה מאי והחלה מושכת אותו בידו בצורה שהייתה עלולה להיות מביכה ואף מעוררת גיחוך אלמלא המצב האומלל.

מאי והארי הלכו בדממה ברחובות השקטים של הקיבוץ. פה ושם הם נתקלו באנשים, לא רבים מדי, הארי הודה על כך בליבו כי הוא עדיין לבש את בגדיו המקומטים ומפיו בודאי בקע ריח נוראי לאחר שנת הלילה, אבל בהחלט מספר רב יותר מאלו שפגשו כשהגיעו באותו הערב אל ביתם של משפחת בן דור לראשונה. הדבר גרם להארי לתהות מה השעה וכיצד יכול להיות שהוא ישן כול כך הרבה זמן. בעיקר כשהפעם האחרונה בה הצליח לישון שמונה שעות רצוף הייתה אי שם בשנתו השישית בהוגוורטס, בודאי שלא אחרי המלחמה.

"הנה זה, שם, הבית עם העציץ על החלון," אמרה מאי והצביעה על בית יפה למדי, בן שתי קומות, אשר בכניסתו חנו מספר זוגות אופניים ועל דלתו הודבק שלט עץ מלא קשקושים צבעוניים על המילים "כאן גרים בכיף: שירה, עומר, עידן, מירי ויואל", כולל פס שחור שמחק חלקית את השם "מירי" ופס בהיר של טיפקס שניסה למחוק את השם "עידן". יהיו יושבי הבית אשר יהיו, הם בהחלט לא חיו בו בכיף.

מאי נקשה על דלת המתכת ולא זכתה לתשובה. היא פתחה אותה בהיסוס ולאחר התקדמה באיטיות פנימה. הבית היה בערך בגודל ביתם של בני הזוג בן דור, הוא כלל סלון מרווח, מטבח מעט זנוח, מסדרון קצר שהוביל למספר חדרים שהארי לא ידע מה הייתה תכליתם וגרם מדרגות אחד שהוביל לקומה העליונה.

"עומר! שירה!" קראה מאי ולא זכתה לתשובה. היא סימנה להארי בידה לעקוב אחריה, הרי שזה עוד עמד על סף דלת הכניסה בהיסוס. "עומר!" קראה מאי שנית בעוד הארי מתקדם יחד איתה אל תוך הסלון.

בסך הכול הסלון נראה מאובזר כראוי, עם ספה רחבה וטלוויזיית פלזמה מפוארת, אבל כמה חולצות מרופטות נזרקו על הרצפה והארי היה כמעט בטוח שראה גרב ישנה תקועה מתחת למעמד הדיסקים.

"יואל כנראה יצא, אני לא מבינה..." החלה מאי למלמל ופנתה אל המסדרון הקצר, תחילה הארי עמד נבוך במקומו ולאחר פנה לעקוב אחריה. הדלת הראשונה הובילה לחדר ורוד מלא מדבקות של נסיכות דיסני מוכרות, לא היה קשה לנחש שזה הוא חדרה של שירה. מאי לא טרחה להיכנס אליו לאחר שפתחה את הדלת ופנתה אל החדר הבא בתור, מקלט, קבע הארי על פי הדלת הכבדה.

גם המקלט היה ריק מאדם, היה בו מחשב, פוף, שידת ספרים ואפילו כמה תמונות מאובקות שנתלו על הקיר, אישה כבת ארבעים שלובת ידיים עם גבר כהה שיער עומדת על רקע ים סוער, שני ילדים, האחד כבן שלוש עשרה והשני כבן שמונה עומדים בסרבול מאחורי עוגת שוקולד מלאת נרות, תינוקת זעירה מניפה צעצוע כחול בידה השמנה. משפחה נורמטיבית.

"יאללה! הם בטח למעלה!" העירה מאי את הארי ממחשבותיו. היא כבר בדקה בחדר השלישי, שכנראה אף הוא היה ריק מאדם, והחלה הולכת בנחישות אל גרם המדרגות. הארי הביט פעם אחרונה התמונות ולאחר פנה אחריה.

"עומר! שירה!" קראה מאי והארי זיהה טון של פאניקה בקולה.

"מאי!" נשמעה לפתע קריאה נואשת בקול צעיר מכדי להתאים לרגש הכבד.

"שירה!" קראה מאי בדאגה ורצה במהירות אל דלת העץ הבהירה שסימני דבק מכוערים נראו עליה. היא ניסתה לפתוח א הדלת אך זו הייתה נעולה. "שירי, אני צריכה שתפתחי לי את הדלת, אוקיי?" אמרה מאי בלחץ קל וסידרה את שיערה מאחורי אוזנה.

"אבא לא שם?" שאלה שירה בפחד, "עומר אמר לי לא לפתוח אם אבא שם!"

"זה בסדר, מתוקה, אבא הלך, זה רק אני והארי פה, את זוכרת את הארי, נכון? הוא בא לעזור לנו," אמרה מאי בטון מרגיע, או לפחות טון המתיימר להיות טון מרגיע כי גופו של הארי רק התמלא בעוד יותר לחץ.

במשך כמה שניות לא קרה דבר ולאחר נשמע קול מפתח המסתובב במנעול. פעם אחת, פעמיים, ואז דממה. עוד צליל אחד קטן והדלת נפתחה.

"שירי!" קראה מאי ומיהרה לתפוס את בת דודתה לחיבוק מוחץ. "איפה עו-" היא החלה לשאול אך לא היה צורך. על המיטה ירוקת המצעים נח לו עומר, לחיו הנפוחה שהחלה לעטות גוון סגלגל הופנתה לכיוונו של הארי בעוד ראשו נח בצורה עקומה על הכרית. עיניו היו עצומות והוא נשם בכבדות. ריח קיא התגנב לאפו של הארי.

"עומר!" לחשה מאי בהלם, "מה קרה לו, שירי?" היא שאלה בעודה ממהרת אל המיטה, מדלגת מעל שלולית הקיא המצחינה וכורעת לצד בן דודה הפצוע.

"אבא כעס ועומר נדחף על הקיר," אמרה שירה, הניסוח המשונה לא חמק מאוזנו של הארי, 'אבא כעס ועומר נדחף'? לא 'אבא כעס ודחף את עומר'?

"שירי, לעומר יש כנראה זעזוע מוח, את יודעת מה זה? זה כשמקבלים מכה בראש, צריך לקחת אותו לבית חולים, את מבינה? אני צריכה שתלכי למטה מהר ותביאי לי את הטלפון, אוקיי?" אמרה מאי במהירות ושלחה מבט מתחנן אל שירה וזאת החלה ללכת בהיסוס לכיוון המדרגות, פוחדת בבירור לצאת מהחדר. "זה בסדר, מתוקה," אמרה לה מאי פעם אחת לפני ששירה נעלמה מאחורי משקוף הדלת.

ברגע שזאת נעלמה מאי מיהרה להיעמד על רגליה, הארי בקושי שם לב שהיא רכנה אל שירה קודם לכן, ולאחר להתכופף. המיטה עליה שכב עומר הייתה מיטת קומתיים, הארי כמעט ולא שם לב לכך קודם לכן כי הוא היה כה מזועזע ממראה הילד הפצוע אך כעת הוא ראה זאת בירור, המיטה העליונה הייתה מבולגנת ומלאת מצעים כחולים בעוד המיטה התחתונה יכולה הייתה להיראות מסודרת ביותר ואפילו מעט מאובקת אלמלא עומר שכב בה ברגע זה.

"הארי, אני צריכה שתעזור לי, אוקיי? אין לי שמץ של מושג איך מטפלים בזעזוע מוח אבל אני יודעת שצריך לעשות משהו כי אין סיכוי שעומר היה נשכב על המיטה אם הייתה לא אפשרות אחרת, אתה מבין? הוא לא היה עושה את זה ו... אני לא יודעת מה לעשות..."

"אממ, צריך להשאיר מישהו עם זעזוע מוח ער..." החל הארי לדלות מזיכרונו במהירות, כמה שמאי הבהילה אותו אז, כשסיפרה לו בים על עצמה, כעת היא הפחידה אותו יותר.

"טוב, הוא כבר מעולף, אתה רוצה שאני אעיר אותו? אני...?"

"אולי עדיף לא... אממ... שלא תנענעי אותו או משהו..." המשיך הארי בגמגומו.

"אני צריכה הוראות יותר מדויקות!" אמרה מאי בהיסטריה. נראה היה שהיא עומדת להגיד משהו נוסף אך קול צעדיה של שירה השתיק אותה. כעבור כמה שניות זאת הופיעה מעבר למשקוף כשבידה טלפון ביתי בצבע שחור.

"אממ, מעולה, שירי, אבל... אני חושבת שעדיף לקחת אותו למרפאה. כן. זה קרוב לפה וזה יהיה יותר מהיר. אממ... הארי, בו תעזור לי, תפוס לו את הרגליים, אני אחזיק אותו מהידיים ו..." החלה מאי לגמגם.

"תנשמי," לחש לה הארי התקווה שקולו לא יגיע אל שירה. "איפה המרפאה הזאת?" הוא שאל והוביל את מאי קלות בידו הצידה.

"אני אראה לך... זה פה, קרוב, אפשר ללכת לשם ברגל..."

"מעולה," אמר הארי והתכופף מעל עומר, משחיל את ידיו מתחת לגבו הכחוש ונסוג לאחור באיטיות כשהילד קטן המימדים בידיו. מאי המשיכה להסביר דבר מה אבל הארי לא באמת הקשיב, הוא היה עסוק מדי בבהייה בילד קטן המימדים (ואם זאת הכבד במידה לא הגיונית) שהניד את ראשו קלות. לרגע הוא מצמץ בעיניו אך הארי האמין שהוא לא לגמרי ער, או לפחות קיווה.

"...מכאן!" הצליח הארי לקלוט את המילה מבין בליל המילים שפלטה מאי. הוא החל לעקוב אחריה בדממה, לרדת באיטיות במדרגות ולעצור רק לרגע כדי להיטיב את אחיזתו בנער.

הם יצאו באיטיות מהבית, הארי כמעט ולא הרים את מבטו, הוא היה עסוק בלהביט בעומר וברגליו לסירוגין מכדי לשים לב לאורך איזה כביש הם הולכים או לאן הם פונים. הם הלכו דקות מעטות, לא יותר מחמש, מאי, מפטפטת בלחץ, הוא, מערסל בידיו את עומר המעולף ואחריהם ושירה, מקפצת בלחץ בניסיון להדביק את צעדיהם הגדולים.

"הנה! פה!" קראה לבסוף מאי והובילה את הארי במעלה כמה מדרגות שיש אל בית אבן נמוך. היא פתחה את דלת הזכוכית והחזיקה אותה עבורו.

החדר היה מעין מבואה, עם שלושה כיסאות המתנה ממוסמרים לקיר ודלפק קטן למזכירה המומה שמיהרה לזעוק ברגע שהארי חצה את מפתן הדלת. "ברוך! ברוך!"

מה קרה הלאה הארי כמעט ולא זכר, המזכירה הובילה אותו אל חדר לבן והורתה לו להניח את עומר על המיטה המכוסה בנייר, לאחר כמה שניות נכנס אל החדר רופא, ברוך, כנראה, כשמעבר לכתפו מציץ אדם אלמוני, כנראה לקוח במרפאה. הארי ומאי החלו להסביר מה קרה אך גורשו מהחדר במהירות בעוד הרופא פונה לעומר, מרים את אחד העפעפיים שלו בידו ומאיר עליו בפנס.

מאי, הארי ושירה ישבו בחדר ההמתנה עוד שעה ארוכה עד שהרופא יצא מהחדר בו נח עומר ואמר להם שהוא יהיה בסדר. "תתקשרי לרותי, צריך לקחת אותו לנוח בבית עכשיו," הוא אמר וסימן למזכירתו להוביל את מאי אל הטלפון הקווי שנח על הדלפק.

"הלו? סבתא? את צריכה לבוא למרפאה..."

הפרק הקודם		הפרק הבא