ארבעה יסודות. ארבעה ילדים.

אממממ..... היי.

לא פירסמתי עוד פרק המון זמן בגלל עסקה עם סיון, החברה הכי טובה שלי. עד שהיא לא מעלה עוד פרק, אני לא מעלה עוד פרק. והיום היא העלתה עוד פרק.

אגב, אני ממש ממליצה לכם על הפנאפיק שלה. קוראים לו "טומי פוטר ומחולל הזמן". ושתדעו, היא כותבת פשוט מדהים.

טוב, אז.... לפרק?

ורק שתדעו, אני די שוקלת לנטוש את הפאפיקים שלי. זו הפעם השלישית שאני כותבת את הפרק. בפעם הראשונה כתבתי שבעה עמודים ובאמצע המחשב נכבה. לא יכולתי לשחזר את הפרק. פעם שניה, למחשב נגמרה הבטריה והפרק כולו שוב נמחק. רק מי שבאמת יש לו פנאפיקים, יכול לשער כמה כאב ועצבים הרגשתי. בכיתי המון זמן (כן, אני יודעת. ילדותי מצדי) וחבל לי להוציא כל כך הרבה זעם על הדבר הזה. אני בוכה גם עכשיו, כשאני כותבת אותו בפעם השלישית. אז, בבקשה, תהיו עדינים הפעם במיוחד כי אני יודעת שהפרק יצא כל כך הרבה יותר גרוע מהפרקים הקודמים והגרסאות הקודמות של הפרק.

נטע התקדמה אל לילי. טורנדו החל להסתחרר סביבה. לילי, שהייתה עדיין חלשה מהריפוי, הרימה יד בקושי כדי להגן על עיניה מהרוחות המצליפות. "הנבואה. עכשיו!" נטע צעקה בקול עשיר ועמוק. רק מי שהכיר את נטע טוב מאוד היה מזהה שביב קטן של דימיון בין הקול הזה לקולה הרגיל של נטע. לילי הרימה אל נטע את עיניה באיטיות ובכאב. דרך הרוח השורקת, היא הבחינה שעיניה של נטע.... לבנות כחלחלות. ללא אישונים.

איתי התקדם אל דרנס בזעם. ידו זימנה שוב ושוב כדורי מים והשליכה אותם על דרנס. דרנס התכווץ בפינת החדר. מגן שברירי למראה חצץ בין דרנס לכדורי המים. "שמעת מה שהיא אמרה? תסביר לנו על הנבואה!" איתי השליך כדור מים נוסף בכוח כזה גדול שהמגן של דרנס התנפץ סופית.

לי הבעירה אש בידיה והשליכה כדורי אש על לורה. לורה כשלה לעברה, ידה מושטת קדימה. "לי.... בבקשה..." לורה מלמלה באומללות והתקדמה לעבר לי. עיניה של לורה, מדוכאות, פגשו בעיניה של לי. לורה כשלה צעד אחורה ובקושי התגלגלה בסירבול הצידה. העיניים של לי אדומות. לחלוטין.

לורה הגניבה מבט אל איתי, שהתקיף את דרנס ללא רחמים. עיניו היו בצבע כחול כהה ללא אישונים, בשונה בעיניו הרגילות בצבע אפור תכלת.

נועם רקע שוב ושוב ברגליו, משלח רעידות אדמה וגורם לרסיסי גבס ליפול מהקיר. עיניו היו בצבע חום ללא אישונים. הרצפה והמדריכים הזדעזעו ורעדו (פיזית בעיקר אבל גם נפשית). נדמה שהרעידות לא השפיעו על שאר הילדים. "אם לא תספרו לנו על הנבואה, אנחנו...." נועם הרים את רגלו כהכנה לרקיעה נוספת, שפירושה כניראה היא רעידת אדמה נוספת.

"טוב, טוב!" דרנס גימגם. "בסדר..... אז ככה. אף אחד לא שמע אף פעם את הנבואה במדויק. אף אחד לא יודע מי כתב וניבא אותה. אף אחד לא יודע מי הראשון שדיבר עליה. מי שיודע עליה, יודע רק על מה היא מדברת. כשאנשים מדברים עליה, הם קוראים לה "הנבואה המיסתורית". כשעברנו את הכשרתינו כדי להיות מדריכים לפני מאה שנה-"

הטורנדו של נטע נחלש. עיניה הלבנות כחלחלות היבהבו לרגע וקולה חזר להיות רגיל לשניה. "אתם- אתם בני מאה שנה?!"

נדמה היה כי מזוויות פיו של דרנס מבזיק חיוך קלוש.

"נטוש, למומחי היסודות יש טווח גילאים די שונה מאשר לבני אדם רגילים." לילי אמרה בעדינות.

הטורנדו של נטע חזר להצליף במלוא עוצמתו, ועיניה חזרו להיות לבנות. "אל תקראי לי נטוש!"

לילי קפאה בתדהמה. דמעה זלגה על לחייה וחרשה מסלול. "ככה אמא אהבה לקרוא לך כשהיית קטנה."

הטורנדו של נטע עצר לחלוטין. עיניה חזרו להיות ירוקות. "אי-איזה אמא?"

לילי התקדמה בהיסוס אל נטע. דמעות זלגו מליחייה. "נטוש, כשמומחי היסודות בני ארבעים, זה שווה בערך לעשר אצל בני אדם רגילים. ו.... נטע." לילי הכריחה את נטע להסתכל בעיניה. זוג עיניים ירוקות מול זוג עיניים ירוקות. תואמות.

"נטע.... אנחנו אחיות. כשהיית בת עשר, שזה בערך נחשב אצל בני אדם שלוש, וגם נראית כמו בת שלוש, אמא הכריחה אותי להסתכל עלייך בפעם האחרונה. בכיתי כל כך. הייתי בת ארבעים, שזה אומר בערך עשר אצל בני אדם רגילים. אמא שלחה אותך לבני אדם רגילים בתוך סלסילה, יחד עם פתק שמבקש שיאמצו אותך. הם באמת אימצו אותך. בגיל שבעים, כולנו עברנו את ההכשרה. הדבר היחיד שגרם לכולנו להתקדם קדימה, היה שכולנו נפגוש את האחים שלנו לאחר ההכשרה."

נטע, שכעת גם מעייניה זלגו דמעות, חיבקה אותה. שתיהן נישארו חבוקות.

אט אט, עייניהם של שאר הילדים חזרו למצבן הרגיל. דרנס המשיך את לילי, כשבעיניו עומדות דמעות. "נועם. אתה אח של-" "אריאל." לחש נועם ומיהר אל אריאל. עכשיו, כשהילדים נזכרו מה קרה בחדר, הם מיהרו לבדוק מה שלומם של המדריכים שלהם. "לי, את אחותה של לורה." עוד לפני שהוא אמר את השם לורה ולי עמדו חבוקות כשמעיניהן זולגות דמעות.

עיניו של איתי נמלאו הבנה. הוא הסתער על דרנס בחיבוק גדול ופרץ בבכי.

לילי ונטע קמו ועמדו יד ביד. "אמממ, חבר'ה? אני רק רוצה לציין, נטע, נועם, לי ואיתי, שעדיין אילן היוחסין לא גמור." כולם התיישבו במעגל, עדיין המומים.

"טוב, אני רוצה לציין כמה דברים שידהימו אתכם לא פחות. אמממ... כולנו בני דודים." כל הילדים בחדר החלו למלמל בבלבול. מדריכיהם ואחיהם השתיקו אותם בעדינות.

"אתם בטח שואלים מי ההורים ומי הסבא והסבתא. אז ככה: יש שמונה מומחי יסודות, נכון?"

כולם הנהנו.

"אז יש גם שמונה אנשים שמתמחים בכל היסודות. ההורים שלי ושל נטע, ההורים של דרנס ואיתי, ההורים של לי ולורה, וההורים של נועם ואריאל הם כאלה. כל אחד מהם שולט בכל היסודות." לילי הסבירה.

הילדים החליפו מבטי תדהמה.

"ואתם בטוח תוהים מי הסבא והסבתא. טוב.... הם מסוגלים ליצור דברים. תנו לי להסביר. הם מסוגלים ליצור דברים מחלל האוויר. הם יוצרים את המציאות."

הילדים נראו כמתקשים לעכל את כל ה... בוקר הזה? לילי הציצה החוצה מהחלון. כבר עלה השחר. היא חייכה.

"מה אתם אומרים, חבר'ה, נעשה מחר יום חופש וכולנו נצא להתאמן בשטח הפתוח ולשחק? אני יודעת כמה זה קשה לעכל את הכל."

הילדים הנהנו המומים. כל אחד מהם השתרך למיטתו, אך איתי חזר והציץ חזרה אל תוך החדר. "לא סיימתם לספר על הנבואה." הוא אמר ופיהק. לורה השיבה לו בחיוך: "נספר לכם מחר הכל עליה, או לפחות את כל מה שאנחנו יודעים." איתי הנהן ויצא מהחדר כדי לחזור למיטתו.

דרנס פנה לשאר המדריכים בחיוך מותש אך שובב. "מה אתם אומרים, עוד ערב שיגרתי לחלוטין עבר עלינו, הא?"

בבקשה, הפעם תהיו עדינים במיוחד, כי אני פשוט יודעת שהפרק הזה יצא כל כך הרבה יותר גרוע מהפרקים הקודמים ומהגרסאות הקודמות שכתבתי ונמחקו. אבל.... תגיבו ואני אשמח לשמוע.

הפרק הקודם		הפרק הבא