אהבה ממבט ראשון

השמיים השחירו כמעט לחלוטין וכוכבים נוצצים החלו להופיע אט אט כמעין תמונה שזזה בהילוך איטי, עוד נצנוץ ועוד אחד, היה זה מראה מהפנט כמעט.
סוורוס עמד תחת כיפת השמיים, נותן לרוח הקרירה להרחיק את שיערו מפניו החיוורים שבדרך כלל היה מונח על כתפיו בריפיון, ממסגר את פניו ונותן הצצה חפוצה בעיניו שהיו המקור היחיד שיכלו להעיד על כך שמדור בבן אדם ולא בעטלף חסר אנושיות.

היה זה אישון הליל, העוצר האוסר על היציאה מחדרי המועדון נכנס לתוקף לפני שעות מספור, אך לסוורוס לא היה אכפת, הוא היה זקוק לאוויר הזה, לעמוד כך ליד האגם הגדול שהיה רגוע באותם רגעים, קרקעית האגם אינה נראתה והמים למרות היותם שחורים נראו כצלולים ביותר.
סוורוס נשם עמוקות ועצם את עיניו, נותן לרגשות להציף אותו, עבר שבוע מאז שהתערב עם חבריו לחדר על ליבה של מליסה ווטסון, שהייתה הנערה הפופולארית של הווגורטס, היא הייתה יפה, אהובה על כולם, לא היה ניתן לתפוס אותה בלי פמליה, בנוסף ליופי החיצוני שסינוור כל אחד, גם את התלמידים היותר נעצרים בהווגורטס אשר ניסו את מזלם עם הנערה הכובשת, ווטסון הייתה חכמה, היא השתייכה לבית רייבנקלו, למרות שלא היה ניתן למצוא אותה לרוב בספרייה בין הספרים, היא הוציאה ציונים טובים, טובים מדי, היא הייתה נעצרת ודמות מודל לכולם.

סוורוס נגע בשעונו, אותו שעון שכישף כמה וכמה פעמים על מנת שיזכיר לו ללכת לספרייה ולפגוש את ווטסון, סוורוס לא זכר למה נכנס להתערבות הזו, וגם עכשיו אחרי שעבר שבוע מאז, עדיין לא הייתה לו תשובה רהוטה על כך, אבן נלוגה מליבו של סוורוס עוד הפעם ועוד הפעם במהלך השבוע, הפעם הראשונה הייתה כאשר ראה את ווטסון בוכה בספרייה, הוא לא ידע מאיפה הוא שאב את הכוח ללכת ולדבר איתה, אך עשה זאת, והיה גאה בו על כך. הוא התיישב מולה ולא הניד עפעף כשסיפר לתומו על ההתערבות שנערכה בינו לבין חבריו, ווטסון הסכימה כמעט מיד, לא נותנת לסוורוס אפילו להתחנן במעט, דבר זה הפתיע וסקרן את סוורוס, אך הניח לנושא באותם רגעים.

הסיבה להסכמה של ווטסון הגיעה בימים שעברו אחרי ההסכמה, התברר שווטסון ניצלה אותו בדיוק כמו שהוא ניצל אותה, אביה - ההורה היחיד שנותר לנערה היפהפייה שקע בתרדמת לאחר שרקח שיקוי באיומים על חייו בידי אנשים שהרגו את אמה על מנת להשיג את השיקוי שהמציאה. סוורוס עזר לווטסון להבין מה לא היה בסדר עם השיקוי ובאותו בוקר ממש גם עזר לה לרקוח אותו, ווטסון שלחה בעזרת ינשוף דוגמית מהשיקוי הכה נפלא ולאחר תחנונים רבים, מנהל בית הספר - אלבוס דמבלדור, הסכים לה לבקר את אביה שלפי טענת האנשים הרעים נימצא כעת בבית החולים על שם הקדוש מנגו כשהוא שב מהשינה של בור ללא תחתית.

סוורוס שמח על כך שווטסון הצליחה להשיב את אביה בחזרה, והוא היה שמח שניצח בהתערבות, אך בכל זאת מועקה רבה שררה בליבו, הוא בילה עם ווטסון בשבוע האחרון יותר משבילה עם מישהו כל חייו, אולי חוץ מלילי.
הוא יתגעגע לרגעים בהם היה מסוקרן מסודה ומההסכמה המהירה, מהרגעים בהם הביט בה, כה נדהם מיופייה, ברגעים שאיפשר לעצמו להוריד לרגע את המסכה שנהג לשים ונפתח בפניה מעט יותר ממה שהיה מעוניין.
מהרגעים בהם גם היא נראתה פתאום כבן אדם ולא כבובת חרסינה, ברגעים בהם נדמה לו שהעולם עמד מלכת, שהזמן לא זז ושרק הוא והיא נימצאים בעולם.

הדבר הזה קרה לו רק עם מישהי אחת לפני, עם לילי שלו, למרות שהיא לא באמת הייתה לילי שלו, הייתה זו השנה האחרונה שלהם בהוגוורטס, הוא ידע שהוא לא יראה יותר את לילי, לא משנה כמה יחפוץ בכך, היא בוודאי תינשא לפוטר ושניהם יקימו בית ומשפחה, ולילי שלו, תצרף את שם משפחתו שהתגלגל בגועל תמיד על שפתיו של סוורוס וליבו כאב רק מלחשוב על כך שאיבד את לילי ועוד לידיו של אויבו השנוא מכל.

הוא אהב את לילי, היא הייתה כה טהורה ויפה, חכמה ועדינה, מסתכלת עם עיניה הירוקות הכה נדירות דרך השכבה העבה והכמעט בלתי ניתנת לחדירה אל תוך הנשמה ולא משנה אם החיצונית היא לא מושלמת, זה לא משנה לה.
את לילי הכיר כשהיה קטן, זו הייתה אהבה ממבט ראשון, ולילי תישאר בליבו עד יומו האחרון, זאת היה בטוח.

מערכת היחסים עם ווטסון הייתה שונה, סוורוס לא הרגיש כלפיה כפי שהרגיש ללילי, הוא לא הרגיש אהבה אינסופית, הוא פשוט היה אוהב להתפעל מהיופי שלה ומהנעימות שבאה ממנה, הוא גם לא כל כך האמין שמישהי כמוה, מלכת השכבה, יכולה לשבת בספרייה ולדבר על הדברים הכואבים לה ביותר עם ליצן החצר.
 

"היי," אמר לפתע קול לידו, מבהיל אותו מאוד, הוא לא ציפה שמישהו יסתובב בחוץ בשעה כזו.

"היי," השיב סוורוס בחזרה.

"מה אתה עושה כאן בשעה כזו?," שאלה ווטסון.

ווטסון לבשה עדיין את מדי בית הספר עם העניבה הכחולה-כסופה, אך בנוסף לבשה גם מעיל וצעיף שהיו לא קשורים ושיוו לה מראה מעט מגוחך, היה זה מצחיק מעט לראות אותה כה רשמית עם מדי בית הספר המגוהצים אך מעליהם היה מעיל פרחוני שללא ספק סוורוס ידע שבכל מקרה אחר היא לא הייתה מעיזה ללבוש אותו.

"מה שלום אבא שלך?" שאל סוורוס.

"הוא בסדר," ענתה בחצי חיוך ווטסון. "הוא מתאושש במהרה."

"אני שמח לשמוע," השיב סוורוס, וזו הייתה אמת לאמיתה.

"תודה," אמרה ווטסון. "על שעזרת לי, ו.."

"מה?" שאל סוורוס.

ווטסון השיבה אליו מבט נוקב, עיניה היו אדומות מעט, דבר הנגרם מבכי שנזלג לפני שעות בודדות.

"תודה על שהיית שם בשבילי," המשיכה ווטסון.

סוורוס לא ענה, הוא הביט אל האופק האינסופי, נהנה מהרוח הקרירה.

"באתי כדי להיפרד," אמרה ווסטון לפתע, נדמה היה בקולה שהיא מחזיקה את הדמעות מלפרוץ על פניה היפות.

סוורוס הביט בה במבט אטום, הוא לא באמת ציפה שהיא תמשיך להיות בחברתו לאחר שסיימו את הכל.

סוורוס הצליח לעלות על פניו חיוך קטן. "אל תדאגי, אני לא כועס, לא ציפיתי שנמשיך לבלות אחד עם השנייה אחרי שאבא שלך התעורר."

"על מה אתה מדבר?," שאלה ווטסון. ובאמת היה נדמה שהופתעה מתשובתו של סוורוס.

סוורוס קיווץ את גבותיו.

"התכוונתי שאני עוזבת את הוגוורטס," אמרה ווסטון. "אבא שלי החליט שסבלנו מספיק כאן, ומכיוון שנשאר שבוע אחד לסיום הלימודים, ואנחנו בשנה השביעית, הוא לא מצא סיבה להישאר כאן דקה נוספת, הרי סיימנו את הבחינות והכל."

"לאן את עוזבת?," שאל סוורוס לאחר שבלע את רוקו, הוא לא ציפה לתשובה כזו.

"לפריז," ענתה ווטסון.

ווטסון צחקה מעט, ולאחר שסוורוס הביט בה בבלבול היא הביטה בו.

"אבא שאל איפה בפריז אני מעוניינת לגור," הסבירה ווטסון. "ישר נזכרתי בך ובגשר המנעולים, ואמרתי לו ששם אני רוצה לגור, הוא הסכים מיד, כל פעם שאני אלך ברחוב ואחצה את הגשר הזה אני אזכר בך."

סוורוס חייך.
ווטסון הוציאה את השרשרת של המנעול, מסתבר שהיא שמרה אותה כל הזמן הזה, גם סוורוס הוציא.

"אני יודעת שאתה חושב שאני לא ברמה שלך," אמרה ווטסון. "אבל אתה היחיד שהקשיב לי, שתמך בי לאורך כל התקופה הזו, היחיד שהסתכל עליי לא בתור הנערה היפה והחכמה, אלא בתור מליסה, לא נתת לי הנחות ולא עמדת דום כשביקשתי משהו, אתה בן אדם נפלא סוורוס, ואם לא הייתי עוזבת, אולי אפילו היה קורה בינינו משהו."

סוורוס הביט בה, לא מאמין למשמע אוזניו, לבו פעם בעוצמה.
פיו של סוורוס היה יבש ונדמה היה שלא יכול לדבר.

"אני יודעת שאמרת שאחרי שנסיים עם הסוד ננעל את המנעול," המשיכה ווטסון בדבריה. "אבל זה אומר שנסיים את הפרק בינינו, ולמרות שאנחנו נפרדים, אני עוד לא מוכנה."

"אני מסכים," השיב סוורוס. הקרבה לווטסון נתנה לו את האומץ להגיד את כל מה שעל ליבו, בלי לגמגם בכלל ובלי לפחד. "אני מציע שנשאיר את המנעולים פתוחים אצלנו ונזרוק לאגם הגדול את המפתחות."

ווטסון חייכה והנהנה, שניהם הוציאו את המפתחות וזרקו אחד אחרי השנייה אותם למים.

"מי יודע, אולי ניפגש עוד שנה או שנתיים, ולא נכיר אחד את השני, המנעולים יהיו הגשר שלנו להתחלה מחדש."

סוורוס חייך.

"להתראות סוורוס," אמרה ווטסון והחלה ללכת תוך כדי שהיא מנופפת לו לשלום.

סוורוס נופף לה בחזרה ולאחר שהיה בטוח שהיא כבר לא יכולה לשמוע אותו, אמר "להתראות מליסה".

 הסוף

הפרק הקודם